מאור מליקסון סיים את ארוחת הצהריים שלו, התיישב מולי - ומתחילים בראיון. ניכר שהוא מתרגש. עד כה רק מעטים ידעו מה עובר עליו בחצי השנה האחרונה. אשתו טל, משפחתו וחבריו בהפועל ב"ש היו בסוד העניינים, ואפילו שני ילדיו לא שותפו בכל הסיפור.
מליקסון (35), אחד משחקני הכדורגל הגדולים בישראל, נכנס להליך כירורגי פשוט יחסית, וכמעט לא שב ממנו. זה לא עומד להיות סיפור על כדורגל, אלא הרבה מעבר לכך. כעת החליט מליקסון לפתוח הכל ולדבר בגילוי לב יוצא דופן על השתלשלות האירועים. "זה נס שאני כאן", הוא פותח את דבריו, "זו לא פציעה של כדורגל. אם תחפש מחקרים בנושא, תמצא בקושי אנשים שעברו דברים כאלה. זה מקרה ספציפי מאוד, השתלשלות מוזרה וארוכה".
איך הכל התחיל?
"בשנה שעברה שיחקתי תקופה ארוכה עם כאבים בשרירי הבטן. לפני כמה שנים עשיתי ניתוח בקע וחזרו לי הכאבים. היינו אז בתמונת האליפות, אז דחיתי וניסיתי לסחוב עד לסוף העונה. אחר כך גביע, שוב דחיתי, והמאבק על אירופה היה חשוב למועדון, אז חיכיתי שוב. אחרי שניצחנו את הפועל חדרה רציתי לסיים עם זה כי חשבתי שהבטחנו את המקום באירופה".
ומה קרה אז?
"נותחתי בשרירי הבטן, ויום אחרי השתחררתי הביתה והכל היה בסדר. ביום שישי הייתי אצל ההורים של אשתי ביבנה, ולמזלי היו שם עוד אנשים. בשעות הערב סתם נשכבתי במיטה ותכננתי להגיע למשחק מול מכבי ת"א בשבת.
"בסביבות 18:00 ניסיתי לקום, ומייד נפלתי חזרה לספה. הרגשתי כאב שאי אפשר להסביר. מאפס למאה? רמת הכאב היתה אלפיים. לא הצלחתי לדבר. ניסיתי ללחוש לאשתי שתגיע, היא שמעה במקרה והגיעה. אמרתי לה שתזמין אמבולנס. ניסיתי להתרומם שוב, ואז כבר איבדתי את ההכרה.
מאור מליקסון. "מרגע שצוות של מד"א הגיע אני כבר לא זוכר מה היה" // לירון מולדובן
"התעוררתי על הרצפה עם זיעה קרה, והתברר שיש לי דימום קשה בבטן. מובן שבאותו רגע לא ידעתי את זה. התחלתי לראות שחור בעיניים, רק לשמוע, לא ידעתי איפה אני. חשבתי שזה הסוף. קראתי לאשתי ואמרתי לה שאני אוהב אותה, שתשמור על הילדים וזהו. מרגע שצוות של מד"א הגיע אני כבר לא זוכר מה היה. העבירו אותי לאסותא באשדוד - ניתוח חירום לדימום פנימי גדול מאוד בבטן. הצילו אותי, זה לא היה רחוק מלהיגמר הכי גרוע שיש".
יכולת למות?
"בדיעבד התברר שזה לא היה רחוק מכך שאסיים את דרכי. היה לי וריד פגוע שדימם".
המלאך ד"ר איגור רבין
למליקסון היה הרבה מאוד מזל. אלמלא איכות הרופאים בביה"ח אסותא וד"ר איגור רבין שניתח אותו, ספק גדול אם הסוף היה חיובי. אבל מתברר שהסיפור היה רחוק מלהיגמר, והסיוט היה רק בתחילתו.
"התעוררתי בשבת בבית החולים ומצבי היה יחסית בסדר, הוציאו לי דם וזהו. הסתכלתי על עצמי כדי לראות שהכל בסדר", הוא מספר בכרוניקה מדהימה, לא מפספס שום פרט, "הבעיה היתה שהרופאים אמרו שבגלל כמות הדם הם פשוט לא מצאו את מקור הבעיה, לא ראו מה מדמם. עשיתי כמה צילומים ופתאום ראיתי את הרגל מתנפחת, עד שיום־יומיים אחרי כן היא היתה כמעט בגודל כפול. זה היה קריש דם בגודל 30 ס"מ - מהרגל עד למפשעה. היה ברור שמשהו לא בסדר, הדם פשוט הפסיק לזרום. פתאום אתה מבין שעד עכשיו זה היה סיפור קל. הוחלט שאכנס לצנתור, ושאם יש קריש דם - יפרקו אותו".
מליקסון ממשיך לגולל את סיפורו המדהים: "זה היה הניתוח השלישי שלי בתוך שישה ימים. הצנתור לא עבד ומייד נכנסו. הייתי בטוח שמורידים לי את הרגל, היתה לה צורה חייזרית. לא הייתי רחוק מזה שיורידו אותה. זה היה עניין של שעה־שעתיים עד שיכרתו את הרגל שלי.
"פחדתי שלא אלך שוב. הניתוח הזה בעצם הציל אותי. ד"ר רבין היה זה שניתח אותי והציל את חיי. הוציאו לי וריד והכניסו במקומו וריד סינתטי. בשלב הזה הכדורגל זה הדבר האחרון שעניין אותי. ביקשתי מהם רק לחזור עמוד, להצליח ללכת ישר ולהיות רגיל. הוא עשה עבודה מדהימה".
איך מתחילים בכלל להתאושש מהליך כזה?
השיקום שלי היה ממש קשה. חצי מהגוף היה מלא בסיכות, הרגל התנפחה כמו בלון. הייתי הולך 20 מטר בחצי שעה ונעזר באשתי כדי לעשות את זה. למדתי ללכת מחדש. היא הצילה אותי.
בסיפור הבלתי נתפס הזה מליקסון רצה יותר מכל לחיות, אבל לא רק. בכל אותה תקופה הוא ואשתו טל החזיקו בסוד נוסף. היא היתה בחודש הראשון להריונה, והחשש שלהם היה שמאור ייפגע בצורה בלתי הפיכה.
מליקסון. "לקח לי זמן להבין מה עברתי" // צילום: לירון מולדובן
"חודש שלם היא ישנה לידי על ספה ולא זזה. רק ירדה לשעתיים ביום כדי לטפל בילדים", הוא מספר בהתרגשות, "כל הזמן חשבתי, אם יקרה משהו, מה עושים? אם יכרתו לי את הרגל, מי יעזור לה? יש לי עוד שני ילדים. דאגתי גם להיריון ולמה שיהיה בעתיד. לקח לי זמן להבין מה עברתי. ד"ר ליאור זלר, הרופא של הקבוצה, הוא מומחה לכלי דם. הוא אחד שאם תגיד לו ששברת את הרגל - הוא יגיד לך לקחת כדור. כששאלתי אותו מה קרה לי, הוא אמר שזה היה קרוב לגרוע מכל. קרה לי נס גדול".
מתי אתה מבין שאתה רוצה לחזור לשחק כדורגל?
"לא היה סיכוי של אחוז אחד שאחזור לשחק, בכלל לא חשבנו על זה. וגם אם היה אחוז קטן, אמרנו שכדאי לוותר כי הסיכון לא שווה. יש מקרה או שניים כאלה בהיסטוריה של הספורט. חיפשנו מחקרים, סיפורים בכל העולם - לא היה דבר כזה. 30 ס"מ זה חתיכת קריש דם, חתיכת ניתוח.
"החודש הראשון אחרי הניתוח היה סיוט. מעבר לכאבים מהסיכות בכל הגוף, יכולתי לשכב רק על הגב ובקושי הלכתי. לא רציתי שאף אחד יבקר ויראה אותי במצב הזה. אלונה ברקת, אסי רחמים, דודו דהאן, אליניב ברדה, מיכאל ברוש - כולם דיברו עם טל אשתי. לא נראיתי טוב, ירדתי עשרה קילוגרמים ולא רציתי לראות אף אחד. אני אדם מאוד פרטי.
"זה קרה לי בגיל 35, לא 25, אז לפחות עשיתי משהו בקריירה. אחרי ניתוח כזה לוקחים מדללי דם, רק שאצלי במקום אספירין לקחתי כדור בשם קומאדין. אסור לעשות עם זה ספורט, כי אם אתה נופל בטעות - זה מייד עולה למוח. הצטוויתי לקחת את הכדור הזה במשך שנה, אולי אפילו לכל החיים, תלוי בבדיקות. ד"ר זלר אמר לי לא לדבר על כדורגל. יצאתי לשיקום בלונדון, חזרתי לארץ והתחלתי לרוץ עם עצמי. אכלתי את עצמי כשראיתי את כולם משחקים. הייתי מתלהב ושולח לכולם תמונות שלי רץ".
מליקסון. עובר הליך שיקום איטי ומבוקר // צילום: לירון מולדובן
בזמן השיקום הקשה אף אחד במשפחת מליקסון או בהפועל ב"ש לא דיבר על כדורגל. מליקסון אמנם חזר לרוץ, אבל הודה: "אחרי ארבעה חודשים כבר התייאשתי. הכנתי הודעת פרישה".
הצלצול הגואל
"קיבלתי טלפון שאני צריך לחזור לביקורת", מספר מליקסון על הרגע ששינה את חייו בפעם השנייה. "ד"ר רבין עבר לאסף הרופא, אז הגעתי אליו. הוא היה באמצע ניתוח חירום, אז אמרתי להם שאגיע בחודש הבא. אמרו לי לחכות. בסופו של דבר הוא ראה אותי, עבר על הבדיקות שעשיתי, כולל אחת בסורוקה, ואמר שהכל נראה בסדר. לפני שהלכתי זרקתי לו 'תגיד, מה עם כדורגל?' הוא עשה איזה טלפון, התייעץ ופתאום הוא אומר לי, '"אתה יכול להפסיק עם מדללי הדם ולחזור לשחק כדורגל, אם תצליח'. הייתי בהלם! התקשרתי לאשתי, לאלונה, לאסי, לכולם. ידענו שיש עוד הרבה עבודה, אבל עצם האישור לחזור זה נס".
מאז מליקסון עובר הליך שיקום איטי ומבוקר. אף אחד בב"ש לא לוקח סיכון מיותר. כל כיווץ של שריר מצריך בדיקה, ולמועדון, יש לציין, יש את הסבלנות הנדרשת. השבוע מליקסון חזר לשחק לראשונה במשחק אימון מול הכח עמידר ר"ג. במשחקו הראשון הוא גם כבש, ואז החלו המחשבות לפתוח את הסיפור המטורף שלו. "חשבתי שזה הזמן להוציא הכל ולהפסיק לסחוב את זה איתי. זה ישב עלי ורציתי לסיים עם זה", הוא אומר בכנות יתרה.
מי הכי תמך בך בתקופה הקשה?
"בלי אשתי לא הייתי עובר את זה. אחי הגדול אריק היה מבריז מהעבודה ויושב לידי שעות. אלונה התקשרה המון, דיברה עם טל כל יום. אסי רחמים ומיכאל ברוש באו כל יום מבאר שבע כדי לשבת איתי".
מליקסון. מתגעגע לקהל בטרנר // צילום: לירון מולדובן
איך אתה רואה היום את הכדורגל אחרי כל מה שעברת?
"אני מסביר לחבר'ה הצעירים בקבוצה ששום דבר לא מובן מאליו. הכדורגל יכול להיגמר בשנייה. שייהנו מכל אימון ומשחק. היום אני מתרגש מכל אימון קטן. פתאום אני שוב חלק מהחבר'ה, זה מדהים".
איך היה לחזור לשחק?
"למרות שזה היה רק משחק אימון, התרגשתי מאוד. היום אני מתרגש מכל אימון, זה משהו שהיה חסר לי. לקחו את זה ממני - אז היום אני מעריך. אם התרגשתי ככה ממשחק אימון, אפשר רק לתאר מה יקרה לי בגוף כשיגיע הדבר האמיתי".
מתי תחזור למגרשים גם במסגרת רשמית?
"השבוע היה גבולי שאחזור, אבל אני מאמין שממש בקרוב. התגעגעתי לקהל בטרנר. אם אסיים את העונה עם אליפות - זה יהיה הכי מתוק בעולם".
בסוף החודש הסיפור המטורף שעבר מליקסון אמור לקבל סוף מתוק עוד יותר. הוא ואשתו טל ממתינים ללידת בנם השלישי. "רק בשמחות", סיכם מליקסון בחיוך ענק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו