הצ'רצ'ילים: רנסנס קולנועי

בהיסטוריה של סדרות הטלוויזיה הבריטיות, דמותו של ווינסטון צ'רצ'יל מופיעה לא אחת. רוב הסדרות האלה, מאז 1974, נקראות "חשרת הסופה" או "רוחות מלחמה". צ'רצ'יל אינו דמות שלפתע מישהו שלף מפינה ארכיונית חשוכה של ההיסטוריה הבריטית. אבל בשנה האחרונה נראה שנוכחותו חזקה מתמיד. לא פחות משלושה סרטים בולטים מתייחסים לדמותו. 

שני הסרטים שצ'רצ'יל הוא גיבורם יצאו כמעט במקביל. האחד, "צ'רצ'יל", מוקרן עכשיו בפסטיבל הסרטים חיפה; השני הוא "שעתם הקשה". זו תהיה קודם כל תחרות קשה בין בריאן קוקס, השחקן הסקוטי המוכר מסדרת "בורן", לבין גארי אולדמן, האיש האחרון שהיית מצפה ממנו לעשות את צ'רצ'יל - אבל אחרי שעשה את סמיילי ב"החפרפרת" הכל אפשרי. אלו בעצם פרשנויות מהסוג שיצרו תחרות בין גדולי השחקנים שגילמו מלכים שייקספיריים. גילגוד נגד אוליבייה. הדרבי הלונדוני.

ב"צרצ'יל" בריאן קוקס מכניס הרבה חרחורי שאגות כבושות של אריה זקן, אבל היסטוריונים לא חותמים על אמינותו. הסרט מציג את צ'רצ'יל כמי שהתנגד למעשה למבצע של הנחיתה בחופי נורמנדי ב־6 ביוני 1944. ההיסטוריון אנדרו רוברטס, במאמר שפרסם לאחרונה ב"קומנטרי", כינה את הרעיון שצ'רצ'יל התנגד לפלישה כ"אידיוטי"; הוא מצטט את ריצ'רד לאנגוורת' שחקר את המיתוסים של צ'רצ'יל, והוכיח שמנהיג ההתנגדות הבריטית הגאה דחף למבצע הנחיתה ותמך בו מאז אמצע 1943.

אבל הסיפור הגדול הוא החזרה לדמותו של ווינסטון. כשהגיע הסרט "דנקרק", נכתבו בעיתונות העולמית פרשנויות שקשרו את ההפקה ודרך הצגת מבצע החילוץ מחופי צרפת עם המגמות ההיסטוריות העכשוויות של בריטניה. 

המסר אינו מעורפל: ההקרבה של מלחמת העולם השנייה נועדה להגן על ציביליזציה מסוימת. הסרט כאילו מפציר בבריטים לחזור לעצמם. ולא רק בבריטים. אם מישהו חושב שהברית עם האסלאם הרדיקלי כדי ליצור במקרה הטוב חברה רב־תרבותית עם טרור ברחובות היא התשובה - אז מלחמת העולם לא היתה המלחמה שלו. ורוח הברקזיט נושבת מהפריימים של הבמאי כריסטופר נולאן. בסוף הסרט קורא אחד החיילים ברכבת את נאום דנקרק המפורסם של ראש הממשלה: "נילחם על החופים".

"צ'רצ'יל" הנוכחי מציג את דמות המנהיג בדרך אמביוולנטית; מצד אחד, זה מנהיג שהוא סמל האומה, הדמות המאחדת, האיש שנאומיו ברדיו ובפרלמנט הפכו לנכס אסטרטגי במאבק האיתנים על עתיד האנושות. מצד אחר, צ'רצ'יל מוצג כאנכרוניסט, אדם השקוע בעבר, רדוף על ידי כישלונותיו ובעיקר זה בגליפולי בשנת 1915, במלחמה הקודמת. ייתכן שכך חשב הבמאי טפליצקי למכור את צ'רצ'יל לדור העכשווי: מישהו שחרד לגורל החיילים הפשוטים ביודעו שיום לאחר שיאשר את מבצע הנחיתה בנורמנדי ייגדעו חייהם של אלפי צעירים.

אין ספק שההתרפקות על דמותו של צ'רצ'יל מעידה על חסך גדול שקיים היום. זו התרפקות על דמותו של מנהיג, על דמות אב מאחדת. 

הסרטים לא מופיעים בחלל ריק. מתברר שבשנים האחרונות מלאו הרשת והספרות הפסאודו־היסטורית בתיאוריות אנטי־צ'רצ'יליאניות. אותו ריצ'רד לאנגוורת' שפרסם עכשיו את הספר "ווינסטון צ'רצ'יל, מיתוס ומציאות", מנסה לתת מענה לשלל האגדות הזדוניות שמוצמדות למנהיג המלחמה הבריטי. בעוד אדולף היטלר מקבל יותר עיתונות טובה, כולל בישראל, צ'רצ'יל הולך בדרכו של בן־גוריון כשההיסטוריונים החדשים מזנבים בו. מתברר שאפילו הסיפור על כך שצ'רצ'יל הקריב ביודעין את העיר קובנטרי להפצצות הגרמנים כדי לא לחשוף את פענוח "האולטרה" - הוא מצוץ מהאצבע.

הגעגוע שלהקת סרטי צ'רצ'יל מבטאת לא מעיד בהכרח על מפנה תודעתי בפוליטיקה הבריטית. מי שהיתה אמורה להיות ממשיכת הדרך של מרגרט תאצ'ר אם לא של צ'רצ'יל עצמו, תרזה מיי, משתעלת. השפעת הקטלנית של ג'רמי קורבין, אנטי־ציוני ואנטישמי אידיאולוגי, עלולה להתגלות כחזקה יותר מבריאן קוקס ומגארי אולדמן. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו