אובאמה הניף דגל לבן

נאומו אתמול של הנשיא אובאמה לפני עצרת האו"ם עמד בסימן של התפכחות והשלמה עם ירידתה של ארה"ב מפיסגת המנהיגות העולמית הבלעדית.

מהדברים עלה מסר ברור: מעצמת העל האמריקנית אינה מסוגלת עוד לשאת לבדה בנטל האחריות לסדר הבינלאומי, וכל שאיפתה היא לפעול במשותף עם הקהילה הבינלאומית, תוך כדי הישענות על כלים דיפלומטיים. בהקשר הסורי נעלם - באיבחה אחת - מחול החרבות עם משטר אסד, ואת מקומו תפס הדגש על מועצת הביטחון כגוף האמור לאכוף את "הסכם ז'נבה". זאת כאשר התייחסותו של הנשיא לסנקציות בינלאומיות עתידיות כלפי דמשק, אם תפר את התחייבותה להתפרק מנשקה הכימי, נותרה כוללנית וחסרת שיניים. אותם דברים אמורים גם במרחב האיראני. כאן חזר הנשיא, ובאופן מילולי כמעט, על המסר המפויס ששיגר ב־2009 לעם האיראני ולמנהיגותו. ואולם, בניגוד לעבר, הפעם הושמעו הדברים מתוך עמדת חולשה מובהקת. זאת משום שלנוכח הכישלון המהדהד של ניסיונו (המיותר) לגייס את תמיכת הקונגרס במהלך צבאי מוגבל נגד סוריה, ועל רקע קרב האיתנים שמנהל הבית הלבן מול בית הנבחרים בסוגיית התקציב, אין סיכוי שאובאמה יקבל מבית המחוקקים בהרכבו הנוכחי אור ירוק לפעולה צבאית נגד איראן, ויהיו הנסיבות אשר יהיו.

כך מצא עצמו הנשיא המוחלש אובאמה, שהניף בנאומו דגל לבן בכל הקשור ליכולתה של ארה"ב לעצב את הסביבה העולמית, כשהוא ניצב מול היריב האיראני המוחלש אף הוא בעקבות סנקציות משתקות. התוצאה ממפגש זה באה לכלל ביטוי חוזר ונשנה בנאום הנשיאותי, שהעניק אשראי לתהליך המדיני לאור הצלילים ההרמוניים הבוקעים בימים אלה מהבירה האיראנית. השאלה הנשאלת היא: האם בנסיבות אלה, במיוחד בעקבות הפיאסקו הסורי, קיים סיכוי ממשי שמוסיקת הרקע הרכה המנוגנת על ידי "כל אנשי רוחאני" תתורגם גם להחלטה אסטרטגית להקפיא את מיזם הנשק הגרעיני?

תהליך המו"מ, שמזכיר המדינה הבלתי נלאה ג'ון קרי אמור להוביל מן הצד האמריקני, עתיד לשפוך אור על שאלת ליבה זו. אפשר רק לקוות שהצלחתו במישור זה תהיה גדולה יותר בהשוואה לתוצאות מאמציו להכשיר את הקרקע ואת הלבבות לפעולה צבאית נגד סוריה.