ספרה החדש של רבקה לוביץ "מסוף העולם ועד סופו" מטלטל. סיפורן של נשים שתקועות בעיגון במשך שנים בעקבות בן זוגן שמסרב לתת גט. גברים שישבו בכלא, לעתים אף יותר מפעם אחת בגלל אלימות פיזית קשה נגד נשותיהם - וגם זה לא נחשב עילה לגירושין מכיוון שבית הדין עוד לא התרו בפירוש נגד אלימות פיזית; דיינים שמעדיפים להפעיל לחץ על האשה לוותר על מזונות ילדיה כתנאי לקבלת גט, מאשר ללחוץ על הגבר לתת גט; דיינים שיש להם כוח עצום על גורלן של נשים שמחפשות לצאת מנישואין קשים, אבל חסר להם הבנה וחמלה בסיסית למצב שבו הן נמצאות. המקרים המצמררים האלו זועקים לשמים בדרישה לצדק ומשפט.
המקרים שלוביץ מתארת הם המקרים הקיצוניים, המיעוט. רוב תיקי הגירושין בבתי הדין אמנם נפתרים ללא הדרמה והרשעות המתוארת, אך המקרים הקיצוניים מעידים על תפקוד המערכת כולה. לפי מכון גאוקרטוגרפיה (סקר במאי 2013) אחת מתוך כל שלוש נשים חוותה איום של סירוב גט וסחיטה במהלך הגרושין. כדי לתקן את המצב האיום הזה צריך להבין איפה טמונה הבעיה.
בספר יש שתי פרספקטיבות שיוצרות אי בהירות בהבנת הבעיה. מחד גיסא, הספר משקף את תהליך הגירושין בבתי הדין בארץ בתסריטים הגרועים ביותר, כאמור, המקרים בהם משהו משתבש. מאידך גיסא, הספר הוא סיפור אישי של רבקה לוביץ, טוענת רבנית, אורתודוקסית, פמיניסטית שנקלעה בעבודתה לסיפורים זוועתיים של נשים המבקשות להתגרש. היא מרגישה חסרת עונים מול בתי הדין ה"תורניים" והיא מחפשת דרך להתמודד ברמה האישית, לעכל את החוויה הקשה של אי הצדק הנעשה בבתי הדין בשם התורה, לצד המחויבות התורנית שלה.
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
סערה זו המתעוררת בתוכה מובילה אותה לטעון שתי טענות: ראשית, היא זועקת זעקה אל מול אי הצדק האובייקטיבי שמתקיים בבתי הדין ושנית, משמיעה ביקורת מודרנית פמיניסטית על אי השוויון הפוגע בעיקר בנשים. היא מתקוממת נגד חוסר השוויון בהלכה בין גברים לנשים, וספציפית בחוזה הנישואין שנטוע עמוק בהיסטוריה של ההלכה. כל עורך דין מקצועי אובייקטיבי היה מייעץ לכל אשה לא להיכנס לחוזה נישואין יהודי-דתי. לכן, יש בסיס לביקורת הפמיניסטית שההלכה יוצרת אי שוויון משמעותי.
אולם למרות אי השוויון הקיים, הסיפור הרבה יותר מורכב. ההלכה, כמו כל מערכת משפטית, מושרשת בעבר ויש לה נטייה לשמרנות. לפעמים יש מהפכות במהות המשפטית בעקבות הסכמה ציבורית רחבה, אך המערכת ההלכתית בדרך כלל לא מתמודדת עם קשיים דרך מהפכות אידיאולוגיות, אלא מוצאת דרכים פנים-הלכתיות להתמודד עם הבעיות ההלכתיות שעולות מנסיבות משתנות.
קיימות דרכים הלכתיות לבצע את פסקי הדין באופן שמביא לתוצאות צודקות (למצולם אין קשר לידיעה) // צילום: דודי ועקנין
נושא השוויון המגדרי ביהדות שרוי עמוק במאבק תרבותי ציבורי. אין הסכמה גורפת לגבי הרצוי בנושא זה, ומבחינה מציאותית שוויון-מגדרי-הלכתי המקובל על רוב הציבור לא יהיה בעתיד הקרוב. עם זאת, עובדה זו לא אומרת שקיום ההלכה בהליכי הנישואין ובעיקר הגירושין, לא יכול להיות משמעותית שונה מהדרך שהוא מתנהל כיום, או שאנו חייבים לסבול אי צדק, גם במסגרת המגבלות הקיימות. יש לחלק בין דיונים אידיאולוגיים לבין עשיית צדק על ידי בתי הדין, שיכולה להתקיים באמצעות המערכת ההלכתית הקיימת.
קיימות דרכים הלכתיות לבצע את פסקי הדין באופן שמביא לתוצאות צודקות, באופן מכבד ומלא חמלה ורגישות כלפי המתדיינים. המאבק האמיתי כאן, במיוחד במקרים הקיצוניים המובאים בספר, הוא בין ערכים פנים-הלכתיים שונים.; בין קדושת המשפחה ומניעת גט מעושה מצד אחד, לבין עשיית צדק ומשפט מהצד השני. זה לא מקרי שרוב המקרים המובאים בספר מתייחסים לנשים מרקע סוציו-כלכלי נמוך, לעיתים נשים ללא השכלה. מדובר בחלשים בחברה, "האלמנות והיתומים" של ימינו. דאגה לחלשים בחברה זו לא סוגיה פמיניסטית אלא סוגיה תורנית ומוסרית. את רוב הבעיות של מסרבני הגט ניתן לפטור באמצעות כלים הלכתיים קיימים, וכדי לשנות את המערכת המשפטית עדיף להשתמש בכלים פניימים של המערכת ולא באידיאולוגיות חיצוניות כגון פמיניזם.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
אם כן, למה בתי הדין לא פותרים את סיפורי האימה האלו? למה ההתקדמות כל-כך איטית? התשובה לכך מורכבת ממספר גורמים: מחסום פוליטי ותודעתי, לבתי הדין יש מונופול על גיטין וקידושין ופוליטיקאים חוששים לדרוש מבתי הדין תורניים להתאים את עצמם למציאות, בתי הדין כמעט ולא חייבים לתת דין וחשבון לאף גורם חיצוני ומסיבות קואליציוניות לא צפוי שזה ישתנה בקרוב. בשל הסיבות הללו, הדיינים מסוגלים להתעלם מהבעיות שהם יוצרים.
בנוסף, הדיינים מגיעים מעולם הישיבות הגברי, המסורתי וצר האופקים. קיים פער תרבותי רחב בין הרקע ממנו הדיינים מגיעים לבין המקום ממנו הרבה מהזוגות והנשים שעומדים לפניהם מגיעים. הפער קיים בפן המגדרי, הסוציואקונומי, הדתי, והתרבותי, הוא קיים בין עם דיינים חרדים ובין עם דיינים דתיים לאומיים. מוסד טוענות הרבניות מסייע לגשר על הפערים הללו, אך פתרון זה רחוק מלהיות מספק.
נשים מוחות נגד בית הדין הרבני // צילום: יואב ארי דודקביץ
פערים אלו מקשים על הדיינים להבין ללבם של חלק מהנשים המתדיינות אצלם. בנוסף, קיים חוסר מקצועיות בקרב הדיינים. כך, בית הדין אינו יעיל: 34% מהגיטין נמשכים מעל שנה, מתוכם קרוב לחצי נמשכים יותר משנתיים. אין סטנדרטים ברורים, כל דיין פוסק כבחירת ליבו, התורים ארוכים ויש נשים שמחכות יותר מחצי שנה לקבל תור. דיינים לא תמיד טורחים לקרוא את התיק לפני שדנים בו. אין מעקב ברור משלב פסק הדין ועד לביצוע הדין, ואין תיעוד ברור של פסקי הדין. המערכת לקויה, ונראה כי אין מי שיבקר אותה.
יתר על כן, הדיינים רואים את תפקידם כשומרי הסף של ההלכה, ולא כמשרתים את הציבור או כשופטי צדק. הם מקפידים כל כך בשמירת ההלכה המסורתית עד כי לפעמים קשה להם להבחין במצוקתן של הנשים העומדות לפניהם. הם לא מודעים לסבל שהם גורמים, "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו".
במקום להשתמש בכלים הלכתיים מקילים הם נוטים להעדיף שיטות יחיד מחמירות כדי "להגן על ההלכה". ההגנה הזו לעיתים הופכת לכלי סחיטה בידי גברים פוגעים שאין להם שום כוונה אמיתית לחיות בנישואין עם בת זוגם, אלא כוונתם היחידה היא להתעלל ולסחוט את בת זוגם לשעבר. למרות שהבעיה נוצרה תחת מסווה של ההלכה, ההלכה איננה הבעיה האמיתית. הבעיה היא שהמאמץ של הדיינים להעצים את ההלכה הופך במקרים רבים לגיבוי פשע. הקורבנות הם לרוב הנשים מהשכבה החלשה ביותר בחברה, נשים שאין להן משאבים דוגמת כסף ופרוטקציה.
הרב צבי פסח פרנק, רבו של ירושלים, היה ידוע כאבי העגונות. מסופר עליו שהוא דחה את לוויית בתו לשעתיים כדי לטפל בעגונה. בנוסף, סיפרו עליו שכאשר אדם עני היה בא אליו עם שאלת כשרות והתברר שהוא הטריף את העוף, הרב דאג לתת לאותו אדם עוף חדש מכספו. מחד, הוא נלחם עבור ההלכה, אך, מאידך, הוא ראה את האנשים העומדים לפניו ועשה כל שבכוחו שלא יסבלו מסיבות הלכתיות, אפילו מפסק הלכה צודק.
סיפורים אלה לא נשמעים על בתי הדין של היום. הדיינים אמנם מקפידים שלא יהיה גט מעושה, אבל הדבר נעשה על חשבון הנשים, שצריכות לשלם את המחיר ולהישאר ללא משאבים ועזר ו/או להיות תקועות בחייהן וקשורות לאדם שאין להן שום רצון להיות קשורות אליו . קיים משהו לקוי כאשר בתי דין תורניים מושיטים יד להתעללות ביתומים ובנשים המבקשות להתגרש, במקום להעצים את הצדק . הטענה שיש לעלות כנגד הדיינים וכנגד מערכת בתי הדין היא לא שההלכה חייבת להשתנות, אלא שהם חייבים להשתנות ולמלא ציון במשפט וצדקה בהתאם להלכה.
ספרה של רבקה לוביץ
אם כן מה יוכל לשנות את המצב? המחסום העיקרי הוא פוליטי ותודעתי ולכן הפתרון חייב להתחיל שם. חייבים להפעיל לחץ ציבורי להגיע למצב הוגן וצודק. אנו מוכרחים לפרסם את הסיפורים האיומים של העגונות, ולהזכיר את הדיינים בשמותיהם. אנו זקוקים לשקיפות מלאה לפסקי בתי הדין. רוב השינויים בעולם המשפט מתממשים כך. הדרך מייגעת, הבעיות לא נפטרות מיד, וההלכה לא תהפוך לשוויונית, אך המקרים של עוול, התעללות וחוסר צדק יצטמצמו בצורה משמעותית. כבר היום יש פסקים בודדים של בתי הדין שמוכנים להישען על דעות המתירים במקרים קשים של עגינות, שנותן בסיס לאופטימיות.
הספר של רבקה לוביץ מהווה תרומה חשובה כיוון שהיא מפרסמת ומתארת את מקרי העוול והזוועה שלפעמים נעשים בשם ההלכה. המודעות הציבורית היא קריטית. אבל אם רוצים שינוי מעשי בבתי הדין חשוב להפריד בין טענות של צדק לטענות פמיניסטיות. אם המאבק נגד הליקויים בטיפול בתי הדין בגירושין יהפוך לוויכוח אידיאולוגי בין מסורת לפמיניזם ליברלית זה יהיה טראגי. דרישת הצדק והאמת עוצמתית ומספיקה להביא את השינוי, והיא "מדברת" לחתך רחב של האוכלוסייה. לעומת זאת, הטענות הפמיניסטיות לא יתקבלו על ידי רוב הציבור המסורתי.
יש מקום וחשיבות לדיונים אידיאולוגיים על פמיניזם בזירה הציבורית, אבל גם מי שאינו מזדהה עם ערכי הפמיניזם, חייב להזדעזע מתיאורי העוולה. המאבק העיקרי הוא בין עשיית צדק, משפט ואמת, לבין גרימת עוול, גיבוי סחיטה ומציאות של אי צדק בבתי דין תורניים בשם ההלכה. לכן כולנו, מכל רחבי הקשת, חרדים, חרדלים, דתיים לאומיים, דתיים מודרניים, מסורתיים וחילוניים נדרשים ויכולים לעמוד מתוך ערכי היהדות ולדרוש מבתי הדין "למדו היטב דרשו משפט ושפטו יתום וריבו אלמנה".
הכותב הוא פסיכולוג קליני
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו