בגיל 4 הגיע לראשונה ירון שילון (42) עם אביו יגאל ודודו דן למשחק כדורגל של הפועל ת"א. בת דודתו הסבירה לו את החוקים: "האדומים, משה סיני, מספר 7 - אותו צריך לאהוב", ומאז הכל היסטוריה. הפועל הפכה לאהבתו הגדולה, והוא לאוהד מושבע ואף לשחקן בקבוצת הנערים של המועדון.
"בשנים הראשונות שהלכתי למשחקים הפועל זכו באליפויות, ואז החלו שבע השנים הרעות של שנות ה־90," נזכר שילון, "ירדנו ליגה, זה היה אסון גדול. לאורך תקופת הלימודים שלי הפועל היו מפסידים בכל שבת ואני הייתי מקבל על הראש בבית הספר ביום ראשון. הרומנטיקה בקלישאה של אריק (איינשטיין; מ"כ) 'הפועל שוב הפסידה' ליוותה אותי באותן השנים. שיחקתי עד גיל 15 בקבוצת הנערים ואז המשכתי לשחק במסגרות אחרות".
שילון הוא דור שני לאנשי טלוויזיה ויוצר מצליח בזכות עצמו. בעשר השנים האחרונות הוא הבמאי של "ארץ נהדרת", לצד היותו במאי הבית של שלמה ארצי בהופעות, בקליפים ובסרטים. הוא מביים גם פרסומות וסדרות, וכמו רבים מאנשי התעשייה מצא את עצמו בבית עם משבר הקורונה כשתוכניות התבטלו והתקהלויות במופעי מוזיקה הפכו למילים גסות.
"הקורונה שמה סוף לקריירה שבמסגרתה מגיל 14 אני רגיל שפעם בשבועיים משודר משהו שלי בטלוויזיה", מספר שילון, "החל מתוכניות נוער, דרך פרסומות ועד סרטים ותוכניות. זה העיסוק שלי, והשנה, לראשונה, למעט הבלחות של 'ארץ נהדרת' או כמה פרסומות הכל הופסק. גם ההופעות.
"כמובן שיש פגיעה כלכלית שכולם חווים. המזל שלי הוא שיש לי משפחה תומכת, ודווקא בגלל הקורונה אשתי, שחר, יצאה לדרך מדהימה כמאמנת התנהגויות לאורח חיים בריא. הרי מה נשאר פה? ניסיונות לטיפול בנפש ובגוף. אז מצאתי את עצמי נשאר הרבה יותר בבית, והדבר הטוב שקרה לצד הקריירה של אשתי זה שאני זוכה להכיר את הילדים שלי בצורה מדהימה.
"במקביל, נהיה פה שבר, חסך. אני רגיל ליצור - אם זה קליפ או מערכון, והכל נעצר ואני מרגיש תקוע. החיים נהפכים להזיה. אין עבודה ויש המון שנאה, והילדים ושחר הם האור היחיד שמהבהב. האינסטינקט הראשון שלי היה לחזור לילדות, ולחזור לילדות זה לחזור לצייר ולחזור להפועל, שהיתה בשבילי מפלט".
מה לך ולציור?
"כילד בבית ספר לאמנויות, כבר בכיתה ב' זיהו שאני מצייר יפה מאוד אבל מצייר רק כדורגל. התחילו לאסור עלי לצייר כדורגל ובשיעור דיוקן מנהל המגמה אמר לי 'אסור לך לצייר את משה סיני', אז ציירתי את מוריס ז'אנו. הפסקתי לצייר בערך בגיל 18 עם סיום הלימודים ובגלל הקורונה חזרתי לזה. מצאתי את עצמי אחרי 20 שנה שוב מצייר רגעים שצרובים לי בזיכרון - אם זה רגע של גול, חלקים ממשחק, כמו בילדות - דפים על גבי דפים של ציורים בטוש שחור. אחר כך הטושים ממלאים את החלל הלבן על הדף, וככה נוצרים חיים חדשים של זיכרונות ישנים. כן, כן, שוב הפועל מכדררת לי את הלב קדימה ואחורה. ובהשאלה משלמה ארצי: צייר עד שהסיוט פה ייעלם".
אתה עובד שנים עם שלמה ארצי, שהוא מכביסט מושבע, איך זה מסתדר?
"במשפחה שלנו (אשתו היא בתה של בת הזוג של ארצי, מ"כ) אני ואבא של אשתי הפועל, ושלמה מכבי, אז זה 1:2 לנו (צוחק). ייאמר לזכותו של שלמה שהוא מאוד אוהב כדורגל באופן כללי".
כדורגל מציירים 90 דקות
שילון לא חזר להפועל רק דרך הציורים, כבר שנה שהוא פוגש אותם על המגרש כאחד השחקנים בקבוצת הוותיקים שמורכבת משחקני עבר כמו פיני בלילי, סלים טועמה, כפיר אודי, משה סיני וגדי סולומוביץ'. "אני היחיד שלא שיחק בקבוצה", מספר שילון ומסביר: "התחלתי שם בהנהלה - עוזר בארגון, בתלבושות, ועברתי לתפקיד השוער. השחקנים הכירו את היכולות שלי כי ביום הולדת 37 החלטתי שאני עושה משחק של חברים שלי נגד ותיקי הפועל. שם נוצרה ההיכרות איתם והם ראו שאני יכול לשחק".
במקביל הוא מתפעל את קבוצת הפייסבוק "משחק השבת", שאותה הקים עם ענבל ברנע לפני חמש שנים, קבוצה שצברה תאוצה לאחרונה והפכה למקום הלוהט ברשת, ולא רק לאוהדים האדומים.
"הקמתי את הקבוצה לא רק לאוהדי הפועל, אלא כקבוצת זיכרונות מגניבה ונוסטלגית שבה אני מעלה מקבצי שערים, סרטונים, כתבות ותמונות מתוך ארכיון שיש לי בבית ומתוך דברים שאנשים מצאו בבוידם", אומר שילון, "אחרי מותו של אלי ישראלי ז"ל העליתי קטע נוסטלגי שלו שאיש לא מכיר והתחיל באזז גדול של תגובות, לא רק של אוהדי הקבוצה, והבנתי שאנשים עורגים לתקופה אחרת".
שילון וברנע גם הספיקו ליצור ולהרים יחד אירוע מכירת אלבום קלפים היסטורי של שחקני הפועל ת"א, שכל הכנסותיו גויסו לטובת מחלקת הנוער של האדומים. הציורים שלו, שנולדו בימי הסגר, יאוגדו בקרוב לספר חדש לצד טקסטים על השחקנים ועל רגעים בלתי נשכחים של האדומים.
"ביקשתי מאוהדי הפועל שיבחרו רגעים, שחקנים, סיפורים קטנים", מספר שילון על העזרה שקיבל מחבריו ליציע, "אליהם יצטרפו הציורים שלי לספר מאויר שייקרא, כפי שהציע דוד ליפשיץ הגאון מ'ארץ נהדרת', 'כדורגל מציירים 90 דקות'".
איורים: ירון שילון
