זינוק לאתמול

ב־1943, רק בן 17, היה יהודה גבאי הבחור המהיר ביותר ברחבי ארץ ישראל בריצת 100 מטר בקבוצת הגיל 18-16. גבאי רץ 11.4 שניות, והמורה הראשון שלו להתעמלות מגימנסיה הרצליה, אריה אטרמן, קידם אותו לבוגרים, מה שאִפשר לו להתמודד מול הטובים ביותר.

בתקופה ההיא של טרום מדינה, הפועל היתה שייכת לספורט הפועלים, ומכבי להתאחדות הבינלאומית. זה אומר שבארץ הקטנה הזאת פעלו במקביל שתי ישויות אתלטיקה שלא היו מורשות להתחרות יחד. על המסלול כולם הכירו את כולם, אבל התחרויות היו נפרדות. מכבי לחוד, והפועל לחוד.

בגיל 18 הסתער גבאי על המסלול, אחרי חודשים של מעצר בידי הבריטים וגלות באריתריאה. אבל המטרה, לרוץ 11.2 שניות, התקרבה. היה לו עדיין קשה להקדים רצים בוגרים כמו יצחק כספי מנתניה, שנודע בזינוק המהיר שלו. באליפות של 1946 הוא קבע 11.1 שניות והקדים במילימטרים אצן מצוין מהמשטרה הבריטית. התוצאה הזאת היתה רחוקה בעשירית השנייה משיא ארץ ישראל, שקבע וייל ואמפי ב־1939.

באביב של 1947, כשהוא בן 21, ייצג גבאי את מכבי (רמת גן) והיה מלך המסלול. הוא רץ פעמיים 11 שניות בדיוק, ואז, ביום אחד, הצליח לשבור שלושה שיאים ארציים: 6.8 שניות ב־60 מטר, 22.8 שניות ב־200 מטר, וגולת הכותרת - 10.9 שניות ב־100 מטר, הראשון בארץ ישראל שירד מ־11 שניות.

בינתיים קם בהפועל (בית עובד) אצן מזהיר בשם דוד טבק. גבאי וטבק קבעו בריצות נפרדות 10.9 שניות, ואחרי שגבאי היה הראשון לרדת מ־11 שניות, כל היישוב חיכה למפגש הראשון שבו יתחרו שניהם יחד על מלכות המסלול.

ואמנם, באצטדיון המכביה נקבעה תחרות אתלטיקה בין הפועל למכבי על גביע הבריגדיר קיש. בריצת ה־100 מטר היו אמורים להתחרות לראשונה, ראש בראש, גבאי וטבק על תואר האיש הכי מהיר בארץ ישראל. המזניק בריצה היה קורט מרקס, שנחשב אוטוריטה בתחום, האקדוחן הראשי של האתלטיקה בישראל. הוא לא הניח לשום רץ להקדים את הירייה, והיו לו חושים לתפוס גנבי ריצה ביעילות של שעון אלקטרוני.

לריצה התייצבו שישה מתחרים. על גבאי הוטלה משימה כבדה - לשמור על כבוד הסמל של מכבי. הוא ידע שכולם מדברים על טבק ועל סגנון הדהירה שלו. גבאי הרגיש פיק ברכיים.

אדני זינוק לא היו אז, אז הרצים נאלצו לחפור גומחות כדי להניח בהן את הרגל. קורט ירה, אבל שרק מייד וציווה על כולם לחזור לגומחות. טבק "גנב" רגע לפני הירייה.

גבאי רעד במקומו רגע לפני הירייה השנייה של קורט, אבל מתברר שטבק רעד לא פחות. הוא פסל שנית וזינק שוב לפני הירייה. המזניק קורט עמד קפוא. זו היתה תחרות רשמית, ועל פי החוקה, פסילה שנייה דינה הרחקת הרץ מהתחרות. הוא ידע שכל האצטדיון בא לראות את גבאי וטבק, ולכן ניגש לרצים ושאל אותם אם הם מוכנים לוותר לטבק ולמנוע את פסילתו. שניים הנהנו בקושי, ורץ אחד, אריה גליק, חבר לקבוצת הפועל של טבק, היה תקיף ולא הסכים.

ואז פנה המזניק לגבאי. הכל היה תלוי בו. גבאי ידע שאם טבק ייפסל, הניצחון מובטח לו. אבל הוא ידע גם שכל היישוב מחכה לפתרון התעלומה מי משניהם המהיר ביותר. גבאי הסכים, והסוף ידוע: טבק הקדים אותו על הקו בזריקת חזה, מרכז מכבי השתולל על גבאי שקיבל החלטה בלי להתייעץ, וקורט המזניק קיבל את העונש הכי גדול - מנעו ממנו את החלום הגדול שלו, להיות המזניק במכביה של 1950.

• • •

אני פוגש את גבאי בביתו. הוא כמעט בן 92, אלמן טרי מרות, אשת נעוריו, ומטופל על ידי ילדיו - רוני, בועז ואורלי. גבאי הוא עיתונאי הספורט הוותיק ביותר בישראל ואחד מחבורת השבעה, שהקימה ב־1954 את "חדשות הספורט" המיתולוגי, עיתון יומי שהיה להיט גדול, עם תפוצה של 45 אלף עותקים. 30 שנה שרד העיתון, עד שגווע ב־1985 על רקע החלטת העיתונים הגדולים להרחיב את מדורי הספורט אצלם.

בימים האלה הוא צמוד למסך, רואה את כל המשחקים במונדיאל ברוסיה. את השדרים והפרשנים הוא לא ממש סובל, הם עושים לו חור בראש, אבל הוא מחבב מאוד את נבחרת אנגליה, והשבוע, כשהאנגלים חוררו את הרשת של פנמה שש פעמים, הוא קפץ מכורסתו ונופף באגרופיו באושר.

באולימפיאדת טוקיו 1964. גבאי העיתונאי מתגעגע למסלול הריצה

בתור מי שנכח במונדיאל החמישי, ב־1954 בשווייץ, השמות שלו הולכים הרחק אחורה. למשל, נבחרת הונגריה של המאמן גוסטב שבש, עם פרנץ פושקש. אבל גבאי לא מתרפק על העבר, כי הוא "לא רוצה להיות ארכאי ופתטי". אז אנחנו מדברים על המונדיאל הנוכחי.

"קודם כל, אני רואה את כל המשחקים מהצהריים עד הלילה. זה מעייף אותי, אבל אני עדיין מרגיש חוויה. הפתיחה של רוב הנבחרות הגדולות היתה חלשה, אבל יש עניין".

מה חשבת על ארגנטינה ולאו מסי?

"ארגנטינה לא נבחרת חזקה. מסי הוא שחקן על, אבל הוא לא יכול לשנות אותה לבדו. זה משא כבד מדי על הכתפיים שלו".

גם פורטוגל לא נבחרת על, ורונאלדו בכל זאת מושך אותה איתו למעלה.

"רונאלדו הוא חתיכת קצָב, במובן הטוב של המילה. התנועות שלו הן כמו של מנצח. אני לא משווה בין רונאלדו למסי. שניהם טובים מאוד, ואני לא בוחר מי טוב יותר".

כמה רחוק יגיעו האנגלים?

"אנגליה זו לא נבחרת שאפשר לסמוך עליה. אין לה באמת משקל סגולי בצמרת".

למה אתה אוהד דווקא אותם? 

"יש לי הערצה ללשון האנגלית ולתרבות האנגלית, למרות שהבריטים העיפו אותי לאריתריאה בתקופת המנדט. אולי כעסתי אז, אבל אני יודע לעשות הפרדה".

הוא בנם של חנה, תופרת־על של החברה הגבוהה, וירוחם, שנבחר לגזבר מכבי תל אביב ב־1925. בשלב די מוקדם בחייו הבין שלא יוכל לבנות קריירה משמעותית כאתלט. מלחמת השחרור ואלפי ההרוגים היהודים, ובהם חברים רבים שגדלו איתו ברמת גן, בתנועת הנוער, בגימנסיה ובאגודת מכבי, ופשוט נעלמו בִן־לילה, פתחו אצלו תהומות נפשיים.

שביתת הנשק מצאה אותו מסייע בבחירות הראשונות לכנסת למפלגת הציונים הכלליים, שהיתה פופולרית בקרב תושבי רמת גן, שלא חיבבו את שלטון מפא"י של בן־גוריון. ישראל רוקח, מנהיג הציונים הכלליים וראש עיריית תל אביב, אפילו הציע לו להיות ראש מועצת מטולה, בגיל 23. הוא דחה את ההצעה בנימוס.

החיבור של אביו עם ראש עיריית רמת גן, אברהם קריניצי, סידר לגבאי ג'וב שווה של הערכת שווי בתים ונכסים בעיר, למטרת שיערוך מס. קבלנים ואנשים שבנו בית היו צובאים על חדרו כדי להתמקח.

• • •

אבל גבאי אהב לכתוב, ואחרי שעות העבודה בעירייה היה כותב בשעות הלילה כתבות על אתלטיקה לעיתון שהוציאו יחיאל ארזי ויעקב אפלויג. אחיו הבכור, מיכאל אלמז ("הוא בחר שם משפחה שהצטלצל לו יפה יותר"), סיפר לו שהתפנה מקום ב"העולם הזה" של אורי אבנרי.

ראש העיר קריניצי אמר לאבא של יהודה שבנו עשה טעות ענקית כשוויתר על הג'וב בעירייה, אבל הראש של גבאי כבר היה בעיתון של אורי אבנרי, עם הקריקטוריסט קריאל גרדוש (דוש), אחיו מיכאל אלמז, שהיה עורך עברית וסגנון בעיתון, וכתבים נוספים. סביב העיתון שרצו דמויות מוכרות של שנות ה־50 דוגמת עו"ד שמואל תמיר והשרירן רפאל הלפרין.

שבעת המייסדים של "חדשות הספורט" (גבאי שלישי מימין), בשיחזור פגישת הקמה של העיתון בקפה תמר. "אווירה של בריאת העיתונות"

גבאי מונה לכתב כללי ב"העולם הזה", ועו"ד תמיר סידר לו לראיין גם את אסיר העולם משה חרבון, שהורשע ברצח. אבל אבנרי רצה מדור ספורט רציני. גבאי זוכר שסך המשכורת בעיתון הספיק לו לשליש חודש כדי להחזיק את משפחתו הצעירה, ואת השאר השלים מעזרה במשרד של אבא, שהיה סוכן של כלי עבודה ברחוב הרצל.

באוקטובר 1954 נפל דבר. מצב הספורט בישראל היה ירוד למדי, הריבים בין מרכזי הספורט הגדולים, הפועל ומכבי, גרמו לשיתוק ולעיוותים, וכך נראתה גם עיתונות הספורט - מגויסת ושומרת על האינטרסים של מי שהאכילו אותה. בשטח פעלו שלושה עיתוני ספורט לא גדולים, שכל אחד מהם שמר על מקורביו, הגזים בהישגיו והסתיר את מחדליו. מדור הספורט של עיתון "הבוקר", שהיה מזוהה עם הציונים הכלליים, הבליט את הישגי קבוצות מכבי; ב"דבר", ב"על המשמר" וב"למרחב" היללו את הפועל; ומדור קטן בעיתון "חרות" שמר על האינטרסים של בית"ר.

כל משחק כדורגל בין הפועל תל אביב לבית"ר תל אביב התנהל באווירת קרב סכינים, זיכרון לא רחוק למאבקי הדמים בין ההגנה לאצ"ל בשנות טרום המדינה. לכן קשה היה לאוהדי הכדורגל באותם ימים להחיל את "רעידת האדמה" כששני סמלים גדולים של בית"ר ת"א, האחים גמבש, שהובילו את הקבוצה הטובה ביותר בארץ באותם ימים, החליטו לעבור להפועל ת"א.

"זו היתה רעידת אדמה 10 בסולם ריכטר", אומר גבאי. "הציבור לא תפס ששני האחים האלו, כוכבי כדורגל, חיו בתקופה של חובבנות ומצבם הכלכלי היה גרוע במיוחד. הפועל, שמאחוריה ההסתדרות ומפא"י, מפלגת השלטון, הציעה לגמבשים עבודה, וזה היה בשבילם מפעל הפיס".

• • •

נחמיה בן אברהם, לימים גדול שדרי הכדורגל כאן, עבד באותה תקופה ככתב צבאי(!) בעיתון "הבוקר", אבל היה אחראי גם למדור הספורט, שיצא בכל יום ראשון על עמוד שלם, תופעה חריגה בימים שבהם ספורט היה ממש לא חשוב כאן.

"נחמיה נפגש עם יזהר ברנר מעיתון 'למרחב', ויחד הם החליטו להקים עיתון ספורט בלתי תלוי בשם 'חדשות הספורט'", אומר גבאי. "ברנר וישראל פז היו הכוחות המרכזיים ב'ספורט לעם', שהיה תלוי במרכז הפועל, והיו מוכנים לעזוב עבור הפרויקט החדש. נחמיה הביא איתו גם את שותפו ב'הבוקר', אלכסנדר אלכסנדרוני, ואת יחיאל ארזי ויעקב אפלויג מ'ספורט ישראל'.

"אני הובאתי לעיתון החדש בזכות המעמד שלי כעורך הספורט ב'ידיעות אחרונות', למרות שבהתחלה התלבטו אם לקחת אותי, כי הייתי מכביסט והיה חשש שאפר את האיזון בין המייסדים".

שער העיתון. אבן דרך בתולדות תקשורת הספורט

אירוע ההקמה המכונן התקיים בקפה תמר ברחוב שינקין, וגבאי אומר שהיתה שם אווירה של "בריאת העיתונות". המודל היה עיתון הספורט הצרפתי "ל'אקיפ".

"כולנו השארנו את הכתיבה מטעם, והעיתון ייצר קוקטייל משובח ואיכותי. הוא נחטף בכמויות בכל יום ראשון בבוקר והפך להצלחה מסחררת".

איך קבעתם מי מכם יהיה העורך הראשי?

"לא קבענו. לא היה עורך ראשי, אלא מזכיר מערכת ראשון. נחמיה היה המזכיר הראשון, ישראל פז המזכיר השני, ואני השלישי. אלכסנדרוביץ' ישב עם המפיץ והיה אחראי לכספים".

ניסיתם לבנות עיתון מאוזן, אף שאהדתם קבוצות באדיקות.

"נחמיה, ארזי, אלכסנדרוני ואני אהדנו את מכבי תל אביב. זוריק ברנר וישראל פז אהדו את הפועל. זה לא הפריע. אני זוכר שרובי ריבלין, שהיה אז עורך דין פעיל וגם יו"ר בית"ר ירושלים, היה בא למערכת בכל מוצ"ש כדי לפגוש את הכתב שלנו, פנחס זהבי, שהיה מקורב אליו. למשה קשטן, מזכיר המערכת, היה איש קשר קבוע, שהעביר לו בטלפון תוצאות של בית"ר בנימינה. קראו לו אהוד אולמרט".

גבאי הוא היחיד שנותר בחיים מקרב שבעת מייסדי "חדשות הספורט". העיתון הצליח לקבץ אל דפיו שמות כמו משה לרר, שייע פורת, יהושע שגיא, מיכאל קרנון, צבי קופמן, מוטי חביב, עמוס כרמלי, שמעון וילנאי, רפאל נאה, פסח ברקוביץ', יהושע כהנא, חנוך קינן, יאיר עמיקם, חגי קרן צבי, זוהיר בהלול, יואל כץ, אברהם פינקלשטיין, צבי בר־שירה, משה קשטן, מרדכי רינקובסקי (רנן), וכמובן, כוכבי עתיד כמו מאיר איינשטיין, אלי עזור ופנחס זהבי.

• • •

גבאי סוחב איתו תחושות קשות מהתקופה שלו ב"ידיעות", שם עבד לפני "חדשות הספורט", אף שעברו כבר 60 שנה. הבוס נח מוזס שילם לו גרושים על עריכת המדור, וכשגבאי יצא לגביע העולם בשווייץ ב־1954, הוא נאלץ לסקר את המשחקים עבור חמישה עיתונים, כדי שיוכל לממן לעצמו את הוצאות הנסיעה. הוא גם קיבל כסף מהוריו. אחר כך עלה לאונייה "ארצה" והפליג חמישה ימים עד שהגיע.

"אחרי כל משחק הייתי כותב חמש סקירות לחמישה עיתונים, תופס מונית, נוסע לשדה התעופה ומוסר את החומר לנציג של אל על, שאיתו סגרתי שהחומר יועבר במטוס הראשון שיוצא לארץ. תחשוב על זה שאני כותב חמש כתבות, וכל אחת צריך שתהיה כתובה אחרת".

אחד משיאי הסיקור במונדיאל 54' היה בעיירה זולותורן, שם שכנה נבחרת הונגריה הגדולה של פרנץ פושקש, קוצ'יש, בוז'יק והידגקוטי. הונגריה, בזכות הופעתה הענקית מול אנגליה בוומבלי (3:6), היתה מועמדת בכירה לזכייה במונדיאל.

"הגעתי לשם והצגתי את עצמי כעיתונאי ישראלי. אחד המלווים הוביל אותי לעוזר מאמן נבחרת הונגריה, גיולה מאנדי. הוא היה יהודי ששרד את השואה, וכשהתיישבתי מולו, אמר לי 'שלום'. החיבור איתו היה מיידי. הוא אִפשר לי גישה לכוכבים הגדולים של הונגריה, ששיחקו שחמט בזמן החופשי שלהם. לא היה לי מושג שבתוך זמן קצר מאנדי יגיע לארץ וימונה למאמן נבחרת ישראל".

היעדרותו של גבאי מהארץ בגלל הנסיעות התכופות לסקר תחרויות בחו"ל הולידה יום אחד פאשלה ענקית בכותרת של "ידיעות אחרונות". במאי 1958 שיחקה נבחרת ישראל בטורניר משחקי אסיה בטהרן. הנבחרת, בכיכובם של שייע גלזר ונחום סטלמך, ניצחה את איראן 0:4. למערכת העיתון הגיעה הידיעה הזאת באמצעות הטלפרינטר, אבל במקום 0:4, טעות סופר גרמה שייכתב על הנייר 9:4. העיתונאי הבכיר של העיתון, אביעזר גולן, נזעק לכתוב ידיעה בשמו, ואחרי שעתיים בישרה כותרת בעמוד השער של "ידיעות": "חודורוב חטף תשיעייה".

לא רק שישראל ניצחה, התברר בכלל שחודורוב כלל לא עמד בשער במשחק הזה. נח מוזס, העורך הראשי, רתח מעצבים והוציא באותו יום הוראה שאיש למעט יהודה גבאי וצוותו אינו מורשה לגעת בידיעות שקשורות לספורט.

במאי 1968 נסע גבאי עם שני עיתונאים נוספים מישראל לגמר אליפות אסיה בכדורגל שהתקיימה בטהרן, שאליו עלו המארחת איראן ונבחרת ישראל. 50 אלף איש מילאו את היציעים, וישראל נזקקה לניצחון כדי לזכות בגביע.

"היחסים עם איראן היו מתוחים והתנהלו מתחת לפני השטח. היה שיתוף פעולה ביטחוני ששירת את שתי המדינות, והקצונה הבכירה, שהיתה מעורבת גם בכדורגל, גילתה כלפינו ידידות. ביציע הכבוד מעלינו ישב אחיו של השאה, עם נשיא התאחדות הכדורגל האיראנית, גנרל מוקארי".

גיורא שפיגל העלה את ישראל ל־0:1 בדקה ה־53. זה היה אמור להספיק כדי לזכות בגביע, אבל אז הגיעה הדקה ה־74. כדור איראני פגע במשקוף של השוער יצחק ויסוקר, נחת ברחבה והורחק. השופט סימן להמשיך, אבל שחקן מקומי תפס את הכדור ורץ באמוק לשופט וטען טענה שקרית שהכדור עבר את קו השער, ולמעשה היה שער שוויון. השופט ההודי המפוחד נגרר על ידי האיראנים לעבר הקוון שלו, ואז חזר לשער של ויסוקר וסימן על שער חוקי: 1:1.

ויסוקר איבד את קור רוחו ורץ לעבר השופט. מי שניסה למנוע ממנו להתקרב לשופט היה קולונל איראני גדול מידות ועטור מדליות, שחתך את ריצתו של השוער ונפל לקרקע. הנפילה, לעיני עשרות אלפי צופים, הגבירה את זעם ההמון, שהחל לזרוק לעבר השחקנים מכל הבא ליד. הרוחות נרגעו בקושי, האיראנים סחטו תיקו ולקחו את הגביע. במחנה הישראלי היה ברור לכולם שאילו ישראל היתה זוכה בגביע, זה היה מסתיים בהרג המוני.

גבאי פגש את הגנרל האיראני מוקארי כמה שנים מאוחר יותר במשרדי ההתאחדות לכדורגל בישראל, בנסיבות משונות. "נבחרת הנוער הישראלית, שזכתה בגביע אסיה, לא הוזמנה לטורניר הבא בטהרן, והאיראנים שלחו מברק שבו ביקשו שנשלח להם את הגביע לטהרן. הישראלים נעלבו מאי־הזמנתם לטורניר והודיעו למוקארי שאם הוא רוצה את הגביע, שיבוא לתל אביב וייקח אותו.

"הוא באמת נחת בתל אביב וטס איתו בחזרה. זו היתה הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו, כי במהפכה של חומייני ב־1979 הוא נחשב לאחד המקורבים לשאה המודח, והוצא להורג בתלייה".

למעשה, ראית פה ספורט מאז קום המדינה. מי לדעתך עיתונאי הספורט הכי גדול שהיה פה?

"נחמיה בן אברהם".

מאמן הנבחרת הטוב ביותר?

"שלמה שרף. איתו הנבחרת לא הגיעה לטורנירים גדולים, אבל שיחקה כדורגל פתוח והשיגה ניצחונות מרשימים, כמו על צרפת ועל אוסטריה". 

הכדורגלן הישראלי הטוב ביותר?

"יש לי שלושה: אלי פוקס, יוסי בניון וערן זהבי. כל אחד בתקופתו. קשה מאוד לבחור אחד שיכיל את כל השנים".

הכדורסלן הטוב ביותר?

"מיקי ברקוביץ'".

מה היה הראיון הכי חשוב שעשית?

"עם גיולה מאנדי במונדיאל 54', לפני שידעתי שימונה למאמן הנבחרת שלנו".

את מי רצית לראיין ולא הצלחת?

"ג'סי אוונס".

מתי נבחרת ישראל תגיע שוב למונדיאל?

"כשפיפ"א תחליט שישראל תארח אותו".

אגב, שמעתי שהמצאת מילים בעיתונות הספורט, שהולכות איתנו עד היום.

"כן. המצאתי את המילים תיקול, שלושער, וגם את הסיסמה 'אל אל ישראל'. קיצרתי טניס שולחן לטנ"ש. ראש של עורך". √

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו