לפני עשר שנים, באביב 2008, עלה לאוויר אחד המיזמים התרבותיים החשובים של המאה בישראל: זמרשת. מפעל ענק, כולו בהתנדבות, של תיעוד ושימור מה שקרוי "הזמר המוקדם, הזמר העברי עד קום המדינה. השנה היא שנת העשור, ובין היתר מתקיים אירוע עשור לזמרשת בכינוס "מי אני, שיר ישראלי" באוניברסיטת בר אילן, שהוא עצמו חוגג את השנה ה־15, בניצוחה של ד"ר טלילה אלירם.
הזמר המוקדם הוא גם הווי, סיפור חברתי היסטורי, חגיגה מוזיקלית, וכמובן – שפה. על שפת הזמר המוקדם נכתבו כבר ספרים ומחקרים, וכאן, על קצה המזלג, עשר הערות על שפת הזמר המוקדם, על פי "זמרשת". ותודה לגלי נחמן ולנגה אשד, הפנים והקול של המפעל.
1. אנחנו, החלוצים
הזמר המוקדם מכולם הם שירי המפעל הציוני הצעיר. רבים משירי הזמר המוקדם היו הלחנות של פסוקי תנ"ך. רובם משיר השירים, תהלים וישעיהו. אלה היו שירי "אנחנו", ולמעשה – שירי "אנו". עולים יחד ארצה, עובדים יחד, רוקדים יחד – ושרים יחד. שיר המפתח "אנו באנו ארצה" הפך בהמשך למותג: דור ה"אנו באנו", לפעמים באבק לגלוג. לאנשים בשירים אלה אין שמות, אין כמעט שירים על היחיד ועל אהבותיו ומצוקותיו:
"אנו נהיה הראשונים, כך אמרנו אח אל אח", כתב יוסף הפטמן.
"נבנה ארצנו, ארץ מולדת, כי לנו לנו ארץ זאת", כתב אברהם לוינסון.
"אנו כובשים את החוף והגל, אנו נבנה פה נמל", כתבה לאה גולדברג.
"מי יבנה בית בתל אביב? אנחנו, החלוצים, נבנה את תל אביב", כתב לוין קיפניס.
2. חלוצים ומעפילים
המילון הציוני שאב את מילות המפתח של המפעל מן התנ"ך. בראש הרשימה: החלוץ. בתנ"ך 17 הופעות ל"חלוץ", רובן מתקשרות לצבא ומיעוטן לעבודת הקודש. "חלוץ" הוא חייל החגור בכלי נשק. בשש מן ההופעות הוא שם לחיל ההולך לפני המחנה. בן יהודה כתב על החלוצים במאמר המוקדם "החלום ושברו – העידן השני". נ"ה אימבר, מחבר "התקווה", כותב בשיר שלא הולחן בשם "בכוס": "פתע באו החלוצים/ מבני הגולה שמה,/ ובהשכל ידי חרוצים/ לברכה הפכו השממה".
על פי הזמר המוקדם לא היה קל להיות חלוץ, וגם לא לקלוט את החלוצים שהסתערו על המולדת הנכספת.
"חלוץ, חלוץ הנני,/ חלוץ רועה רוח/ בלי בגד ובלי נעל,/ ובלי "דג מלוח" [עניבה, זמל הבורגנות]./ לֹא ידעתי מאין באתי,/ ומאומה לֹא בקשתי,/ יש עבודה, אין עבודה,/ אך לֹא התיאשתי".
"ואני המסכן מרכז עליֹיה,/ מוכרח לקבל חלוצים./ באים במאות בכל אונייה,/ אין כבר מקום בבית העולים./ אוי ואבוי חלוצים'לאך,/ צר לי עליכם,/ אך מה בידי לעשׂות./ ההנהלה הציונית,/ איננה נענית/ אין כסף אין עבודה".
המילה 'מעפיל' היא יצירה של הזמר המוקדם. הפועל 'להעפיל' מופיע פעם אחת בתנ"ך, "ויעפילו לעלות אל־רֹאש ההר" (במדבר יד 44). את המשמעות החדשה הקנה לו לוין קיפניס. בשנת 1919, והוא בן 25, כתב את השיר "אל ראש ההר", בעקבות טיול לצוקי מדבר יהודה: "אל ראש ההר,/ הדרך מי יחסום לפדויי שֶבי?/ מֵעֵבר הר הן זה מכבר/ רומזת לנו ארץ צֶבי./ העפילו! העפילו!/ אל ראש ההר העפילו!" לאחר שנים השיר הפך להמנון העלייה להתיישבות בחניתה, ואחר כך המנון העלייה הבלתי חוקית לארץ ישראל.
"שטה אונייה בים, סער על המים; מעפילים אל המכורה/ בה נושאים עיניים".
"גיבורים כולנו/ צעוד נצעד באון/ התדעו מי אנו/ אנו בני שמעון/ הדגל בידנו/ נישא השיר וגיל/ מי לבו אמיץ אלינו/ יחדיו נעלה נעפיל!"
3. תהי זיעתנו למטר רביבים
שירי זמר רבים נכתבו במכוון בשפה גבוהה. יעל רשף שחקרה את שפת הזמר המוקדם מצאה שהכותבים השתמשו במכוון במילים נדירות מן התנ"ך, גם כשעמדו לרשותם מילים פשוטות יותר.
"זיו חכלילי הוצק שמה", כותב מרדכי צבי מאנה בשיר המכונן "משאת נפשי". "חכלילי" במשמעות בעל גוון אדום מופיעה בברכת יעקב: "חכלילי עינים מיין ולבן־שנים מחלב".
"את אדמתי, מקור חיים, תהי זיעתנו למטר רביבים". "רביבים" היא אחד השמות המקראיים לגשם.
"חושו, אחים, חושו/ נרימה פעמינו/ טושׂו, אחים, טושׂו,/ אל ארץ הורתנו!". יחיאל מיכל פינס, ידידו הקרוב של בן יהודה, השתמש בפועל הנדיר טושׂ מן התנ"ך, שהוא הגירסה התנ"כית של הפועל טוס המוכר לנו. החלוצים וממשיכיהם שיבשו בחדווה, שרו: "טושׁו אחים טושׁו".
השיר הבא של דוד בן עוזיאל הוא כתב חידה לדובר העברית של היום, וגם של אז:
צליל זוֹגים וצל הערב/ מרַדְפים אבק עדרי./ מן הכפר עלמה עם חֵמֶת/ מפסיעה מול בארי, לי!/ עדרים כיתרו הרהט,/ בנות הכפר עטרו להר./ כרכרו טלה גם עלם,/ שואבות עם השְגָר./ מצילות היכו בשלף/ עת נהגת בשביל הַדָּר./ רחלות דקות הטלף/ נחפזות אל השגר". "שֶגֶר" הם ולדות הבהמות, שְגָר היא צורת הסמיכות.
במקרים של מילים נרדפות בחרו הכותבים להשתמש באפשרות הנדירה יותר.
"שוב ירדנו אל העין/ לשאֹוב מים בשׂשׂון:/ כי הניבו שׂדותינו/ ובֹרכו עשתרות הצאן". עין, ולא מעיין. ששון, ולא שמחה. וכמובן, הביטוי המקראי הנדיר 'עשתרות הצאן'.
4. את עולמנו אז נקימה
כותבי הזמר המוקדם אהבו מאוד צורות דקדוקיות שהיו נהוגות בתנ"ך אבל התיישנו בעברית המתחדשת, וראו בזמר אמצעי לשמר אותם. בראשם עומדות הצורות המוארכות, בנוסח "נלינה בכפרים, נשכימה לכרמים". אלה בשירים מוכרים הנשמעים עד היום. "מעל המגדל סביב אשקיפה". "עכבר, עכבר הישמֵרָה". "ונדליקָה שוב את האדמה", "וכמובן: "עוגה עוגה עוגה, במעגל נחוגה". טשרניחובסקי כותב ב"שחקי שחקי": "אאמינה גם באדם". שלונסקי משתמש בצורה בתרגומו לאניטרנציונל:
"קום התנערה עם חלכה,/ עם עבדים ומזי רעב./ אש הנקמות בלב ליחכה,/ לקראת אויב היכון לקרב./ עולם ישן עדי היסוד נחרימה,/ מגב כפוף נפרוק העול./ את עולמנו אז נקימה,/ לא כלום אתמול – מחר הכל".
גם הציווי המוארך מככב. "קומה אחא, סובה סוב/ אל תנוחה, שובה שוֹב". וגם: "עורה, עורה ישראל". הצורה המוארכת 'הבה' מככבת בשירים רבים: "הבה נגילה, הבה נרננה". "הבה נרימה (נס ואבוקה)", "הבה נצא במחול".
ויש עוד. צורות הפסק מקראיות שיצאו מהשימוש, חוזרות לשירי הזמר, לפעמים בסוף המשפט ולפעמים באמצעו. "ניצחון המכבים נספר, נזמֵרָה, על היוונים אז ידם כי גבֵרָה". "סתיו מאפיל, ציפורים נדמו, עירום היער, שדות נתיתָמו". צורות ההפסק 'גבֵרָה' ו'נתיתָמו' משרתות את צורכי החרוז והמקצב.
וכך נכתב בשיר המרפאה של יהודה שרת (מילים ולחן), לכבוד חנוכת המרפאה ביגור: "חברים וטף נכסָפו/ עד שבא זה היום/ כי שנים רבות חלָפו/ עד שקם היכל פתאום./ כי הגיעה זו השעה/ חנוכת המרפאה".
ויש גם צורות מקוצרות, רובן בעתיד. בשירו של ביאליק "שיר העבודה והמלאכה" נכתב: "מי יַעַל מים מן הבור", רפאל ספורטה כותב: "בתוף מי יַך", אריה יחיאלי: "תְהִי זעתנו למטר רביבים". יש גם ציווי מקוצר, בשיר "הכביש" של נתן אלתרמן: "הַך פטיש, עלה וצנח". לשימוש ב'הך' אפקט אונומטופאי, המזכיר את צליל המכה.
5. נקמת ההברה האשכנזית
מחדשי העברית הכריזו הכרזה רבת חשיבות: בעברית מדברים בהברה ספרדית. התנועות, העיצורים, והנגינה המלרעית, והלאה האשכנזית. האשכנזית והיידיש נקמו את נקמתן בשפת הדיבור, שבה ממלעלים כל מלרע אפשרי, מ"דווקא" ו"לגמרי" ועד "כיפה" ו"פרסי", שלא לדבר על רחובות וראשון. נקמה נוספת היא בשירי הזמר, שהאהובים שבהם כתובים בהברה אשכנזית, מ"שחקי שחקי", דרך "אנו נהיה הראשונים" ו"במחרשתי", ועד ההמנון הלאומי, התקווה.
אחד השירים המכוננים של הזמר הציוני המוקדם מאוד, שנכתב ב־1886, הוא שירו של מרדכי צבי מאנה "משאת נפשי", שכבר נזכר כאן. כולו, כמובן, בהברה אשכנזית. כך הוא נפתח, הטקסט המלא באתר זמרשת. נסו לקרוא אותו בהברה ספרדית. לא עובד.
"שמש אביב נטה ימה/ עד לקצות שמים/ זיו חכלילי הוצק שמה/ תאוה לעינים./ סביב תשלוט שלוות הַשְקט/ עָלֶה בל יתעורר,/ על רֹאש גבנון בדד, דומם/ יושב לו המשורר".
6. אביגיל, בת שבע ויוכבד
הזמר המוקדם מתעד את מאגר השמות של התקופה. שמות פופולריים זכו לככב בשירי זמר, ונתמקד בשמות הנשים, במספר דוגמאות.
על אביגיל נכתבו כמה שירים. השיר הבא מקאברי משהו: "אביגיל בת־החיל במזל־טוב ילדה/ היאורה השליכתהו, לגדלהו לֹא רצתה/ בחורינו, בחורותינו לדוג דגים יצאו/ לא דג במכמורת – תינוק העלו". ויש עוד, מעודנים יותר: "רד השמש, רד לגיא, בא הליל / בואי בואי נא אלי, אביגיל!" וגם: "שלום רב לך אביגיל בת עטרות/ שלום שלום לעיניה הטהורות".
בת שבע, נסיכת הפלמ"ח, בשירו של חיים חפר: "בת־שבע, בת־שבע,/ הזמר הוא לך,/ מדן עד באר-שבע/ אותך לא נשכח!/ ממרום השמים/ לך זמר נשלח,/ נשתה נא "לחיים"/ עם כל הפלמ"ח!/ בת-שבע!" ומי לא שר בילדותו את השיר על הרקפת: "יצאה עם הרוח בת שבע לשוח/ היה אז הבוקר בהיר".
זמרשת מלא בשירים על חנה. דוד פרישמן כתב: "חנה על החלון יושבת/ רוקמת רקמתה על בד./ שישה לה תלתלים על מצח/ שלושה שלושה לה מכל צד". חנה הרוקמת הופכת לאופה: "חנה'לה אופה קטנה/ יש לה קמח, מים/ כל היום היא לשה, לשה/ בצק בידים./ היא אופה עוגות, חלות/ ואפילו לחם,/ וכששמה בתנור/ הכל נהיה לפֶחֶם", שימו לב למילה האחרונה, ששובשה לצורכי החרוז. / ויש גם: "חנה'לה התבלבלה/ מה פתאֹם ברית מילה?/ והיא עודנה בתולה". ומה שרים על נרה וחנהל'ה?: "נירה וחנהל'ה/ בואנה מהר/ שבנה פה יחד/ ליד הפסנתר/ כל החבריה/ איתכם תטרטר"?
השם שיצא לגמרי מהמחזור, יוכבד, היה פופלרי מאוד בזמר המוקדם. "שתי עינייך יוכבד/ כל הפלוגה אוהבת/ אבל מדוע עגומה כה שתיקתם?/ אותך לעד נאהב/ כמו לחם ברעב/ ורק בשמך נלך לכל קצוות עולם!" ועוד: "מה יושבת לה יוכבד/ על ספסל בדד בגן/ לאור של הירח/ אולי תואילי בטובך/ מקום לתת שם על ידך/ יהיה יותר שׂמח". ואחרי החיזורים יוכבד כבר סבתא: "סבתא יוכבד על המטה שוכבת/ כל היום רוצה לישון,/ עולֶה עולה הסבא/ והוא אומר שגם זקנים רוצים לחיות".
אחרונה במדגם היא שולמית, שם האהובה התנכית: "שובי שובי השולמית/ שובי שובי ונחזה-בך". "שולמית, שולמית/ בת חלום כורעה על עין המים/ בשלהבת-אל ונוגה/ קו דמותך לי עד בין ערביים". אלתרמן כותב: " שולמית, התירי צמותיך,/ שולמית, יפה הנך כליל./ שולמית, הראיני את מראיך,/ כי מראיך - ארץ ישראל". שולמית המודרנית קצת קפריזית: "מעשה בשולמית, צעירה מתל אביב/ מכל הצבעים היה לה רק אחד חביב/ צבע זה צריך היה להימצא בכל/ וכל מה שהיא קונה צריך להיות סגול". שולמית היא בעצם שולה, זאת מ"דחילק מוטקה", ובשיר אחר גם היא דמות רומנטית: "הופעת כאילו מעולם אחר/ שולה,/ את לי נראית כפרח מתוך זר/ עם גשם הבאת איתך ריחות אביב/ התפזרו העננים ותכלת שוב סביב/ אל נא תלכי עד עולם הן שוב יאיר".
7. אתה תהיה שם קומיסר אדום
הזמר המוקדם הוא גם שיעור בהיסטוריה, לעיתים דרמטי מאוד, לפעמים קליל. השירים הרוסיים העלו על נס את שמש העמים, וגם את מלחמתה של ברית המועצות בנאצים, לצד כמה הסכמים מפוקפקים. לשירים נלוו הלחנים הסוחפים והמשתפכים של אמא רוסיה.
"שריון מוצק על טנק נישא בדהר/ ובחורינו, עוז במבטם,/ נמחץ אויב בין מלקחי הסער/ של הטנקיסטים, מגיני העם./ הרעם באש, הסער בברק הפֶלֶד/ השריונים נעים לקרב אכזר,/ למלחמה קראתני, המולדת,/ זקופי קומה נצעד אל המחר".
בשיר הבא הצבע האדום בוהק: "צבעונים, אחי הצבעונים!/ בכֹל אשמה החבריה/ איבדנו כל אשר יקר היה/ ולא ישוב עוד לעולם./ אמא אמרה לווניה:/ וניה, בני היקר./ חדל לשוטט ברחובות/ ובחורות אדומות לאהוב./ וניה, הוי וניה, אחי היקר/ קח אותי למלחמה/ אתה תהיה שם קומיסר אדום/ ואני אהיה אחות רחמניה".
יש גם גירסה ישראלית: "חיל פרשים אנו/ וסוסים סוסי בזק לנו". גירסה למתקדמים: "חיל פרשים אנו/ אף על פי שאין סוסים לנו./ אם תשאלו על מי רוכבים אנו/ אנו רוכבים על המורים שלנו!"
ואת השיר הבא כתב ואף שר באתר משה ברק מגבת: "אני אדון צ'רצ'יל/ אני אדם פעיל/ אתה אחד בלתי מנוסה/ לכלבים אותך אשסה/ ואני פירר היטלר/ קו חדש אני מבצר/ קו על שם ריבנטרופ פון/ בחזית הצפון".
8. מגרד לי פה, מגרד לי שם
לצד השפה הגבוהה, הפאתוס והרומנטיקה, הזמר המוקדם המתועד בזמרשת מלא הומור משגע, ויש בו חטיבה נכבדה של שירי שטות. אחד מהם אף יצר מונח זמר ישראלי: צימרמן, כתיבה נטולת מקצב, שאין בה התאמה בין המילים והמנגינה. השיר על צימרמן מושר בזמרשת על ידי עזריה אלון, והרי טעימה:
"כסף לנו קצת חסר/ עד שהדבר קל נפתר/ והחלט לנסוע ליבנאל/ אל צימרמן שמואל./ הוא קיבלנו בסבר-פנים יפות/ וגם נתן חמש לירות/ אולם הוא ביקשנו מאוד/ שבמושבה נאסוף עוד."
שירי שטות אחרים דווקא קצביים למדי. "אני מכיר ג'קג'וק קטן/ ג'קג'וק מאוד יפה./ בבוקר הוא אוכל דיסה/ ושותה קפה./ אני מכיר ג'קג'וק קטן/ כשהוא הולך לישון,/ הוא אומר לי 'לילה טוב!'/ ומוציא לשון".
"גמור גמרתי בית-ספר למסחר/ ומי כמוני בטבע מאושר/ לה פראנסֶה, לה קאסקאסֶה, ספּיק יוּ אינגיש, נוֹ מיסיֶיה/ ערבי לה מוסלמזֶה, קרוֹכן שפרָכֶן דוֹיטש – יֶקֶה".
"בדרך לצפון יצאנו/ חור בלבנה/ ואת הדרך לא מצאנו/ חור בלבנה/ או, או, או, או,/ חור בלבנה/ או, או, או, או/ חור בלבנה". השיר הושר בגירסה יצירתית במיוחד של חלוקת הברות: "חור בלֵבָ – נָה חור בלֵבָ/ נָה חור בה/ בלבנה חור", וכך הלאה.
שירי השטות של התקופה לא שמעו על תקינות פוליטית.
"מגרד לי פה, מגרד לי שם, מגרד לי בישבן". בגירסה לא מתועדת: בקטן.
"גימנזיסט חלב פרה, במקום חלב יצא חרא".
"מה היה ברחוב מנדל?/ ברחוב מנדל היה הוטֶל/ מה היה בהוטל?/ בהוטל היה בורדֶל/ מה היה בבורדל/ בבורדל היתה רחל". על פי מנהינת "הבי יין, הבי יין, את יפת עיניים".
"מי ששותה הרבה סודה/ בין רגליו לֹא יעמודה./ מי ששותה הרבה סודה –/ בינינו מקומו./ מי שמתרחץ בדן/ לֹא יעמוד לו הקטן./ מי שמתרחץ בדן –/ בינינו מקומו". השיר מיוחס לחיים חפר.
"חורני חורני/ הולך ברחוב ושר/ ואחריו כושי קטן,/ קטן כמו עכבר./ תפס אותו הכושי/ וסתם לו את הפה/ השכיב אותו על שׂפת הים,/ דחף לו מטאטא".
9. צ'ינגה לונגה, לינגה לינגה לונגה
חטיבה אהובה במיוחד המתועדת בזמרשת היא שירי הג'יבריש. איש אינו יודע מהיכן הגיעו, וכמובן לא מה הם אומרים, אבל הם הושרו בהתלהבות.
"גּוּנִימָא, גּוּנִימָא, אַמְבָּוֶוה,/ גּוּנִימָא אַמְסָוָוה,/ גּוּנִימָא, גּוּנִימָא, אַמְבָּוֶוה,/ גּוּנִימָא אַמְסָוָוה,/ אַמְבָּוֶוה, אַמְסָוָוה, / אַמְבָּוֶוה, אַמְסָוָוה,/ גּוּנִימָא אַמְסָוָוה".
"גַּלְדֶּן גַּלְדֶּן גִּידִי גִּידִי גַּלְדֶּן/ גַּלְדֶּן קָרָיוּ, קָרָלָיוּ/ הַיְדּוּ קֶנְזִי קֶנְזִי קָטָיוּ/ זָקֶן זִיקֶן זִיקָטָיוּ/ קָרָלָיוּ קָרָיוּ/ קָרָלָיוּ"
צִ'ין קְוַואי קְוַואנִימֶנֶה קְוַואנִימֶנֶה/ יֶסוֹ יֶסוֹ צִ'ין קְוַואי קְוַואי צִ'ין קְוַואי קְוַואי/ אָצֶ'רְוָה אוּם אָצֶ'רְוָה צֶ'רְוָה אוּמְבָּה/ אָצֶ'רְוָה אוּמְבָּה אוּמְבָּה אוּם".
"צ'ינגה לונגה, לינגה לינגה לונגה/ צ'ינגה לונגה, לינגה לינגה לונג/ הה צ'ו צ'ו צ'ו ברל'ה/ ברל'ה, שמרל'ה/ הו הו הו הו/ צ'ינגה לונגה, לינגה לינגה לונגה/ צ'ינגה לונגה, לינגה לינגה לונג".
10. ורגע מרגש לסיום
זמרשת מביא לצד השירים את סיפוריהם. אחד המרגשים שבהם הוא שיר שכתב ש. בן־ציון, אביו של נחום גוטמן ללחן של מרק ורשבסקי, בשנת 1880. השיר הוא גירסה עברית־ישראלית לשיר האלף בית המסורתי.
"מרחב שׂדה וירק עצים,/ ילדים נושׂאים את,/ שם הרבי לתלמידים/ מורה אל"ף-בי"ת./ עץ זה – אל"ף, / עץ זה – בי"ת הוא/ אף הגימ"ל – עץ,/ אותות עצים בספר ירוק/ רחב עד אין קץ!/ זֹאת התורה, ילדי חמד,/ למדו, שמרו-נא,/ נטעו, זרעו זאת הארץ,/ תור האביב בא./ זאת הארץ הרוו אבות/ זעה, חלב, דם –/ יבוא אביב תפרח כלה/ יפרח גם העם".
השיר מושר, בהקלטה באתר, על ידי מקהלת ילדי המחנות, ככל הנראה מדובר במחנות ההשמדה או במחנות העקורים. קולו של הילד השר מצמרר, מלא עצב ותקווה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו