השבוע יחול המועד הכי שנוי במחלוקת בלוח השנה שלנו. יותר אפילו מהשבת, ששוב חזרה לעמוד בעין הסערה. אנחנו מתווכחים על צביונה של השבת, אך לא על עצם קיומה. כל אחד חוגג אותה בדרכו, אולם היא נוכחת בחיים של כולנו. כך גם לגבי פורים, ליל הסדר, שבועות, ראש השנה, וכל יתר מועדינו הקדומים.
אבל תשעה באב לא קיים, פשוט לא קיים, בעולמם של רבים מאיתנו.
יום האבל על חורבן בית המקדש נעשה גדר ההפרדה של החברה הישראלית: מן העבר האחד - מועד משמעותי מאין כמותו, ומן העבר השני - לא כלום. אלה צמים ואומרים קינות בבית הכנסת, ואלה לא מבינים למה בתי קפה ומסעדות נסגרים להם סתם כך, בעיצומו של קיץ.
הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי?
לפני שמונים שנה הוציאה תנועת "המחנות העולים" את חניכיה לטיול ביום תשעה באב. למחרת פורסמה בעיתון "דבר" תגובתו החריפה של ברל כצנלסון, שזעק מנהמת ליבו: "כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן?" וראשי "המחנות העולים" השיבו לו: "חלילה לנו מלשכוח את ט' באב, אבל העם החוזר לביתו יהפוך מעכשיו את יום האבל ליום חג".
האם הפולמוס סביב תשעה באב נולד בימי ראשית הציונות? האם רק מקרב תנועה מהפכנית כמוה יכולים היו להישמע קולות שמבקשים לעקור מועד קדום מלוח השנה היהודי?
הציונות אכן חוללה מהפכות דרמטיות בתרבותנו, אך הקריאה לביטולו של תשעה באב הושמעה לפניה. הרבה לפניה:
סוף המאה השישית לפני הספירה. כמה עשרות שנים אחרי חורבן בית ראשון. בני יהודה שבים ארצה מגלות בבל ולא יודעים אם צריך עדיין להתאבל: הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים? והנביא זכריה מבטיח להם: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים.
סוף המאה השנייה לספירה. יותר ממאה שנים אחרי חורבן בית שני. היהודים חיים ברווחה תחת שלטון רומא, ורבי יהודה הנשיא רוצה למחוק את יום הצום על בית המקדש: "ביקש רבי לעקור ט' באב".
אמצע המאה הרביעית. חכמי ישראל יושבים לבטח בגלות בבל ומתחבטים אם יש עוד טעם להתענות לזכר ירושלים החרבה, או שהגיע הזמן להגשים את נבואת זכריה ולבטל את הצומות.
שלוש תקופות, שלושה לבטים, ומסקנה ברורה אחת: הפולמוס סביב תשעה באב ניטש כמעט מרגע לידתו. בכל פעם שהיהודים חיו בטוב עלתה השאלה אם האבל על החורבן עדיין רלוונטי.
כאילו שום דבר לא השתנה
ישראל, תשעה באב, תשע"ג. מעולם לא היה מצבנו טוב יותר. המשפט הזה עלול להישמע כמו סיסמת בחירות מגוחכת, אבל לא צריך להיות מומחים להיסטוריה של עם ישראל כדי לדעת שהוא אמיתי. יש לנו ארץ פורחת, מדינה משגשגת וחיים של חירות. זה לא אומר שהגענו למנוחה ולנחלה, אבל גם בתקופות הזוהר הנחשקות שלנו לא הכל היה מושלם: בימי דוד נלחמנו, בימי שלמה נאנקנו תחת עול המסים, בימי רבי יהודה הנשיא לא היתה לנו עצמאות מדינית, ובימי תור הזהב בספרד היינו תלויים בגחמות של שליטים מתחלפים. בעיות ואתגרים תמיד היו ויהיו. זו לא סיבה להתעלם ממה שזכינו לו.
אבל כוחו של ההרגל גובר על מה שאנחנו רואים במו עינינו. אנחנו יושבים בארצנו הבנויה ומבכים את חורבנה כאילו שום דבר לא השתנה. כאילו אנחנו עדיין בפולין או במרוקו, ובירושלים השוממה סובבים תנים.
למה אנחנו ממשיכים לקונן על שיממונה של ארצנו הפורחת? ולא רק בתשעה באב, אלא כל השנה? החתנים שוברים כוס מתחת לחופה, והרבנים שמנהלים את הטקס מסבירים לנו שבכך אנחנו מבטאים את אבלנו על ירושלים החרבה.
פה ושם עוד אפשר למצוא רבנים אורתודוקסים שלא מדקלמים בחוסר מחשבה את מה שאמרו אבותינו בימים אחרים. בחודש שעבר זכיתי לשמוע את הרב נחמיה רפל, מזכ"ל הקיבוץ הדתי, שאמר לחתן ולכלה: ירושלים מסמלת את מכלול שאיפותיו של עם ישראל. יש עוד הרבה מה לעשות. כל זוג שבונה את ביתו מקרב אותנו להתגשמות החלום. לכן דווקא בשעה זו של שיא האושר הפרטי, אתם מתחברים לכלל ישראל, עוצרים ומכריזים: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
איזה יופי. הנה, לא צריך לבטל את מנהגי החורבן. אפשר לתת להם פרשנות רלוונטית. אם רק רוצים. אם רק מעזים. אם רק פוקחים עיניים ורואים את ירושלים כפי שהיא באמת.
האפשרות השלישית
בעוד ארבעה ימים החברה הישראלית תתחלק לשני מחנות: מחנה אחד יצום ויקרא קינות בבתי הכנסת, ומחנה שני יחפש מקום פנוי בבתי הקפה המועטים שייוותרו פתוחים.
המחנה השני ניתק את עצמו מפרק חשוב בהיסטוריה שלנו, וזה חבל, אבל המחנה הראשון חוטא בחטא הרבה יותר חמור: בכפיות טובה. איך אפשר לקונן על רעות העבר ולא להודות על הטוב שנפל בחלקנו בדור הזה? היש כפיות טובה גדולה מזו?
לא צריך לבחור בין הטעויות של שני המחנות. יש אפשרות נוספת, שלישית, שאימצתי לפני שנים רבות מהתנועה המסורתית: אני צמה ומתאבלת חצי יום כדי להתחבר לסבל הנורא של בני עמי מאז החורבן ולאורך ההיסטוריה, ובצהריים אני מפסיקה לצום ומכירה תודה על מדינת ישראל, ועל כך שאני זוכה לחיות בה. הכרת התודה לא מבטלת את הכמיהה התמידית לשיפור. להפך. היא מעצימה אותה. רק מי ששמח על היש, מבין שכדאי להתאמץ כדי להשיג את מה שעדיין אין.
בצהרי תשעה באב אני שותה כוס קפה ראשונה וקוראת את נבואות הגאולה של התנ"ך. מה שהיה עבור נביאינו פנטזיה בלתי מושגת, נעשה אצלנו לשיגרה. כל כך הרבה נבואות כבר התגשמו בימינו. באופן מלא. מילה במילה. למשל הנבואה הזו:
עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו