האם ישראל היא הדמוקרטיה היציבה ביותר במזה"ת? כרגע, התשובה חיובית ¬ אבל "חוק העמותות" או ההצעה להוציא את ארגון "שוברים שתיקה" אל מחוץ לחוק, מאיימים להחריב גם את ההישג הלא מבוטל הזה
מי שירצה יוכל להתגאות בכך שנותרנו יחידים בסביבה. האביב הערבי הוליד רק דמוקרטיה אחת, קטנה, לא יציבה במיוחד, בתוניסיה. חוץ מזה - הוא הצליח, בינתיים, רק להפחית עוד יותר את רמת החירות המוגבלת במדינות כגון מצרים ובחריין, שלא לדבר על מה שעשה לסוריה. בעזה כבר מזמן אי אפשר לדבר ברצינות על חופש הפרט ועל דמוקרטיה, וברשות הפלשתינית קיים כרסום מתמשך בניסיון הדמוקרטי. שנים ארוכות מתנהל השלטון באמצעות צווים נשיאותיים, הפרלמנט אינו מתכנס, אין בחירות יותר מעשור וחופש העיתונות כווץ באורח דרמטי. לכן, יכול להיות שמדדי הדמוקרטיה העורכים השוואות שנתיות בקרב כל אומות העולם באשר לרמת חופש הפרט וחופש העיתונות, זכויות האדם והזכויות הפוליטיות במדינות העולם, יראו כי הפער בינינו ובין שכנינו התרחב עוד יותר.
• • •
מי שירצה יוכל לטפוח לעצמו על השכם, ולהתגאות בכך שאין לעולם החופשי אלטרנטיבה אחרת כבעלת ברית במזרח התיכון. אבל בכך אין כל חדש. השאלה האמיתית היא מה קורה כאן, בארץ הזאת. ומבחינתנו, קיים כרסום מתמשך במאפיינים השונים של הדמוקרטיה. קולם של אלה הסבורים כי דמוקרטיה משמעותה בחירות הוגנות, ומי שיש לו רוב רשאי למנוע מן השאר להרים את קולם, מתחזק והולך. וגם בתחום הצר - חשוב ככל שיהיה - הנוגע לבחירות עצמן, נעשים מאמצים לצמצם את חופש הבחירה (למשל, באמצעות הניסיון למנוע מבית המשפט העליון לשמוע ערעור על החלטת ועדת הבחירות המרכזית באשר להשתתפותן של מפלגות שונות במערכת הבחירות).
על המאבק
גשם ההצעות הניתך בעת האחרונה הוא מאמץ ברור מאוד של הימין והדתיים השמרנים לכפות על החברה כולה כללי התנהגות, שאינם עולים בקנה אחד עם הערכים הדמוקרטיים האוניברסליים. אחד המאפיינים הבולטים של רבות מהצעות החוק המועלות לאחרונה הוא ראיית העולם כחיית טרף המאיימת על ישראל, וראיית כל מי שמייצר קשרים עם העולם כחשוד. "חוק העמותות" הוא הדוגמה הקיצונית לכך. הטלאי שיצטרכו לשאת נציגי עמותות שחלק מתקציביהן אמור להגיע ממדינות בעולם, אמור להרתיע את העמותות מלקבל תקציבים כאלה, ואולי לגרום לכך שארגונים אלה, אשר רובם עוסקים בתחום זכויות האדם, יפסיקו להתקיים ולבלבל את מוחם של מקבלי ההחלטות בחשדות באשר לפגיעה במיעוטים כאלה או אחרים.
חומרת ההפרדה, המועלית בהצעת החוק, בין מימון עמותות ישראליות על ידי מדינות וארגונים בינלאומיים לבין גורמים פרטיים, זועקת לשמיים: קבלת תרומות מארגונים, אשר חלקם הזויים ממש, ואשר חזונם הוא התנצרות כל יהודי העולם או השמדתם, תישאר דבר כשר וראוי; ואילו מימון שיתוף פעולה בין ישראלים לבין שכניהם על ידי מדינה כלשהי או על ידי האיחוד האירופי יחייב מגבלות שמטרתן למנוע מימון זה כליל.
לכך מצטרף "חוק הנכבה", שמטרתו להעניש תומכי חרם, וחוקים אחרים הפוגעים בחופש הדיבור, הוצאת התנועה האיסלאמית הצפונית מחוץ לחוק, התביעה להוציא את "שוברים שתיקה" אל מחוץ לחוק, החלטת שרי הביטחון והחינוך למנוע מאנשי הארגון להיפגש עם תלמידים, ועוד ועוד. כל חקיקה או החלטה כזו יש לה היגיון משלה, אשר אפשר להתווכח עליו, אבל הכמות מדברת בעד עצמה: אין כאן מקריות, אין כאן רצון לטפל בבעיה נקודתית, אלא מדיניות של השתקת מי שאינו חלק מן הזרם המרכזי של החברה הישראלית, כפי שהשלטון רואה אותו.
כל מי שאינו מנגן על פי התווים המקובלים הוא בוגד, הוא משרת אינטרסים זרים, הוא פוגע בביטחון המדינה. כל מי שמרשה לעצמו למתוח בעולם ביקורת על החלטות ישראליות או על התנהגות של ישראלים, נחשב למסית, למדיח ולמוציא דיבת הארץ רעה. אם יש ביקורת - כך מורים לנו - צריך להשמיע אותה בתוך הבית, ולסמוך על המוסדות שיקבלו אותה ברוח טובה ובלב פתוח, ויבדקו אותה ברצון ומתוך אובייקטיביות גמורה.
יש מדינות כאלה, שבהן כל קשר עם העולם הוא בגידה. כך, למשל, נסגרו העמותות הזרות במצרים, משום שהממשלה לא קיבלה את הטענה כי הן שם כדי לקדם את הדמוקרטיה, והיא ראתה בהן גורם מתסיס, המשרת אינטרסים זרים ולא אינטרסים מצריים. אנחנו טוענים, חזור וטעון, שאיננו כאלה, שאנחנו הדמוקרטיה היחידה באזור, ובה בשעה מחקים את המודלים הפחות דמוקרטיים בסביבה.
נפגשתי לאחרונה עם אחד מבכירי הממשל האמריקני. הוא אמר לי דברים ברורים מאוד בהקשר זה: ארה"ב זקוקה לבעלות ברית במזרח התיכון, בין שהיא מצליחה להשתחרר מן האזור ובין שהיא נאלצת להישאר בו. שתי בעלות הברית הטבעיות שלה במזרח התיכון הן ישראל וטורקיה, והתפייסותן לאחרונה חשובה לה מאוד. שתי המדינות הללו ידעו שנים דמוקרטיות הרבה יותר, אשר בהן היה נוח לדבר על כך שהמכנה המשותף עם ארה"ב הוא הערכים הדמוקרטיים ולא רק האינטרסים האסטרטגיים. בשתי המדינות הללו - עם כל ההבדלים ביניהן - חלה הידרדרות בתחום החירויות והזכויות, ושתיהן מוגדרות כדמוקרטיות פגומות במדדים הבינלאומיים המקובלים. אך אין להן תחליף, ועדיין המצב בהן טוב יותר מאשר בקרב שכנותיהן. את המאבק נגד המגמות של השתקת קולות מתנגדים ושל צמצום חירויות, מותירים האמריקנים לאזרחי המדינות, כלומר - למי שאינם יכולים להשלים עם המצב, ואשר מוכנים להיאבק למען חיזוק הדמוקרטיה.
ההנחה היא שהציבור - בעיקר במדינות שבסיסן דמוקרטי - לא יהיה מוכן לוותר, לאורך זמן, על חירויות שנלקחו ממנו. בתחילה צוהלים הכל כאשר מגבילים או משתיקים מגזר מסוים, ואחר כך מודאגים מן הפגיעה בציבורים נוספים, ובסופו של דבר אנשים חרדים לעצמם, גם אם נדמה היה להם כי בהם לא יפגעו לעולם. לכן יבוא רגע שבו מה שנדמה כרגע כשלטון בלתי מעורער, ימצא עצמו מוחלף בממשל ליברלי יותר.
מי שמאמין בצורך להיאבק בגל הלאומני, הלא בלתי מוכר מספרי ההיסטוריה של המאה ה־20, צריך לעשות מעשה. בעצמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו