יום ראשון שעבר, ביתה של משפחת רונצקי באיתמר. הרב אביחי נראה חלש אחרי עוד לילה בלי שינה. תרופת הכימו שאליה הוא מחובר וצינורות נוספים המחוברים לגופו, נוסף על אי היכולת לאכול, מחלישים אותו עוד יותר. למרות זאת, אנחנו מצליחים לנהל שיחה ערה במשך קרוב לארבע שעות. הספקנו לדבר כמעט על הכל - החזרה בתשובה, החיים באיתמר, המבט האחרון על גופתו של רועי קליין ז"ל, הקידוש עם חיילי הפלוגה של אהרון קרוב בבית בעזה תחת כדורים שורקים, על רבני הציונות דתית, צבא, פוליטיקה ועוד.
הרב רונצקי לא הסכים לסכם את חייו. "אין לי תחושת סכנה, אני מודע למצבי היטב. כולי תפילה לקב"ה שיציל את החיים שלי. אני עדיין רוצה להספיק ללמוד ולהיות לעזר לכל מי שצריך", הוא אמר.
בכל זאת, אחרי הראיון, בדרך אל מחוץ ליישוב, צלצל הטלפון ועל הקו היה שוב הרב רונצקי. אולי לא מבקש לסכם אבל כן מבקש להעביר מסר, בידיעה שזהו אולי המסר האחרון - "צריך להתמקד ב'בן אדם לחברו', להגיד 'בוקר טוב' לאנשים, לחייך אליהם, לפרגן אחד לשני, לאיש ברחוב, לחבר לעבודה. לשאול 'במה אפשר לעזור?' הארת פנים בין אחד לשני תשנה את כל המדינה".
הרב תא"ל (מיל') אביחי רונצקי ז"ל היה המון דברים שלישראלים לפעמים קשה "לזפזפ" ביניהם. הוא היה נער חילוני, מתנחל, ראש ישיבה, תרמילאי בהודו ואפילו פוליטיקאי לרגע. התמהיל המוזר הזה העמיד אותו כגשר וכמפגש בין חלקי החברה השונים: בשיעורי תורה שהעביר בהודו ישבו מולו ישראלים וגלגלו ג'וינטים בלי להרגיש לא נעים. לפוליטיקה הוא רצה ללכת בתנועה של דתיים וחילונים (עם איילת שקד ונפתלי בנט), ורק במכשיר הטלפון שלו נהגו לצלצל גם אלוף הפיקוד וגם נער גבעות נושר שמחפש מוצא.
הרב רונצקי היה איש של אנשים. צוואתו, שכתובה בראיונות האחרונים וביומנים שהשאיר, מדברת על מצוות בן אדם לחברו כמשהו ש"יהפוך את המדינה", כלשונו. זה היה הרב רונצקי, איש גדול, עם מסר ענק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו