חוזה הגז שעליו חתמו רוסיה וסין ב־21 במאי בבייג'ין אינו רק בעל ערך כלכלי עצום, אלא גם משמעותי מבחינה מדינית ואסטרטגית, והוא בבחינת התפתחות הפועלת לרעת ארה"ב והמערב בכלל. במסגרת אותו הסכם, חשוב להזכיר - חברת הגז הרוסית הממשלתית "גזפרום" התחייבה לספק לחברת הדלק הממשלתית הסינית בשנים 2048-2018 קרוב ל־40 מיליארד מטרים מעוקבים של גז טבעי לשנה.
לפני שלוש שנים הודיע הנשיא אובאמה בנאום בפני בוגרי המכללה הצבאית "ווסט פוינט" כי אמריקה תסב את "ציר" מדיניות החוץ והביטחון שלה מאירופה ומהמזרח התיכון למזרח הרחוק. הסיבות: בעוד תלותה של אמריקה בנפט המזרח־תיכוני הלכה והצטמצמה במהירות בעקבות עצמאותה האנרגטית המתקדמת, ה"שריר" שעושה סין, הן בתחום הכלכלי והן מבחינת האמביציות המדיניות והצבאיות שלה בדרום־מזרח אסיה, יחייב את ארה"ב בנוכחות מדינית וצבאית משודרגת באזור. ואולם בעוד הכוונות האמריקניות להעברת ה"ציר" נשארו רובן על הנייר, הרי דווקא מוסקבה היא שנתנה גז, תרתי משמע, וסובבה את ה"ציר" המדיני והכלכלי שלה למזרח הרחוק - לא לעימות עם סין, אלא לשיתוף פעולה עימה.
ואכן, הפועל היוצא המדיני של עיסקת הגז הוא בהגברת נחישותן של שתי החותמות עליו לביסוס מעמדן כמעצמות אזוריות, בעת שהעימות שלהן עם ארה"ב נמצא בקו עלייה - של סין לגבי מזרח אסיה ויפן ושל רוסיה בהקשר לאוקראינה ולתוכניותיה האפשריות לגבי האזורים האחרים הסמוכים לגבולותיה. אינטרסים כלכליים ומדיניים בדרך כלל משולבים, ואם בעקבות האירועים באוקראינה החליטה ארה"ב להטיל סנקציות כלכליות על רוסיה, הרי תשובתה של מוסקבה היתה שבעזרת קשריה עם סין - גם כלכלית היא יכלה להסתדר לא רע בלי המערב ובלי השווקים האירופיים של הגז שלה.
אמנם אין להסיק מהרומן המתחמם בין שתי השכנות הגדולות שמעתה ואילך הכל יהיה דבש; לא רק שהעובדה שהאזורים רחבי הידיים ודלילי האוכלוסייה במזרחה של רוסיה, שבהם נמצאים רבים ממקורות הטבע שלה, קורצים מאז ומתמיד לסין, אלא שהאחרונה בהחלט רואה את עצמה כשותפה הבכירה בזיווג - למורת רוחה של מוסקבה. ברם, בטווח הנראה לעין, האינטרסים המשותפים והעימות עם וושינגטון יתבטאו בוודאי בנקיטת עמדות משותפות יותר מאשר קודם, במועצת הביטחון ובנושאים מדיניים שונים, אף שקשה להעריך בשלב זה באיזו מידה יהיו ל"פריש־מיש" הגיאופוליטי הזה גם השלכות על המתרחש בחצר האחורית שלנו - כולל הנושא הפלשתיני, וכמובן, איראן.
בדיוק לפני 40 שנה שיכנעו ניקסון וקיסינג'ר את סין הקומוניסטית להפנות את גבה לרוסיה הקומוניסטית. מניעים גיאופוליטיים גברו אז על ערכים אידיאולוגיים, ואילו עכשיו דווקא המניעים הגיאופוליטיים הם שהחזירו את המצב לקדמותו. פרשנים אמריקנים מפנים אצבע מאשימה כלפי מה שנראה בעיניהם כמחדל מתמשך של מדיניות החוץ של ממשל אובאמה. כנראה כדי להדוף האשמות אלה, נשא הנשיא לאחרונה נאום, ושוב במכללת "ווסט פוינט", שבו ניסה להסביר את הפרמטרים של מדיניות החוץ שלו. ברם, לפרשנים אמריקנים רבים הדברים נראו בלתי רלוונטיים למצב המדיני האמיתי לאור התרחשויות כגון אלה בסוריה, בלוב ועכשיו באוקראינה. ריצ'רד האס, ראש "המועצה האמריקנית למדיניות חוץ" ולשעבר איש המועצה לביטחון לאומי של הנשיא בוש (האב), הגיב שהנאום מבטא "חוסר היגיון אסטרטגי", ואילו מבקרים אחרים העירו שהנשיא ניסה לגשר, לא בהצלחה, בין בדלנות (שהוא מתנגד לה) לחד־צדדיות (שהוא מתנגד לה גם כן).
מה שמדאיג, אגב, מבחינתנו - מעבר לאינטרס הבסיסי שלנו בארה"ב עוצמתית והחלטית - היא העובדה שממשל אובאמה רואה כנראה בהסכם גרעיני - כל הסכם - עם איראן את גולת הכותרת של מדיניות החוץ שלו כהישג שיחפה לדעתו על אי הצלחותיו בעניינים אחרים.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
