לכבוד ראש השנה כתב דן מרגלית טור חגיגי יפהפה, מלא תקווה וניחוחות חג, גם ציוני ויהודי מאוד. כך פתח: "ארבעה ראשי שנה חגגו היהודים. למעשר בהמה (אלול) ולאילנות (א' או ט"ו בשבט) ולמלכים (ניסן) וראש השנה למניין היובלות ולשמיטה החל מחר בערב. כל כולו נקשר בארץ ישראל. באורח רשמי הוא נמשך יומיים, בפועל עד אחרי חג הסוכות. למרות שרוב חגי ישראל קרובים לליבי, ומבחינת התוכן אין כחנוכה, זה הנפתח מחר בערב אהוב במיוחד (כחג השבועות). יש לו צבע ויש לו זוהר, ולטעמי אפילו ריח".
מרגלית ציטט מובאה מהמשנה הראשונה במסכת ראש השנה, הזכיר את חגי ישראל וקשר את חגי תשרי עם ארץ ישראל. בהמשך הוא מביא את "שנה טובה לדוד גיבור" מאת לוין קיפניס, "מת אב ומת אלול" מאת משורר ימי הביניים, שמואל הנגיד, "נאסף תשרי" מאת נתן יונתן (בלחן של צביקה פיק), "אסיף" מאת איתמר פרת בלחנה של נעמי שמר ומקנח ב"אל בורות המים" של שמר.
מרגלית קשר את החג עם ירושלים הניבטת אליו בתפר שבין הר הצופים להר הזיתים מדרום לאוניברסיטה העברית. הוא הצפין ליישובי העלייה השנייה – ביתניה, פורייה וקבוצת כינרת, משם ירדה נעמי שמר כילדה לצפות בנוף הכינרת. ניכר שהטור נכתב מהתרגשות אמיתית. מעומקא דליבא. הנה הפסקה הלפני אחרונה (אפשר להדביק אותה על המקרר לכבוד החג):
"מַד האהבה לאדם ולמקום ולאירוע לעולם אינו ניצב סטטי בשיא או בשפל. תמיד יש תנודות. אתמול, במעלית המובילה למכון כושר, אמר לי מישהו לפתע - ללא הכנה מוקדמת - שתיאודור הרצל היה יכול לבחור חלופה טובה יותר. אלה אינם הימים לומר לי דבר מה כזה. עם הצבע והאקלים ומילות הלחנים ומראה המקומות השבתי לו בקוצר רוח כי ההפך נכון. איזה כיף, ומי שהלך מכאן לעולם לא יבין ולעולם יפסיד".
את טורו סיים מרגלית בקריאה להתמקדות בזמן המיוחד, למרות הצרות והכעס והלב הנצבט מהבעיות הרבות המקיפות אותנו. "הכול נכון, אבל הם אינם ממין העניין בפרוס ימי החג, כשהדעת נעה בין זמזום ה'אסיף' לבין 'בורות המים'". עד כאן דן מרגלית.
2
ישנם ימים שבהם אדם רוצה לנוח מעמל השגרה הדוחקת ומקמטת את הרוח, ומפנה מקום לרוח מן ההרים שבאה ונושבת עליו, כמו שבתחילתה של שנה עברית חדשה, עם בוא הסתיו הארצישראלי. מי שנפשו כרויה אל הקולות והריחות של הארץ הזאת מי שרוחו אינה ערלה לתקוות המפעמות בלבו העתיק של העם הזה, יודע להתפעם מטור כזה.
לא כך בביטאון מכון השמאל הישראלי לכאילו דמוקרטיה, "העין השביעית". שם עסקים כרגיל. מקהלת העורבים אינה מסוגלת לקרוא טקסט שיש בו נימה חיובית על הארץ הזאת. כותבי הביטאון הזה נוהגים דרך קבע להשליך מנפשם המסוכסכת על מה שעיניהם רואות. מפינתם המשומנת הם מטיפים מוסר לעיתונאים להישמר מלבטא דעות פרו-יהודיות מדי, פרו-ציוניות, שלא לדבר על אמירות שמרניות. זו הרי "אינה עיתונות".
כצפוי, מאמרו של דן מרגלית הפריע לחבורת העורבים שאינה מסוגלת לבטא את המילים "שנה טובה" מבלי שאנשיה יחושו אי נעימות וחוסר תקינות פוליטית. שכן הביטוי "שנה טובה" מתעלם מ"אכיבוש" ומיושביה הערבים של הארץ ומתעלם מהרע רע רע שהאימפריה הישראלית עושה לנתיניה.
משום מה נשמט שמו של כותב "סקירת העיתונות" ב"עין השביעית" הבוקר. אבל מה זה משנה, מדובר בשיבוטים של אותו אדם שיוצר במעבדות המכון לכאילו. ראשית, הפריעה לכותב הכותרת בכפולה הפותחת של העיתון שדיווחה על "8,081,000 ישראלים" שמונה אוכלוסיית המדינה ערב ראש השנה תשע"ד. זה "נכתב באותיות ענק שמנות ולבנות" תיאר ביטאון השמאל, ללמדנו ששמחה על גידול באוכלוסי ישראל קשור רק לרוב הלבן והשבע. יתרה מזו, כותרת המשנה "75 אחוז – יהודים" היא ניסיון להרגיע את "הקוראים היהודים המדומיינים" של העיתון, כי גם כותרת המשנה "מוקדשת ברובה להכנות לחג היהודי ראש השנה". יכול להיות שאנשי המכון לכאילו דמוקרטיה וביטאונם עסוקים בעיקר במצוות דתם הדמוקרטית ולא בחג היהודי? מכל מקום, עבור רוב אזרחי ישראל מדובר בחג מרכזי.
3
ואז מתגולל המשובט התורן של "העין השביעית" על טורו של מרגלית. הפריעה לו האמירה: "זו ירושלים שמעכבת את השלום, אבל כאשר יגיע יהיה זה בזכות אחדותה והחיבור שהיא מסמלת לכל המאמינים באל אחד". מה פתאום ירושלים מעכבת, ממתי יש לעיר הזאת "תודעה ואישיות ואף השקפת עולם מדינית"? קשה קשה עם השמאל. הרציונליזם שלו גובל בפגניות. אנשיו הרי נלחמים בסמלים היהודים והישראלים לטובת סמלים אסלאמיים ופלסטיניים, ומה להם סמל בן אלפי שנים ששמו ירושלים שהניע עמים ולאומים ברחבי העולם, מה להם "ציון מִכְלַל יופי" ממנה נגזרה הציונות שהביאה את העם היהודי ארצה כדי שאפשר יהיה להקים מכון לכאילו דמוקרטיה שממנו יהגג משובט כלשהו על חוסר המשמעות של העיר הזאת כעיר – כן, כעיר בלבד, עוד לפני האנשים ששכנו בה; זה גורלם של סמלי עומק.
את חציה השני של של האמירה המצוטטת, קושר המהגג עם "לשכת ראש הממשלה", כי כידוע, דן מרגלית מקבל מסרים ישירים מבנימין נתניהו בעוד שכתבני העין השביעית רוחם חופשית להסתובב בספקטרום הדליל שבין אריק כרמון לעוזי בנזימן. אבל מה שמרגלית כתב הוא אמת עמוקה: השלום יגיע "בזכות אחדותה (של ירושלים) והחיבור שהיא מסמלת לכל המאמינים באל אחד". זה עומק העניין שהשמאל הישראלי מסרב להבין ולכן הכניס אותנו לכף הקלע של הסכמי אוסלו בליווי חבורת ארגוני מלשינים לאומות העולם על יהודים שעושים מה שהציונות עשתה כל ימיה – בונים יישובים ומפריחים את אדמת ארץ ישראל. בעומק העניין הסכסוך פה אינו נסב על טריטוריה אלא הוא עניין דתי, מושג עמוק וחשוב שהוא זר לחבורה החיוורת ב"עין השביעית" (כמו גם לחלק ניכר מעיתונאי ישראל הבאים מאותה כת קטנה). רק משם יבוא – אם יבוא – הפיתרון, ולא מהסכמי ההבל וניירות החתימה בין ישראל לחמולת רמאללה.
4
הסקירה נחתמת במרצע היוצא מן השק השחור מנבואות זעם וציניות מממארת של אנשי "העין השביעית". לדברי הכתבן התורן "מדינת ישראל שמשרטט מרגלית היא בבואתו (כך במקור. צ"ל: בבואתה) של הארץ" שמתווה 'ישראל היום': מדינה שוקקת, רעננה, גם אם עתירת בעיות שסעים ואיומים". כמובן, כמובן שבכל משפט שני מוזכר בנימין נתניהו.
מי יגל עפר מעיניך, י"ח ברנר, שאלה הרואים עצמם צאצאיך הרוחניים והפוליטיים, כה רחוקים ממשנתך. כדאי למשובטים ב"עין השביעית" לקרוא את סיפורו של ברנר "עצבים" (בזמן האחרון עסוקים שם בשכתוב כתביו של אלתרמן). ברנר התרחק מאמירות מייפות ביחס לארץ הזאת ודרש לכתוב את האמת על הקשיים פה. אבל הוא לא משך ידו מאמונה בעם הזה וגם מתקווה בעתידה של הארץ הזאת. זה ה"אף-על-פי-כן" הברנרי המפורסם. זה הייאוש הפורה שברנר העדיפו על פני החלום של אנשי העלייה הראשונה. לקראת סוף הסיפור, "עצבים", העוסק בסיפור העלייה הקשה לארץ של כמה דמויות וביניהן המספר, שדמותו מייצגת את המחבר המובלע, ברנר עצמו – לקראת הירידה מהספינה, אל מול חופי העיר חיפה "נשבר" המספר וכותב:
"ובהביטי אל החוף – וַתהי בי הרוח, וָאבין, כי לעת עתה קרוב הוא החוף, אשר באתי אליו אני, מאותו, שבא אליו ההוא גברא, הנער הזקן, בלונדון הזרה. ומה שנוגע ליופי... שמע-נא, יודע אתה מה שאגיד לך? הן שונאים אנו את הדיבורים היתרים על היופי, אשר אנו שומעים השכם והערב מסביבינו; הן ריקים הם הדיבורים האלה וגורמים לנו לפעמים לכפור בעמם היופי גופא. אולם, אמור מה שתאמר, מלים אין בפי – ואז היה יפה. ו"הים הגדול" אכן הוא ים יפה, ובחוף-חיפה – יפהפה! באותה שעה האמנתי באמת ביופי, ביפי-הטבע, ביפי-היקום. ביופי של מעלה – – –".
מה אפשר להבין מהמערכה ש"העין השביעית" ובטאוני שמאל אחרים מנהלים נגד 'ישראל היום' ובעצם נגד חלק עצום מצרכני התקשורת בישראל? ראשית, ש'ישראל היום' בדרכו המסובכת אכן מייצר מהפכה הדוחקת את צרחני "העין השביעית" שהתרגלו עד לפני פחות מעשור לשמוע רק את קולם שלהם ושכמותם. שנית, שאסור למחנה השמרני בישראל לבקש טובות וחסדים מכלי התקשורת השמאליים. אין לחפש שם הגינות; צריך להקים מוסדות אלטרנטיביים. לא רק עיתון, גם ערוץ טלוויזיה, גם תחנות רדיו ובעיקר פעילות ברוכה באינטרנט וברשתות החברתיות. ישראל מחכה גם לאלטרנטיבה שמרנית למכון השמאל לכאילו דמוקרטיה.
עד אז, אני מציע לחזור ולקרוא את טורו היפהפה של דן מרגלית ולהתעודד. במאתיים השנים האחרונות מצביעה המטוטלת ההיסטורית על כיוון ברור: שיבת ציון. שנה טובה!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו