החלטת אונסק"ו להכריז על מערת המכפלה כאתר מורשת עולמי פלשתיני היא המשך ישיר לעמדתו של הארגון, המתכחש לקשר בין ירושלים ליהדות ובמשמע, באופן אבסורדי, להיסטוריה של הנצרות שמשיחה ישו פעל בקרבת המקדש בירושלים טרם חורבנה.
ההחלטות הללו התקבלו חרף העובדה שאזרחי מדינות רבות באו"ם הם נוצרים, ועצם התכחשותן לבכורה היהודית על אתרים אלה היא ביטול נקלה של עצמיותם של אזרחיהן. וכניגוד, בולטת התעלמות אונסק"ו מטבח ההמונים ומהרס נכסים עולמיים בידי המוסלמים.
ממש ליד הבית, שער טיטוס ברומא מספר על כישלון המרד וגלות כוהני המקדש ואוצרותיו, ואין כמעט יהודי שאינו דומע למרגלותיו. אלא שכיהודים אנו מבליגים כדי לא להכעיס את "הפריץ". בעבר נימקנו את צביעותן של מדינות המערב כנובעת מחינוכם הנוצרי האנטישמי ומתלותם ב"נפט הערבי". עתה אנו מגלים הבנה לעמדותיהם לנוכח איום מובלעות האסלאם מבית, ואפילו תורמים להם מניסיוננו בלחימה בטרור הפלשתיני, שהסטארט־אפ העולמי היחיד שלו - הוא הטרור.
לנוכח ניסיונה הכאוב של ישראל בכל הקשור בהסתמכות על אומות העולם והבנת טבע אויביה, נוקטים קברניטיה זהירות "בניהול הסכסוך", כדבר המשל הערבי: "חלון שממנו מגיעה הרוח, סגור אותו ותנוח". לא במקרה צבר דווקא ספרו של עמוס עוז "שלום לקנאים" תאוצה בתקופת תהפוכות זו, בהציגו בקשת ססגונית זוויות מבט חדות ומרעננות על אודות פלורליזם, דמוקרטיה ופנאטיות, ואף הטיל אור על אופיים של שחקני הסכסוך היהודים.
אלא שמעשה המרכבה של עוז הציבנו כשחקן יחיד, והוא חסר את תמונת הראי של היריב האסלאמי והפלשתיני. כיצד נגשים את האוטופיה שלו מול הפלשתינים, שעה שהמדע כבר הוכיח שאפילו הרציונל של יהודים בעלי רקע דומה ובמצב דומה יובילם להחלטות מנוגדות בלתי צפויות ("דילמת האסיר"). מכיוון שעוז מונע בדלק יהודי אופטימי, הוא גורס שמעשה המתבצע "מתוך שלא לשמו - יהא לשמו" ויביא לתוצאות הרצויות. במפגש בין הקוד התפעולי המנחה אותו לבין זה של מרבית הפלשתינים, מתנגשים רעיונותיו עם הבנאליות של רוע ופנאטיות המצריכות פרשת חיים שלמה, ידע אקדמי וניסיון מודיעיני מפרך.
אי־הבנת היריב ומניעיו הובילה את עוז לטענה השגויה, לטעמי, כי "ביסוד הטרור האסלאמי העולמי מצוי רעיון מר ונואש". מורשת האסלאם הרדיקלי היא "מתוקה" ועתירת חוויות גן עדן וביטחון בצו אללה, בדרך להתפשטות אסלאמית מגלומנית אימפריאלית. מסריו התמימים של עוז מצטיירים כאן כפטיש ללא סדן ואחת היא להם: כפי שהתאסלמה ביזנטיון, יתאסלם הוותיקן.
עוז מעניק לפלשתינים כתב זיכוי: "אין אמת בטענת ממשלת ישראל שהפלשתינים הם חלק מ'מזבלה' שממנה מגיחים רוצחים אסלאמיים פנאטיים". האומנם? רוצחי חמאס ורבים מחסידי אש"ף מאמינים כי בתוקף המורשת האסלאמית והמעגל ההיסטורי נישחט וניעלם כמו הצלבנים.
הפלשתינים אינם מלקים עצמם. כשההיסטוריה מאתגרת, הם יוצרים "אחרת" ומשמידים ראיות "עוינות". כך עשו רדיקלים אסלאמים במדינות ערב, וכך מחבלים הפלשתינים באתרינו.
מאז תועמלני הפוליטרוקים הסובייטים השתכללה ה"פרופגנדה" לכדי "פייק ניוז" ו"פייק היסטורי" כבחזון אורוול בספרו "1984". התקשורת משמשת לפלשתינים כלי ההופך טיעוני שקר למציאות. אין פלשתיני היכול לנמק באורח דתי, היסטורי או לאומי את תביעתו לבירה בירושלים, ואין פלשתיני המוותר על טענת השיבה. כנגד פנאטיות זו יוצא המסר של עוז "לא להכאיב". בלחץ האומות אמורים הפלשתינים להפוך לאדוני הארץ ואילו היהודים, בעליה החוקיים, אמורים להיעלם.
לדברי עוז, ה"פנאט" הוא מי שמתעב חוסר ודאות ("מצבים פתוחים"). לפי הגדרתו, דווקא השמאל, המתעב את "ניהול הסכסוך" (כאי־ודאות), הוא פנאטי. בבחינת חזונו של עוז אל מול הפנאטיות הפלשתינית החמושה, המאדירה ומממנת שאהידים ושואפת ל"שיבה", אני מאמין לפלשתינים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו