מפגן הטעויות של ארה"ב

תמצית תפיסת הפוליטיקה היישומית במזרח התיכון באה לידי ביטוי במשל הערבי: "מי שנשוי לאמי - אני קורא לו דודי". זוהי תפיסה פוליטית ריאלית, המשלימה גם עם עובדות בלתי נעימות כמו בדוגמה זו, שלפיה גבר זר מקיים קשר אינטימי עם אמך. הבנה זו של חוקי המזרח התיכון חסרה לפוליטיקאים המערביים, ולא אחת מוביל חוסר הידע את מנהיגי המערב לשגיאות פטאליות בכל הנוגע למעורבותם בסכסוכים ובמשברים באזורנו, ולעיתים לצעדים מביכים ממש.

בתור פיצוי־מה על חסר זה, בהצלחה חלקית ולעיתים בלא מעט נזק, משמשות צביעותם והתחסדותם חסרת הגבולות של פוליטיקאים אירופאים ואמריקנים, המתיימרים, בהצלחה מוגבלת, להתחזות כמזרחנים בסגנון "לורנס איש ערב". במינון מסוים מתקבלת מחווה שלומיאלית שכזו בגיחוך על ידי הערבים, המבינים כי מדובר במאמץ לרצותם, אולם יש בצביעות המופגנת הזאת משהו מתחנף, מחליש ושקוף בעיני רוב הפוליטיקאים הציניים המשופשפים והערמומיים - יהודים כערבים - במזרח התיכון שטוף המזימות.

כדוגמה לצביעות הרדודה הזאת אפשר לציין את האופן שבו הכריז האיחוד האירופי לאחרונה על חיזבאללה כארגון טרור. בד בבד, ומתוך אינטרסים הכרוכים בעיקר בפחדנות מקהילות האיסלאם הטרוריסטיות מבית, שילם האיחוד האירופי אתנן למוסלמים והכריז על חרם נגד מוצרי ההתנחלויות ביהודה ושומרון. דוגמה נוספת לצביעות, לדו־פרצופיות ולמוסר הכפול היא יחסו המניפולטיבי, המאיים ורווי ה"סטרואידים" של מזכיר המדינה ג'ון קרי כלפי ישראל, העלולה, לדבריו, להיחשף לחרמות נוספים אם לא תציית ליוזמתו, וזאת בסמיכות מחשידה מאוד לצעדי החרם שהכריז האיחוד האירופי נגד ההתנחלויות.

ארה"ב - המעצמה שלשמע הידיעה על בריחתם של עצורי אל־קאעידה מבתי כלא בעיראק וההתרעה על פיגוע מבית היוצר של הארגון בתימן, הבריחה בפחדנות את שגריריה מהאזור וחיזקה בכך את הטרור האיסלאמי - תובעת עתה מישראל ויתורים ונסיגות שיסכנו את אזרחיה, נשים וילדים, החשופים בכל יום להתרעות חמורות פי כמה מזו שנתקבלה על ידי המודיעין האמריקני בתימן.

ארה"ב מפגינה דוגמה למוסר כפול שעה שהיא דורשת מישראל לשחרר אסירים ביטחוניים רוצחים בשם משא ומתן הזוי וחסר סיכוי עם אבו מאזן, שבקושי מייצג את עצמו, בעודה מתעקשת שלא לשחרר את עצורי גואנטנמו ובוודאי לא את פולארד, אסיר יהודי שלא רצח איש ולא סיכן מעודו שום אזרח אמריקני.

בעוד פתרון הסכסוך הישראלי־פלשתיני אינו מתקרב לצמרת סולם העדיפויות של האסונות והעימותים במזרח התיכון, מתעקשת ארה"ב להתמקד משום מה דווקא בו, דהיינו לחפש את המטבע האבוד מתחת לפנס הישראלי, המקום המואר היחיד במזרח התיכון.

העובדה שלא ארה"ב ולא אירופה נוקפות אצבע לנוכח מעשי טבח המוניים בעולם, ובייחוד במזרח התיכון, היא אבסורד. המערב עומד חסר אונים מן הצד לנוכח התחמשות איראן בגרעין, חוצפתה של צפון קוריאה הגרעינית ותיגר המלחמה הקרה שמציבה רוסיה המתעצמת בסוריה ובמקומות אחרים, ואינו נוקף אצבע.

דווקא לנוכח הסנקציות הזריזות של המעצמות נגד ההפיכה הצבאית שאירעה במצרים - כן, הפיכה צבאית - מתעורר הרושם שאין מדובר רק בצביעות. לו התמצתה תגובת המערב בצביעות, במוסר כפול ובפחדנות, או ביחס של היתממות מחשידה כלפי האיסלאם נוסח אובאמה - "מעליש". אך התחסדות המערב ושיקולי הסנקציות השקריים וחסרי התוחלת מעוררים את הדאגה שמא מדובר בסתם חוסר הבנה. אחרי ככלות הכל, קם גנרל א־סיסי ומחסל את האחים המוסלמים במצרים ובסיני, מקור מרכזי לטרור איסלאמי עולמי, ומגשים בכך את חלומו הרטוב של המערב. המשל הערבי אומר: "הרטוב אינו פוחד מפני הגשם". אין לא־סיסי ברירה אלא לנצח, עם או בלי הסיוע המערבי. כדאי למערב להשקיע בו עתה ולסיים במהירות את "ההצגה הדמוקרטית" המגוחכת, שאיש אינו קונה.