שלושה שערים, שלוש תחנות חיים, יש בספר הביכורים של ליאת אלקיים: חתונה, לידה, בגידה. שלושה סיפורים שונים מאוד זה מזה, לא רק באורכם - הראשון קצר, ושני האחרים ארוכים פי כמה - אלא גם באנרגיה שלהם, במידה שבה הם דוחקים את גבולות הצורה של הסיפור, בהאצת הדופק שלו. שלושתם כביכול חלק מרצף אחד שמלווה את חייה של אותה גיבורה בנקודות מפתח בחייה, המזוהות עם "הסיפור הנשי", כלומר הסיפור הנשי כפי שהוא מסופר ברומנים רבים: הגיבורה מתחתנת, לא ברור למה, היא יולדת, נשאבת לתפקיד האמא, ואז שוברת את הכלים. אבל אלקיים שומטת מהסיפור את כל ה"תווך" היומיומי ומסתפקת בשלוש נקודות בזמן, שלושה צמתים דרמטיים, משאירה מהאופרה רק את האריות.
הסיפור הראשון, "דבש", מתחיל מייד אחרי החתונה, במקום שבו בדרך כלל מסתיימות האגדות ומתחיל האושר ועושר. הגיבורה האמידה, חובבת השופינג - נטולת שם בשלב זה - מצטיירת ממבט ראשון כמעט הנערה הקלולסית מהקומדיות הרומנטיות: היא התחתנה עם בחור חתיך, בלי לגמרי להבין למה, והיא נורא רוצה להיות מאושרת, אבל הדברים לא עובדים לה. גופה לא מציית לה, גם נשמתה לא, והיעד התיירותי המשונה שנבחר לירח הדבש - ונציה, עיר הניוון, המפלה, הדקדנס - משמש תפאורה מושלמת. בני הזוג עושים סלפי מחושב, כשהבעל הטרי מסתיר את שיניו הלא־מושלמות והיא מוציאה לשון. "הכל יהיה ממש בסדר", היא מנחמת את עצמה, ולקוראים ברור שמתואר כאן אסון בהתהוות.
אווירת השיוט השאנן, המתקדם בנינוחות על פני מסלול נרטיבי פחות או יותר מהודק, נשברת בבת אחת בסיפור השני, כשאנחנו פוגשים בגיבורה רגע אחרי הטראומה הגופנית והנפשית של הניתוח הקיסרי והלידה המוקדמת, עם הכניסה אל היקום המסויט של הפגייה. התנועה הסיפורית הרגועה של הסיפור הראשון מתרסקת כאן אל הווה משותק, אחוז־בעתה, שתפוס בסדרת האקטים הרפטטיביים של הימים הראשונים אחרי הלידה: סטריליזציה, שאיבה, החתלה, שקילה, האכלה, רחצה. וחוזר חלילה.
כריכת הספר
הכתיבה כאן כאילו מפורקת לגורמים, כל אחד מהפרגמנטים נפתח באוסף נתונים רפואיים (משקל, גיל, כמה אכל, כמה פלט), ולאחריהם בא מעקב צמוד אחרי הפרקטיקות והריטואלים המייגעים של מחלקת היולדות, יום־יום, שעה־שעה; אותם הריטואלים שעושים את הגיבורה - עכשיו קוראים לה "שניידר, אמא של" (שם שנגזר מתוך הכיתוב על האינקובטור של הבת, "שניידר, בתה של") - למכונה של טיפול ביילוד. זאת גם הדרך שבה יש לקרוא את שם הסיפור, "מכונת היונקים": הכוונה איננה רק לאינקובטור שבו מונח היילוד אלא למכונות בשר ודם המתזזות סביבו, שנולדות־מחדש עם הלידה, בתור אימהות.
התהליך המתואר כאן לפרטי הפרטים המכניים שלו - תהליך מחיקת זהותה הנפשית והגופנית של האישה־ההופכת־אם - הוא מדכדך ומעיק, אבל אלקיים מצליחה לחלץ מתוכו תת־זרמים קומיים, סנטימנטליים, פרודיים. גם הוויית מחלקות היולדות, והיחסים שבין היולדות ה"נורמליות" ואלה שילדו מוקדם מדי, ובין האחרונות לבין עצמן, נוטעת את הגיבורה בתוך הווי של "כלא נשים" קשוח, ועם זה מלא פגיעות.
אלקיים מתבוננת בתהליך ההיעשות־לאם כתהליך מכני, שיש בו מקום מועט לבחירה, ודווקא בגלל זה הוא מזכיר תהליך של היטהרות, של התגלות, כאילו ככל שהגיבורה הופכת למכונת אימהות משוכללת יותר, ככל שהיא יותר מרוקנת מעצמה, היא גם יותר מדויקת, יותר קדושה: "המוח מתרוקן. זו מדיטציה. יש בדיוק דבר אחד שצריך לעשות בכל רגע, ואם היא תתרכז בו, הזמן יחלוף מעצמו. הסבון צריך להישטף. הידיים לעבור חיטוי. אין ברירה, ואין שום דבר טוב יותר או ראוי יותר לעשותו. היא מתמכרת לתחושת העקצוץ הקלה בזרועותיה ובידיה בכל פעם שהיא מורחת את הספטול. היא מרגישה שהיא מיטהרת מבחוץ פנימה".
הגיהינום של הפגייה, כותבת אלקיים, הוא "פורגטוריום", כור מצרף, שגיבורתו לוטשת עיניים אל גן העדן של היולדות הנורמליות, אלה שמחזיקות בחיקן את תינוקיהן הוורדרדים, בעוד המגע האימהי שלה־עצמה נתון לשורה של הגבלות ומשטורים שלא ברור מתי ייגמרו. האידיאל האימהי הזה הוא למעשה ליבו של הספר, מושא של שאיפה ושל דחייה, כאילו הטריפטיך של שלושת הסיפורים מגלה באמצעו - כמו בציורי מזבח כנסייתיים - את הדימוי השמימי של מריה עם תינוקה הוורדרד.
הדימוי של האם הקדושה ממשיך ללוות את הספר גם אחרי הנובלה האמצעית - שהיא החזקה והמשוכללת ביותר מבין השלוש - אל הנובלה האחרונה, שבה אלקיים מנסה בכל כוחה להתנער ממנו, לרמוס אותו. הגיבורה שלה, שהיא כבר אמא לילדה קטנה שהולכת לגן, מבלה לילה של "תענוגות ארציים", של סמים וגוף, במועדון לילה, בניסיון לברוח רחוק ככל האפשר מהקדושה המצמיתה של האימהות, של הזוגיות, למצוא את מי שהיתה לפני כל אלה. אין זה מקרי שדווקא בנובלה הזאת, האחרונה, העוסקת בחיפוש אחרי התשוקה ואחרי העצמי, מתגלה סוף־סוף שמה הפרטי של הגיבורה, מיקי.
אבל ככל שהנובלה הזאת כתובה גם היא בברק ובתנופה אסוציאטיבית, כמו קודמותיה, כאן עומס הפעלולים המבניים והיומרות האקזיסטנציאליות שוחקים משהו מגרעין הסיפור. היא כתובה בסגנון ספרי הפנטזיה של שנות ה־80 וה־90, כשבסוף כל פרק ניתנת האופציה לבחור את ההמשך ("אם את בסיפור הזה רק בשביל הנשיקות, קפצי לעמוד 221") - כמחווה למרכזיות שאלת הבחירה בשלב זה בחייה של מיקי שניידר. לכן האינפנטיליות של הגימיק הזה יכולה להיקרא גם כפריעת גבולות סגנונית כמעט הכרחית בנובלה העוסקת בשאלה אם לחצות את גבולות המוסר המיני, המידה הנכונה, התבונה - ולנוכח שני הסיפורים הקודמים, המבליעים את כל השאלות הללו, והולכים בתלם.
אבל הלילה עוד צעיר / ליאת אלקיים, כנרת זמורה, 366 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו