בשבוע שעבר הקדיש השבועון הבריטי ה"אקונומיסט" מאמר שלם למדינות לאום שונות ברחבי תבל. משום מה, רק כלפי ישראל מיידים, מבחוץ אך גם מבפנים, בליסטראות של האשמות בגזענות, כביכול, בהפליה ובפגיעה בזכויות האזרח כשהיא מבקשת לעגן בחקיקה את עובדת היותה מדינת הלאום היהודית.
קיימות רק מעט מדינות לאום שאין בהן מיעוטים לאומיים, גדולים יותר, גדולים פחות - אך באף לא אחת מהן מעניקים למיעוטים אלה זכות להגדרה עצמית בתחום הפוליטי והלאומי, להבדיל מהתחום האזרחי ומתחום המורשת, התרבות והדת. ההיגיון בכך הוא ברור, שהרי לו היה אחרת - או שתקומנה מדינות בתוך מדינות, או שהדבר יביא לפרישה מוחלטת של המיעוט מהמסגרת המדינתית הקיימת ואולי אף לפירוקה. במשאל העם שנערך לא מכבר בבריטניה, זו בדיוק היתה הברירה שעמדה בפני המצביעים - ונדחתה על ידיהם. אשר לארה"ב, לא כולם אמנם רואים בה מדינת לאום טיפוסית, אך קיימים בה חוקים וכללים שסוגרים מעשית ומשפטית כל פתח לפעולות או להתבטאויות החותרות תחת אחדות המדינה, אופייה וחוקתה, כך שהתוצאה זהה.
הצעות החוק הפרטיות שהוגשו לכנסת בימיה האחרונים אמנם לא היו מושלמות ובאחדים מסעיפיהן וניסוחיהן היה טעם לפגם, אך לבסוף הוחלט להגיש נוסח אחר בעל אופי ליברלי, המדגיש באותה מידה את המהות היהודית של המדינה וזכויות המיעוטים החיים בה. ואכן, חשוב להדגיש שאין סתירה בין ערכים אלה; אדרבה, היהדות, כשאין מסלפים אותה, בניגוד לחלק מזרמי הנצרות והאיסלאם, היא דמוקרטית ופתוחה לביקורת, מעצם הווייתה ואופייה. הרצל דיבר בזמנו על "מדינת היהודים", כלומר, הלאום היהודי, ולא על "מדינה יהודית", ואילו מנסחי הכרזת העצמאות היו מאמצים הגדרה זו, אולי היינו חוסכים מעצמנו חלק מהפולמוסים הנוכחיים המיותרים. גם מבחינת רבים מיהודי התפוצות, הגדרת ישראל כמדינת הלאום היהודי, נוסף על חוק השבות, עשויה להעצים את התובנה שאין מדובר בעוד מדינה שבמקרה חיים בה יהודים, אלא במרכז התרבותי, הרוחני והלאומי של העם היהודי ומורשתו המפוארת, ולכך חשיבות רבה מבחינת הסולידריות עם ישראל.
ברם, לחקיקת החוק יש משמעות גם בדבר התהליך המדיני והמו"מ לשלום. ישראל, בצדק, תובעת מהפלשתינים שיכירו בה כמדינת הלאום היהודי, אך לפני כן עלינו לתבוע זאת מעצמנו. ההתנגדות לחוק מצד גורמים שונים בישראל ובחו"ל נובעת בעיקר מבורות או מחוסר ידיעת העובדות, אך הסירוב הפלשתיני העיקש להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודית נעוץ בשלילת עצם זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית וכפועל יוצא מכך למדינה משלו. כעת מטרתה היחידה של הפנייה הפלשתינית למועצת הביטחון של האו"ם היא לקבוע עובדות מדיניות ופיזיות שמשמעותן לא רק הכחשת מדינת הלאום היהודית, אלא גם יצירת תנאים העלולים לפגוע בעצם קיומה.
