מגרש החיים

למדנו שאין על כדורגל. למשל, בסוצ'י, לפני רבע הגמר בין רוסיה וקרואטיה, הוצבה עמדה לבעיטת פנדלים לשער שבו ניצב רובוט שמזנק ימינה־שמאלה. בעיטה אחת לאוהד, זה מה שאפשרו המארגנים, וזה הספיק. תור ארוך, שקט, נרגש, המתין לרגע שבו יבעט בעיטה אחת, לכאורה סתמית, לשער אחד שמאויש על ידי קרטון ענק. היה זה שם, גם שם, שנגלה הקסם של המשחק. 

הפעולה הזאת, בעיטה בכדור לכיוון שער, מאגדת בתוכה כל כך הרבה דברים שאין זה פלא שזהו הספורט הפופולרי ביותר בעולם. כזה שחוצה יבשות וימים, נוגע בכולם, מדבר אל כולם, ויכול לקחת מדינה אחת ענקית, ולמשך 31 ימים לשים עליה תחפושת. 

למדנו הרבה על רוסיה. אבל ספק אם קיבלנו את התמונה המלאה והאמיתית. ב־31 ימי הטורניר נגלתה מדינה סובלנית, אדיבה, מסודרת, עוזרת, ללא גילויי אלימות או הומופוביה, סוג של אוטופיית כדורגל שבה כולם אוהבים את המשחק ואחד את השני. סביר להניח שחלק מזה משקף את המצב הקיים, אך ברור שפיפ"א הרכיבה על המדינה פילטרים שיספקו תמונה מסוימת. זה קורה בכל טורניר, וזה יקרה גם בהבא בתור. בענק.  

למדנו על תרבות עידוד וחשיבותה. כי אתמול, בעת כתיבת שורות אלה, היו ברחובות מוסקבה יותר מקסיקנים/ברזילאים/ארגנטינאים מאשר צרפתים. מבחינה זאת בלבד, הלטינים הביסו את האירופאים והעבירו אותם שיעור בתמיכה לאומית. במונדיאל הזה, עקב ההצלחות של אנגליה, צרפת ובלגיה, התעורר הדיון על שילוב בני המהגרים והתרומה של כך לאחדות לאומית במדינות הנ"ל. 

 

אוהדי מקסיקו. הציפו את מוסקבה // צילום: אי.אף.פי

 

למרות זאת, החיבור לא השתקף הלכה למעשה. האירופאים (להוציא את גרמניה ופולין אולי) לא הגיעו לתמוך. יכול להיות שהפחידו אותם, אולי העדיפו לראות מהבית, אבל הם לעולם לא יצליחו לייצר את תחושת השייכות לדגל שמייצרים הלטינים. אצלם, הנבחרת היא הזהות, הגאווה, מקור הביחד הגדול ביותר. ברוסיה 2018 זה בלט בגדול, וגם הוכיח שאין לכך שום השפעה על התוצאה הסופית. הרי בסופו של דבר על הדשא משחקים רק השחקנים.

למדנו שהגביע העולמי מתעדף קבוצה על פני כוכבים. לאו מסי, כריסטיאנו רונאלדו ואפילו ניימאר לא יכולים להצליח בטורניר הזה כשהם לא חלק מקולקטיב. 

נגמרו הימים שבהם שחקן אחד, טוב ככל שיהיה, יוביל עשרה אחרים. כדי להצליח צריך שיטה, היררכיה, קבוצה, סדר, להימנע מכל בלאגן קטן שיכול להסיט ולייצר אחדות קבוצתית.  

למדנו שיש חוקיות בגביע העולמי. חוקיות שאסור להתעלם ממנה כשניגשים לנתח אותו. שהמארחת, להוציא אחת, תמיד מצליחה לצלוח את שלב הבתים ולפעמים מעבר מכך; שהאלופה המכהנת, לא משנה כמה חזקה היא נראית, מתקשה לשמור על התואר שלה וסיכוייה ללכת הביתה בשלב הבתים גבוהים מהנחת הבסיס; שעל אדמת אירופה, להוציא את שבדיה 1958, נבחרת אירופית זוכה בתואר ונבחרות אירופיות מגיעות רחוק יותר. כנראה כל הדברים האלה הם הרבה יותר מסטטיסטיקות סתמיות, לתשומת ליבם של חובבי ההימורים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו