הרגולציה והחקיקה עוקבות אחרי מגמות השוק, כפי שניתן ללמוד מההיסטוריה. בדיעבד זה תמיד נראה שהדברים קורים בגלל רגולציה, אך זה לגמרי מגוחך.
כך, למשל, חוק חינוך חובה בארה"ב נחקק רק אחרי שלפחות 75 אחוזים מאוכלוסיית היעד כבר למדו במוסדות שונים. זה גם טוב שכך - שהמחוקק מסדיר את הקיים ולא יוצר מציאות. הצורך בחקיקת "חוק רשות השידור" נחקק ב־1965, אחרי שהיה שידור באופן מסוים. מאז תוקנו בו סעיפים רבים, אך המחוקק עדיין לא התייחס לעובדה שהמציאות מייתרת אותו כמעט לחלוטין.
אם עד לשנות ה־90 של המאה הקודמת ילדים ונוער צפו בטלוויזיה שלוש שעות ויותר ביממה ומבוגרים קצת פחות, כיום מרבית השעות האלה עברו לרשת.
הטלוויזיה היא המדיום הקודם. עדיין קיים, נצרך, חשוב, אבל לא דומה למקומו בעבר. הרגולציה שהתבססה על כמות תדרים נתונה, על נתוני צפייה מסוימים ועל החלופות, כבר לגמרי לא רלוונטית. הרישיונות היקרים, ההגבלות על התוכן וחיוב הפקות המקור מצביעים על מערכת חקיקה אנכרוניסטית, ובמקרה הזה גם מרושעת.
ערוץ 20 קם ביוזמה פרטית, ללא שקל מהציבור - לא מקופת המדינה ולא מהבורסה. הוא הביא גיוון לחדגוניות משמימה על המרקע. במדינה מתוקנת, במאה ה־21, מן הראוי שהצעת החוק שיזמה ח"כ שרן השכל תקודם במהרה ותמחוק את החרפה.
צריך ליישר קו עם העבר גם עם הערוצים האחרים ולשחרר אותם לחופשי, לתת להם להילחם על חייהם ועל זכותם, לא במסדרונות הכנסת, אלא בסלון הבית שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו