השבוע בוושינגטון, לפני ואחרי נאום ראש הממשלה בקונגרס, פגשתי כמה חברי קונגרס מהמפלגה הדמוקרטית ומהמפלגה הרפובליקנית. מי שמזלזל או מקטין בערך התמיכה של הקונגרס האמריקני בישראל, גם בנושא האיראני - אינו מבין את הזירה האמריקנית.
נכון, דמוקרטים רבים נפגעו מהאופן שבו אורגן הנאום, וככל הנראה דברי רה"מ בנושא - באיפא"ק ובקונגרס - לא הספיקו כדי לשכך את הכעס והעלבון שהם חשים. אבל אסור להתבלבל: מלבד כמה נציגים (חשובים מאוד) שהפכו זאת לעניין אישי, רוב הדמוקרטים וכמעט כל הרפובליקנים, בבית הנבחרים ובסנאט, מבינים שההסכם עם איראן בעייתי מאוד, ושהדרך שבה מתנהל המו"מ ומתווספים ויתורים אמריקניים בכל שלב, מובילה להסכם רע.
צריך להשקיע כל מאמץ להקטנת הכעס בקרב הדמוקרטים. היחסים עימם חיוניים להמשך היחסים המיוחדים עם ארה"ב. עם זאת צריך לומר בגלוי: התגובה לנאום מצד חלק מהגורמים הרשמיים בארה"ב מוזרה למדי. טענתם העיקרית היא שנתניהו לא חידש ולא הציג אלטרנטיבה. והרי רה"מ לא יכול היה לחדש. האמריקנים ביקשו במפורש כי לא יעסוק בפרטי המו"מ וההסכם, "כדי לא להפריע למו"מ", והוא נענה לבקשתם. כיצד אפשר לחדש אם נענים לבקשת וושינגטון ולא עוסקים בפרטים המעניינים מאוד של ההסכם?
עם זאת, היה חידוש גדול בדברי נתניהו, כשמעל הבמה הרמה ביותר בארה"ב הוא אמר כי ישראל נכונה להגן על עצמה בעצמה - והמבין יבין.
הטענה האמריקנית השנייה, כאילו רה"מ לא הציג אלטרנטיבה להסכם המתגבש, מתעלמת מדבריו בשני נושאים עקרוניים. בנושא הדרישה מאיראן הציג רה"מ חלופה ברורה: פירוק איראן מכל יכולות ההעשרה שלה. דווקא היועצת לביטחון לאומי, בדבריה באיפא"ק, התייחסה לדרישה זאת ואמרה שאינה ריאלית, ולכן צריך להסתפק בפחות. זאת מחלוקת בין שתי אלטרנטיבות, ואי אפשר לטעון שלא הוצגה כזאת (אגב, פעם זאת היתה אפילו העמדה האמריקנית).
החלופה השנייה שהציג רה"מ היא חדשה ונוגעת לתוקפו של ההסכם. כיום מדובר על תקופה מוגבלת, השמועות הן שיהיה זה הסכם לעשר או חמש עשרה שנים, ובסופו "תחזור איראן למשפחת העמים". נתניהו הציע שלא לתחום מראש את ההסכם, אלא לקשור אותו להתנהגותה של איראן. לטענתו, לא נכון להחזירה למשפחת העמים רק כי עבר זמן מסוים ללא הפרה של הסכם זה, בעת שאיראן עומדת מאחורי אירועי טרור סביב העולם. לא נכון להפסיק את הלחץ על איראן כשהיא מקדמת את חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האיסלאמי, וכשהיא תומכת בכוחות הנאמנים לה על חשבון היציבות, ולעתים על חשבון עצם הקיום של מדינות אחרות (לאחרונה תימן). אפשר לטעון שאין אפשרות להשיג הסכם כזה, אפשר לטעון שעדיף הסכם - כי הוא יביא בסופו של תהליך את איראן להתנהג אחרת - אבל אי אפשר לטעון שלא הוצגה אלטרנטיבה. כך, בשני נושאים חיוניים, הציג רה"מ נתניהו עמדה אחרת, חלופית להסכם ההולך ומתגבש. צריך להתווכח עם חלופות אלה, אך אי אפשר לטעון שלא הוצגו.
באשר לחלופה להסכם עצמו: גם כאן היה ראש הממשלה ברור. הוא אמר שלדעתו החלופה היא המשך הסנקציות. הן הביאו את הבוחרים באיראן לבחור מבין מועמדי המנהיג חמינאי את מי שנתפס כזה שיכול להביא להסרת הסנקציות. אין הוא מתון בשום נושא, אבל הוא מכיר טוב יותר את המערב ויודע לומר את המילים הנכונות, והמצב הכלכלי הכריח את האיראנים להיכנס בהובלתו לשיחות בניגוד לרצונם. אפשר לתהות אם סנקציות חזקות יותר הן החלופה הראויה (לדעתי איום צבאי אמין חיוני יותר) אבל אי אפשר לטעון שלא הוצגה חלופה.
עד כה התגובה האמריקנית הרשמית לנאום מאכזבת, וכבר יש מי שטוענים זאת גם בצד היותר ליברלי של המפה האמריקנית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
