חובה מוסרית, יהודית וישראלית

"אינך צריך להיות משוגע כדי להיות ישראלי, אבל זה עוזר". אימרת אגב זו, שנאמרה ביחס לציונות, נכונה גם ביחס ל"ישראליות". משלחות החילוץ הישראליות והירתמותה המאסיבית של מדינת ישראל לסיוע באזורים מוכי אסון הן מן ה"שיגעונות" המפורסמים של ישראל, שאינם צריכים ראיה.

רעב בביאפרה, צונאמי בתאילנד, רעידת אדמה ביפן, שיטפונות בארה"ב, התפרצויות געש ומפולות שלג, לא משנה מה. תוכלו להיות בטוחים שגם מטיילים ישראלים (ובדרך כלל גם שלוחי חב"ד...), גם שלוחיה של מדינת ישראל, כבר נמצאים שם או בדרך לשם.

במורשת ישראל "פיקוח נפש דוחה (כמעט) הכל", וכל שיקול כלכלי נדחה מפניו. במקרים אלה לא הסיבה לאסון או למצב המצוקה קובעת (כגון חייל או אזרח שנפלו בשבי האויב ב"אשמתם", ע"ע אלחנן טננבוים), אלא החובה להציל חיים, להציל אפילו אדם אחד, ש"עולם מלא" הוא. הזדהות זו וחובת הערבות ההדדית אינן מתבטאות רק במילים, בתפילות ובאמירת תהלים לשלומם של הנמצאים באזורים מוכי האסון, אלא גם, ואולי בעיקר, בפעולה ממשית, מיידית ודחופה להציל כמה שיותר חיים.

אכן, לא אחת נשמעת ביקורת חריפה על המשאבים הרבים - בכסף ובכוח אדם (לרבות סיכון מסוים שנשקף למצילים בפעולות החילוץ) - הכרוכים בפעולות הצלה אלה. חלק מהמבקרים טוענים שעדיף לטפל תחילה בצרות ה"מקומיות" ולהפנות את רוב המשאבים או כולם רק כלפי פנים, לטובת האזרחים שנמצאים "כאן". עמדה מעין זו עשויה להיות הגיונית. אולי היא מוצדקת כלכלית, אך היא מאוד לא יהודית ואנטי־ישראלית.

כשהגיעו השמועות הראשונות על אסון הצונאמי בדרום אסיה, הוברר כי למרבה המזל והפלא, הפעם לא היו יהודים או ישראלים בנפגעים. למרות זאת, הורה מייד הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל, ראש ישיבת הר עציון שנפטר השבוע, לאלפי תלמידיו לפתוח באמירת תהלים, וקבע שכל מי שנמנה עם כוחות החילוץ המיוחדים של צה"ל ויכול לצאת לאזור מוכה האסון ולהשתתף בפעולות ההצלה, חייב לעשות כן.

כשתמהו תלמידיו לפשר היחלצותו לעזרת אנשים שאינו מכיר ואשר אין להם כל זיקה למדינת ישראל ולתושביה, התבונן בהם בפליאה והשיב להם שהזדהות זו וההיחלצות לעזרת הניצולים אינן רק רשות, אלא חובה ומצווה. חובה אנושית, מוסרית, יהודית וישראלית.

אם כך באסון טבע שבו הנספים והניצולים מקיימים זיקה רחוקה מאוד, אם בכלל, למדינת ישראל ולעם היהודי, קל וחומר כאשר חלק מהם הם אחינו ואחיותינו, בשר מבשרנו.

הצלת נפשות עולה כסף, והרבה. אך מדינת ישראל ידעה תמיד שכאשר מדובר בפיקוח נפש, ערך החיים גובר על הכל. כסף בא וכסף הולך, אך לחייו של אדם, כל אדם, אין תמורה. למותר לומר שחיסכון הוא דבר מבורך. אך אסור שהמקום הראשון שבו נחסוך יהיה בשדה הצלת החיים.