הרחק מהמכ"ם החדשותי הישראלי, ירושלים אירחה לפני כמה שבועות אירוע תרבותי חשוב של השפה הספרדית: כנס של הארגון הבינלאומי של ההיספניסטים – חוקרים, אינטלקטואלים, כותבים ואנשי רוח בעלי זיקה לעולם האיברי, הלטינו־אמריקני והלדינו.
הכנס, שהתקיים לראשונה בהיסטוריה מחוץ לאירופה ולאמריקה, אירח 600 כותבים ואנשי אקדמיה מ־20 מדינות, והסתיים עם בחירתה של החוקרת הישראלית פרופ' רות פיין, ראש החוג ללימודים ספרדיים ולטינו־אמריקניים באוניברסיטה העברית, כראש האגודה הבינלאומית של האיספניסטים.
בכנס נערך מפגש מעניין בין שניים מהכותבים הבולטים כיום בעברית ובספרדית - הסופר דויד גרוסמן והסופר הספרדי פרננדו ארמבורו. השיחה ביניהם עסקה, בין היתר, בהשלכות של קנאות על אמנות, ובהשפעה של סכסוכי טריטוריה ולאומים על כתיבת ספרות.
ארמבורו, שנולד ב־1959 בסן סבסטיאן שבחבל הבאסקי, הוא מומחה לפילולוגיה ספרדית, ובכנס בירושלים עסק בנושא. הוא מרצה לשפה הספרדית בגרמניה, שם הוא חי מאז שנות ה־80. בעבר זכה בפרסים רבים על רומנים וספרי שירה שכתב, אך רק בשנת 2016 עלה לדרגת כוכב בספרד, עם פרסום היצירה PATRIA (מולדת) - שהפכה לאחד הספרים הנמכרים במדינה. בריאליזם נוקב, דרך סיפורים משפחתיים שחלקם מבוססים על חייו שלו, ספרו מתאר את החברה הבאסקית המפולגת בצל ארגון הטרור הבדלני אט"א.
"ההצלחה של הרומן היתה מעבר ליכולת ההבנה שלי", מודה ארמבורו בשיחה עימו בירושלים. "לא דמיינתי שיום אחד אסע לאיטליה ואמלא אולם עם יותר מ־1,000 איש רק כדי לדבר על הספר".
זהו חיבור אישי של ארמבורו, שבין השנים 1978 ל־1981 היה חלק מקבוצה תרבותית פעילה מאוד בחיים הבאסקיים בספרד, שהציגה שירה, ספרות וסאטירה. הרומן, שעתיד להיתרגם בקרוב לעברית ולערבית (אחרי שתורגם עד עתה ל־16 שפות), עוסק בשתי משפחות באסקיות שחיות בכפר קטן, ועדיין מדממות את טראומת אט"א. הארגון, שפעל משנת 1959, שאף להקמת מדינה באסקית עצמאית וסוציאליסטית בחבל הארץ. במשך 40 שנה גבו פעולות הטרור של אט"א את חייהם של 828 איש ברחבי ספרד כולה, ואף על פי שהארגון הכריז על הפסקת פעילותו החמושה ב־2011, רק בחודש מאי אשתקד הוא התפרק רשמית. עלילת ספרו של ארמבורו מתחילה בהודעה של הארגון על הפסקת הפיגועים, אלא שהעבר מסרב להתפוגג ורק מהווה נקודת יציאה למסע שכולו זיכרון וכאב בדרך למרפא.
אחת הסיבות להצלחת "מולדת" טמונה במסר האוניברסלי שלו לגבי סכסוכים אזוריים בעולם: תגובות מנוגדות לעידן של הפסקת אש, החלמה והכלה של פצעים וזיכרונות מן העבר, ולבסוף הליך לאומי של קבלה וסליחה.
ארמבורו' שהגיע ארצה בהזמנת Centro Sefarad Israel - שהוקם על ידי ממשלת ספרד ב-2006 כדי להדק את הקשרים בין המדינות - מדגים כיצד בכל מדינה שבשבילה תורגם הספר, נאלץ לחשוב על ההקשר המקומי. "כשהספר יצא בגרמניה, שאלתי את העורך שלי אם תופיע בו הקדמה שמסבירה את כל הסיפור והסכסוך הבאסקי. אבל הוא היה נחרץ - בשום פנים ואופן לא. האלימות, אובדן קרוב משפחה, החוויה של הפחד וההטרדה החברתית הם חוויות שקיימות בכל העולם - גם אם אני כתבתי רק על האנשים שהכרתי בארץ הולדתי".
יש דמיון בין הסכסוך בחבל הבאסקי לבין העימות המתמשך והמדמם בין הישראלים לפלשתינים?
"לדעתי לא, אך אם מותחים את הדעות כאילו הן עשויות מגומי - אפשר למצוא דברים דומים. מה שכן משותף אלו כמובן הפיצוצים, היריות וההרוגים. במבחן ההיסטוריה נראה כאילו נהרגים מספרים - כי אנשים מדברים בסטטיסטיקות. אבל מדובר באנשים, במשפחות, שגוררות עימן במשך שנים רבות מצב נפשי קשה ומשקעים רבים שעימם צריך להתמודד. זה החומר שעמד מולי בעת שכתבתי את הרומן. לא חשבתי על 'הסכסוך' או על יחסים פוליטיים בינלאומיים אלא על האנשים".
בספרד לכולם יש דעה על הסכסוך בין הישראלים לפלשתינים. מה דעתך בעניין?
"אני מתרשם שמי שחווה דעה מחוץ לישראל, הולך לכיוון כלשהו ומתנה את דעתו. איני יכול לעשות דבר כזה כי איני מכיר טוב את המצב. אם רואים שיותר פלשתינים מאבדים את חייהם, אפשר לחוש סימפטיה טבעית עבורם - אך אין פירוש הדבר שהצדק עימם. יש כאלה שסבורים שחייבים להבין את הצורך של היהודים בשטח, כיוון שבמשך מאות שנים הם היו תחת רדיפות. אני, באופן אישי, מתקשה לגבש דעה מוצקה. אני קורא בתנ"ך ורואה שעל האדמה הזו התרחשו מלחמות במשך אלפי שנים. לכן, בפרספקטיבה של זמן, לחוות דעה מהירה זה עניין שטחי למדי".
דויד גרוסמן, שעימו נפגשת, מציג מסר של שלום ודו־קיום עם הפלשתינים, לפני וגם אחרי ששכל את בנו אורי ז"ל במלחמה. מה אתה יכול לספר על המפגש עימו?
"לדבר עם גרוסמן זה כבוד גדול, ואני תמיד שמח להכיר אדם שניתן ללמוד ממנו רבות. למזלנו, יש בעולם אנשים נדיבים, כמו גרוסמן, שמוכנים לחיבוק אפילו אחרי שהם נושאים עימם טרגדיה. זהו סוג של דמויות שמעוררות בי חיבה כי הן חיוניות לקיום שלנו, ומוכיחות עד כמה אדם מסוגל לפעול ולהביט בעצמו ובתוכו בצורה אצילית".
כמי שמקדיש את חייו לעיסוק בתרבויות ובסכסוכים, ארמבורו סבור כי המחלות העיקריות בעולם כיום נובעות מחינוך. "תינוק נולד עם מוח חלק, ומייד מבוגרים מתחילים לכתוב לתוכו את השפה, את המסורת, ההתנהגות. ומה קורה? בדרך כלל אחרי כמה שנים משתלטים על המרחב במוחו ערכים שליליים", הוא אומר. "התקווה שלי טמונה בתרבות, שתטפח ערכים כמו סובלנות וכבוד הדדי, שכיום אלה רק סיסמאות. מה שאינו סיסמה כיום הוא התפשטות הפופוליזם ושנאת זרים. זה מדאיג".
ארמבורו, שחי בגרמניה שנים רבות, מציין כי הביקור ביד ושם, במהלך ביקורו בירושלים, היה משמעותי במיוחד. "ראיתי עשרות סרטים תיעודיים על מחנות ההשמדה ועל מלחמת העולם השנייה, ולכן מה שראיתי במוזיאון לא היה בגדר חידוש עבורי, ועם זאת חשתי קרבה פיזית לחפצים, לשרידים של היהודים שנרדפו ונרצחו. התרשמתי מהנוכחות של הדברים. בעיניי, יד ושם הוא מקום של מחשבה, שאחרי ביקור בו אתה יוצא אדם טוב יותר".
אז הביקור בישראל היה מוצלח?
"כמה שעות בלבד אחרי שנחַתי בישראל הבנתי שאצטרך להיות בה זמן רב כדי להתחיל להבין אותה, ואת האנשים השונים שחיים בה. יש לי מפה של ירושלים ואיני מצליח למקם את עצמי בתוכה, אבל התחושה היא של קסם באוויר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו