1. זכייה בגביע המדינה היא עניין רומנטי ששום ארון גביעים לא יוכל להתווכח איתו. אבל גם אם משתדלים לא לשפוך מים קרים על הזכייה הירושלמית, כשפורטים לפרטים את הדרך שלה במפעל הזה, מגלים שמדובר בגביע שהוא קצת בלוף.
הדורסנות שלה בשבוע האחרון מול קבוצות ליגה טובות כמו הפועל חולון ומכבי ראשל"צ העבירה מסר של עוצמה יחסית, והעובדה שלא נאלצה להתמודד מול מכבי ת"א בדרך לתואר היא בעיה של מכבי. אבל ירושלים זכתה בתואר לאחר שלושה משחקים בלבד, שניים מהם במגרשה הביתי: הסיבוב הראשון בגביע לא התקיים (שביתה בליגה הלאומית), בשמינית הגמר קיבלה פס, ברבע הגמר ניצחה בחוץ את גלבוע/גליל, ששיחקה עם שלושה זרים, ואת חצי הגמר והגמר היא אירחה. זו השיטה, זו לא אשמתה, אבל זה מכניס את העניינים קצת לפרופורציה, עם כוכבית שמוצמדת לדרך שעברה אל התואר.
הטענות העיקריות מופנות למינהלת: כל עוד הפיינל פור לאליפות חי וקיים, זכייה בגביע מעקרת את תואר האליפות ופוגעת בלגיטימיות של שני התארים. מפעל הגביע חייב להישאר אירוע שמאפשר בסופו שמחת עניים. וטענות אחרות לאיגוד הכדורסל: ירושלים, למרות התדמית המאוהבת בעצמה, רחוקה מלהיות ענייה כשהאירוע אצלה בבית. המיקום של חצאי הגמר והגמר חייב להיות ניטרלי.
הדרך של הקבוצות אל עבר התואר חייבת להיות שווה. במפגש מול קבוצות מהלאומית לליגת העל חייב להיות שוויון במספר הזרים על המגרש. כך ייווצר מקום של כבוד לזכייה בגביע בשיטת נוקאאוט ומקום של עוד יותר כבוד לזכייה באליפות בשיטת סדרות.
2. הזכייה הירושלמית מאפשרת לאחראים לבניית הקבוצה ולצוות המקצועי שלה להתרווח לרגע בנחת וליהנות מהסגל שהתגבש ומפגין איכות, והיררכיה בריאה. המעבר מתקופת ניסיונות ההתגנבות לתחתית היורוליג של אורי אלון, השופוני של מעיל העור והקפיצות מהמושב הכי טוב באולם, התחלפו בצניעות של גיא הראל, שלא מתבייש להתחכך עם זנבות שועלים אירופיים. זה הרבה יותר נכון למקומה של ירושלים בכדורסל האירופי, ונותן תחושת הצלחה, גם אם לא מתכתב עם תורת כלבי האלפא של כרישי ההיי־טק.
3. מרגע שעודד קטש הפך למאמן הוא התקבל כדמות מהפכנית על הקווים. חלק היה קשור לתדמית הנסיך, חלק לתחושת מיצוי מדוקטרינת הרס"רים, וחלק באמת התכתב עם חשיבה מקורית מחוץ לקופסה. אבל צבא בלי רס"רים לא יצעד, וההתייחסות של קטש לליאור אליהו נלקחה היישר מחוברת עבודות רס"ר שהוכיחה שעם שחקנים מסוימים צריכים ללכת ראש בראש, ולהציב להם גבולות. לאליהו יהיה קשה להודות בזה, אבל כשקטש העמיד אותו במקום זה גם עזר לו. אם התשובה של אליהו בגמר מול ראשל"צ היתה להראות לקטש כמה הוא חשוב, המאמן לחץ על הנקודה הנכונה.
4. ג'ייקובן בראון לא יעז לספר לחברים שלו בארה"ב שהוא המחליף של תמיר בלאט. אבל קטש יספר זאת בשמחה. צריך להיות עם חתיכת עמוד שדרה כדי להעלות אותו ואת ג'יימס פלדין מהספסל. בגזרת בלאט, קטש מודה בתוך תוכו לחוק הרוסי. משחק חלש שלו בגמר הגביע נספג בלי ביקורת. ההשקעה לטווח רחוק תשתלם, וקטש בונה אותו בצורה שעוזרת לא רק לקבוצה שאותה הוא מאמן, אלא לכדורסל הישראלי כולו.
