פגישת הפיסגה בין רה"מ נתניהו לבין נשיא ארה"ב טראמפ פתחה דף חדש ביחסי שתי המדינות. זה עתיד לעמוד בסימן של קשר הדוק יותר מבעבר, ואף תיאום עמדות ומהלכים קרוב ואינטימי בין הממשלה בירושלים לבית הלבן. לצד כימיה אישית, ואף זהות אידיאולוגית בסיסית בין שני המנהיגים, שהן בעלות חשיבות בעניינים שכאלו, תרמה להצלחת המפגש העובדה שטראמפ משוחרר מכל מחויבות למוסכמות ולהנחות יסוד שהיו בסיס למדיניותה של וושינגטון בסוגיות הליבה המזרח־תיכוניות לאורך העשורים האחרונים.
בישראל עוררה הפיסגה, בייחוד בכלי התקשורת, התרגשות רבתי בשל מה שנראה כנסיגה ישראלית, בברכתו של טראמפ, מן המחויבות לעקרון פתרון שתי המדינות, ובה בעת כנסיגה של ארה"ב, בעידודה של ישראל, ממדיניות רבת שנים השוללת תכלית השלילה את מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון ורואה בו מכשול מרכזי לשלום.
משמעות השינוי במדיניות האמריקנית היא דרמטית לא רק לישראל, אלא קודם לכל לצד הפלשתיני. שהרי באחת מוטט טראמפ את כל בניינה של האסטרטגיה הפלשתינית בשני העשורים האחרונים, שעיקרה בינאום הסכסוך וניסיון להשתמש בגופים ובמוסדות בינלאומיים כדי ללחוץ על ישראל, ובסופו של דבר גם להכתיב לה פתרון שיעלה בקנה אחד עם האינטרסים הפלשתיניים. שאם לא, יוטלו על ישראל עיצומים מדיניים וכלכליים ומנהיגיה יוקעו כפושעי מלחמה שדינם הוא משפט בבית הדין הבינלאומי בהאג.
שיא הישגיה של גישה פלשתינית זו היה אימוצה של ההחלטה במועצת הביטחון לפני כחודש בגנות ההתנחלויות. ההחלטה התקבל בזכות החלטתה של ארה"ב, אז תחת ממשל אובאמה, להימנע ולא להטיל וטו על ההחלטה.
עתה ספק גדול אם הפלשתינים יוכלו להמשיך במסלול שבו צעדו עד כה. נחישותו של טראמפ לעצור את מהלכיהם במוסדות הבינלאומיים השונים מתיישבת, אגב, עם גישתו הכוללת הרואה במוסדות אלו, שאת רובם מממנת וושינגטון בנדיבות, משום נטל על ארה"ב, מכשול בדרכה או אף גורמים עוינים הפועלים לחבל באינטרסים אמריקניים חיוניים.
דווקא משום כך מעניין לגלות כי ברחבי העולם הערבי מיעטו להתרגש מהפיסגה בוושינגטון ומתוצאותיה, כאילו שינוי הגישה של טראמפ לבעיות האזור אינו נוגע למדינות ערב, ואולי בעצם אף משרת את מטרותיהן. שהרי גישה חדשה לבעיות האזור, שונה מזו של הנשיא אובאמה, עולה בקנה אחת עם האינטרסים של מצרים ששבעה מרורים מהביקורת שהפנו אליה האמריקנים על סילוקו של מורסי מן השלטון ביולי 2013, ואף עם האינטרסים הסעודיים שתובעים התייצבות אמריקנית נחרצת יותר נגד איראן.
העולם הערבי היפנה אפוא עורף לשאלה הפלשתינית. זו עדיין מעסיקה חלקים בציבוריות הערבית, ויכולה תמיד לשמש כלי יעיל לשחרור קיטור וביקורת המופנים לרוב אל המשטרים הערביים או אל המערב. אבל עברו הימים שבהם היו מדינות ערב נכונות לשלם במטבע מקומי ולהקריב את האינטרסים שלהן בלא שיקול דעת ומחשבה למען העניין הפלשתיני. מה גם שהפלשתינים מפוצלים כיום בין חמאס לרשות הפלשתינית, ואף זו האחרונה אינה מוכנה לאמץ גישה ריאלית שתקדם אותה לעבר מטרותיה.
בהיעדרן של מדינות ערב התגייסה אפוא אירופה לצאת חוצץ נגד מהלכיו של טראמפ, שהרי אלו עתידים למוטט גם את ניסיונותיהם של האירופאים למלא תפקיד כלשהו בפוליטיקה האזורית. אבל בלא ארה"ב, לנוכח ניצני הקריסה של האיחוד האירופי מבית, אירופה אינה גורם בעל משקל.
נותרו אפוא בעלי הדבר, הפלשתינים, הנדרשים כיום לבחינה מחודשת של מדיניותם. חמאס כבר בחר בדרך משלו כשמינה את בכיר הזרוע הצבאית שלו, יחיא סינוואר, למנהיגו בעזה. הרשות הפלשתינית יכולה, מנגד, להחליט להטיל יהבה על חידוש שיחות השלום עם ישראל. אלו הוכחו בעבר כאמצעי הטוב ביותר להתקדמות. אבל אם תמשיך להמתין, היא עשויה לגלות שאיחרה את המועד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו