ארה"ב: "מסיבת התה" דועכת

לא רק המפלגה הדמוקרטית נחלה כישלון ב"בחירות האמצע" בארה"ב - גם "מסיבת התה", האגף הקיצוני של הרפובליקנים, חטפה מכה שספק אם תתאושש ממנה במהרה. "מסיבת התה", להזכירכם, אינה ארגון חד־צורתי ממוסד - אלא מעין תנועת מחאה המונית שרוב חבריה ותומכיה הם רפובליקנים שהגורם המאחד העיקרי ביניהם הוא האנטי־ממסדיות והשמרנות הקיצונית בתחום הממשל והכלכלה. שמה של התנועה בא לה מהאירוע ההיסטורי ב־1773 כשכמה מתושבי בוסטון השליכו את שקי התה המיובאים מאנגליה לים כדי למחות נגד המסים המוגזמים שהוטלו עליהם על ידי השלטונות הקולוניאליים הבריטיים והזניקו בכך את מלחמת העצמאות האמריקנית.

• • •

ההתנגדות למסים היא גם כיום אחד מסימני ההיכר הבולטים של "מסיבת התה" - אך מעבר לכך ולהתנגדות הכללית לרוב ביטויי השלטון המרכזי, עמדות חבריה הן ערב רב של דעות. בענייני כלכלה רובם פופוליסטים או "חברתיים", ועם זאת הם גם דורשים הורדת מסים וצמצום תקציבים ציבוריים. גם בשאלות של מדיניות חוץ וביטחון הם חלוקים: חלקם בדלנים מובהקים המתנגדים לכל מעורבות אמריקנית מעבר לים וכן לסיוע חוץ מכל סוג שהוא - בעוד אחרים דוגלים דווקא בהגברת השפעתה ומנהיגותה של אמריקה בעולם החיצון.

את הסיסמה הבלתי רשמית של התנועה על כל פלגיה אפשר להגדיר כקריאה להחזרת אמריקה ל"ערכים של האבות המייסדים" - כשלאנשים שונים יש כמובן פירושים שונים לגבי מהותם של ערכים אלה. מבחינה פוליטית, "מסיבת התה" היתה בשיא הצלחתה ב"בחירות האמצע" של 2010 כשהמנצחים בחמישה מתוך עשרת המקומות הפנויים בסנאט ו־40 מתוך 130 שעמדו לבחירה בבית הנבחרים היו מומלציה. גם שרה פיילין, המועמדת בעלת הדעות הקיצוניות לתפקיד סגן הנשיא בבחירות לנשיאות ב־2012, היתה מראשי "תנועת התה" - ויש מי שתולה את הקולר לכישלונו של ג'ון מקיין בבחירות אלה בצווארה.

• • •

גם בבחירות ב־2012 ייתכן שחוסר ההתלהבות של אנשי "מסיבת התה" ממועמדותו של מיט רומני, שנחשד בעיניהם בליברליות יתרה, תרם להפסדו בבחירות. ראשי הרפובליקנים הוותיקים שצפו בתדהמה, אך בחוסר מעש, כיצד מיעוט רדיקלי משתלט על מפלגתם - וחששו שכתוצאה מכך גורלה להיעלם בהדרגה מהבמה הפוליטית - הבינו שההשפעה הבלתי מידתית של "מסיבת התה" והצביון הקיצוני שהיקנו למפלגתם הם לרועץ בעיני רוב הבוחרים, כולל המצביעים הרפובליקנים עצמם - ועל אחת כמה וכמה מבחינת המצביעים במרכז שבלעדיהם שום מפלגה אינה יכולה לנצח. ברם, הם לא הסתפקו בניתוחים ובהערכות, ואחרי שנים של אפתיות החלו לפעול בשיטתיות ובאמצעים פוליטיים, כספיים ומשפטיים כדי לחסום את דרכה של "מסיבת התה". כמעט בכל מקום שבו בבחירות הפנימיות לקראת בחירות האמצע האחרונות התייצב איש "מסיבת התה" מול מועמד מרכזי יותר, המועמד הקיצוני הובס (להוציא מקרה אחד: הפסדו של אריק קנטור, היהודי, ראש הסיעה הרפובליקנית בבית הנבחרים).

אין זאת אומרת שאין בציבור האמריקני רבים שמזדהים גם היום עם עקרונות כאלה או אחרים של "מסיבת התה", אך גם אלה הבינו שבבחירות עדיף לעיתים כושר ההיבחרות מדבקות צרופה באידיאולוגיה, או כפי שהתבטא אחד הסנאטורים הרפובליקנים, בעצמו איש "מסיבת התה": "אני מבין את תסכולם של חבריי השמרנים - אבל אני מבין גם את המציאות". הלקח נלמד - מועמדי "מסיבת התה" נשארו בחוץ - ובדק הבית הרפובליקני נתן את אותותיו בניצחונם הסוחף בבחירות האחרונות - ויש להניח שיכתיב גם את בחירת מועמדם לנשיאות בעוד שנתיים.