"עכשיו ברצינות, אני חושב שיש בי סוג של אינפנטיליות"

"אתה יכול להימנע מלהזכיר בכתבה בן כמה אני?" מבקש ממני ננסי ברנדס. "נכון, קל להיכנס לגוגל ולגלות, אבל כשאתה כותב את המספר הזה, זה מייד מכניס אותי לנישה של הקשישים. ואני - גם פיזית וגם מנטלית - ממש לא קשור לגיל שלי. ואני בכלל רווק שוב. אין לך הרגשה שאתה מדבר עם פנסיונר, נכון? 

"זה גם מוריד מהביקוש לעבודה. אני לא מכיר אף בן אדם מבוגר שממלא אולמות בארץ. אנחנו מדינת אינסטנט, לא אוהבים לראות בטלוויזיה אנשים מבוגרים. ירון לונדון עוף מוזר שם. אתה לא רואה הרבה אנשים מעל גיל 50 בטלוויזיה. אין כמעט סטנדאפיסטים בגילי. וזה לא שאני גאון, אני בסך הכל בר מזל.

"כשעליתי לארץ, בלי לדעת מילה, לא האמנתי שאהיה פופולרי מלדבר עברית. היום אני אולי הקומיקאי היחיד עם מבטא שמצליח כאן. אתה יודע מה זה לקבל חיקוי ב'ארץ נהדרת'? אתה בפנתיאון, אתה בטופ".

ככה, פתאום, בלי הכנה מוקדמת, קיבל בחודש שעבר ננסי ברנדס דמות קורעת בתוכנית הסאטירה האהובה במדינה, ומאז הטלפון שלו לא מפסיק לצלצל. "השירות שהחיקוי הזה עשה לי בלתי נתפס. קיבלתי מאות תגובות. בפייסבוק, באינסטגרם, בווטסאפ. זה לא קרה לי בחיים.

"ערן זרחוביץ', שחיקה אותי, הוא חבר טוב שלי. בעבר הוא ביקש ממני שאנחה יום הולדת הפתעה לאבא שלו, אז נפגשנו הרבה כדי לתכנן את זה. הוא תפס את כל המילים שאני חוזר עליהן, ואת השי"נים וצורת הדיבור שלי.

"מה שכן - הטריגר לחיקוי זה לא אני. 'ארץ נהדרת' עשו ננסי מְספר בדיחות על פולנים, ואני בכלל שונא הומור עדות. בדיחות על פרסים, מרוקאים וגרוזינים לא מצחיקות אותי. זה הומור שאף פעם לא עבד עלי.

"נכון שבסטנד־אפ שלי אני צוחק על גרושתי הטריפוליטאית - כי באמת סבלתי, היא שרפה לי את התחת עם האוכל - אבל אני מדבר על דברים שאני חי, וכמובן צוחק על רומנים. המנגנון שלי הוא אירוניה עצמית, ואנשים אוהבים את זה. אני מרגיש את אהבת הקהל. כל יום אני מחבק 30 אנשים ברחוב. 20 מתוכם לא רוצים. אני ממש מטריד אותם. בן אדם שעוצר אותי ברחוב מקבל ממני את הסחורה במלואה.

"תשמע סיפור אמיתי. לפני שנה היתה לי פגישה, ואני רומני ויודע ששעה חניה במקום שקבענו זה שוד - משהו כמו 40 שקל - אבל ממול יש מגרש גרירה של העירייה. אמרתי לשומר שם: 'תשמע, האוטו שלי היה כל הבוקר על אדום־לבן ולא גררתם אותו. אני אזרח למופת ומרגיש אשם, אני רוצה להפקיד אצלכם את האוטו'.

"ההוא התחיל לצעוק עלי, עד שבסוף נתן לי להיכנס. אחרי הפגישה חזרתי לשם, סיפרתי לעובדים האחרים במגרש מה קרה, והם נקרעו מצחוק ונתנו לי ללכת. הרי אתה לא יכול לשלם שם על החניה אם אין לך דו"ח. השארתי שם את האוטו שעתיים, לא שילמתי שקל. זה המוח שלי, ואני עושה כאלה כל יום.

"עכשיו ברצינות, אני חושב שיש בי סוג של אינפנטיליות. יש אינפנטיל שגורם נזק לקריירה, ויש אחד ששולט על המינון. בגילי, אם אתה לא מבין מינון בהומור, אתה קרוב מאוד לפתטי. אני יכול להיות עם אנשים ולשתוק 20 דקות אם אין לי משהו חכם, מצחיק או מרגש להגיד".

בימים אלה עובד ברנדס על מופע משותף עם אורי גלר - קסמים ובדיחות בכרטיס אחד. "מצב כפית", נקרא המופע, והפרמיירה תיערך ב־28 בפברואר בהיכל התרבות בראשון לציון. התקווה של ברנדס היא לשחזר את הצלחת המופע הזוגי עם שימי תבורי, שרץ ברחבי הארץ בעשור הקודם.

"אני ושימי עשינו אלף הופעות בעשר שנים, שילוב של הומור עם מוזיקה. הייתי משפיל אותו על הבמה, דורך עליו בלי רחמים. צריך ביטחון עצמי חזק כדי להופיע עם פסנתרן רומני שמפרק אותך על הבמה. שימי לא טיפש, הוא ידע שזה יביא פרנסה. זה שמר אותו בתודעה. 

"כולם ידעו שהכל זה הצגה, חוץ מבן־אל. אני מכיר את בן־אל מאז שהוא נולד, ואין לו הרבה חוש הומור. אני זוכר שהוא היה בא להופעות שלי ושל אבא שלו וממש מתעצבן. יום אחד הוא הרים עלי כיסא, אמר שאני משפיל את אבא שלו. באמת. הוא היה בן 15 ומאוד כעס עלי.

"מכל הילדים של שימי, בן־אל הכי מזכיר אותו מבחינת החזות. זה מדהים המשפחה הזאת. לדעתי, ב־30 השנים האחרונות שימי לא הוציא שלאגר אחד, אבל הוא תמיד בכותרות. זה לא כמו צביקה פיק, שהוא בעיניי אשף ביחסי ציבור. אצל שימי זה פשוט קורה, בלי שיש לו שליטה על זה".

* * *

לפני כשנתיים וחצי התערערו חייו של ברנדס. הוא התלונן על כאבים עזים, סבל מהזיות, ולאחר שהתחיל לדבר בצורה לא ברורה באחת מתוכניות הבוקר, מיהר לפנות את עצמו לבית חולים. שם אושפז במחלקת טיפול נמרץ, עם חשש לקריסת מערכות כללית. בדיקות הדם גילו מתקפה של חיידק אלים.

"היתה תקופה שהייתי זומבי. לא זיהיתי אנשים בתמונות, נעלמו לי המילים, ונבהלתי שלא אצליח לחזור לעצמי. לשמחתי, הכל חזר לתפקוד מלא. אם חס וחלילה לא הייתי יכול לחזור לבמה, אני לא יודע איך הייתי יכול להמשיך לחיות. הבמה זה החיים שלי".

הוא נזקק לתקופת החלמה של חצי שנה - מתוכה ארבעה חודשים של אשפוז וטיפולים שונים. "עוברות לך בראש הרבה מחשבות. חשבון נפש של איפה טעית, ומה היית יכול לתקן. למרות שתחזיות הרופאים היו מאוד שליליות, לרגע לא האמנתי שיקרה משהו דרסטי. אם אתה אופטימי וחזק, אתה עוזר לגוף להילחם.

"המשכתי ליצור. את המופע עם גלר כתבתי תוך כדי אשפוז. החיידק הביא לי הרבה רעיונות, וכנראה אצטרך לשלם לו זכויות יוצרים. גם החלטתי לכתוב ספר אוטוביוגרפי. לקחתי סופר צללים, ואנחנו בשלב הכתיבה. בגלל שהספר מתחיל כשאני רואה אור לבן בטיפול נמרץ, אז יקראו לו 'חיידק במה'.

"שתדע לך, הייתי צריך להיות קופירייטר, יש לי הרבה הברקות. למשל, שם של מסעדה יפנית: הסושי עשה את שלו".

הוא נולד בבוקרשט בשנות הארבעים של המאה הקודמת בשם סילביו ברנדס, והכינוי "ננסי" דבק בו עוד מילדות. אבא חייט, אמא מעצבת אופנה.

"הייתי ילד אומלל. התלמיד הכי גרוע בבית הספר. הייתי נודניק, 'תקנו לי, תקנו לי', וההורים שלי ראו בזה מטרד. פשוט הפרעתי להם בחיים, והיו להם חיי חברה מאוד עשירים. כל הילדות ליווה אותי המשפט: 'ננסי, על אותה טעות לא חוזרים פעמיים - לכן אתה בן יחיד'. לא היתה להם סבלנות לגדל אותי, אז שלחו אותי לכל פנימייה אפשרית. 

"את ההורים שלי לא הצחקתי בחיים. אבל בגיל צעיר מאוד הגעתי למסקנה שאם אני מצליח להצחיק את החבר'ה, אז יאהבו אותי. הייתי ליצן הכיתה. הילדים אהבו אותי, והמורים שנאו. לא אשכח איך מנהל בית הספר אמר לאבא שלי: 'מר ברנדס, רואים אותך בבית הספר הרבה יותר מאשר את הבן שלך'.

"למדתי פסנתר, אבל זה לא עניין אותי. רציתי להיות כדורגלן. רק בגיל 12, כשראיתי איך ילד שניגן פסנתר פחות טוב ממני משך את כל הילדות, הפכתי למוזיקאי, כי הבנתי שככה אוכל לכבוש בנות".

בגיל 15 כבש גם את לב הוריו. הוא הקים להקת רוק בשם "רוזו נגרו" והתפנה לכבוש את המדינה הקומוניסטית. "היינו לד זפלין של רומניה. נורא מפורסמים. בתוך חצי שנה הופעתי בטלוויזיה, ואז קרה הסוויץ' עם ההורים שלי. פתאום הבן שלהם בטלוויזיה, הם היו כל כך גאים.

"הוצאנו שמונה אלבומים. הייתי המייסד, המלחין והלידר. הייתי מחליף נגנים, קובע הכל. היו לנו קטעים מורכבים של 20 דקות וברחנו משלאגרים. רצינו להיראות מתוחכמים. במקביל כתבתי מוזיקה לסרטים".

הבריחה לכיוונים האינסטרומנטליים היתה פתרון נוח עבור להקת סטודנטים, שלא באמת יכלה להביע מחאה. רומניה היתה אז מדינה קומוניסטית, עם שליטה מוחלטת של הממשל בכל אספקט בחיים - צנזור שירים, הקפדה על שיער אסוף בהופעות בטלוויזיה, מלשנים בכל בניין - וכל זה לצד האדרת הרודן ניקולאה צ'אושסקו.

"בקיץ היינו מנגנים על שפת הים. צ'אושסקו בנה שם נוף לתפארת, וכל התיירים ממערב אירופה באו לבלות שם. לא צריך להגיד לך איזה סדום ועמורה היה שם מבחינת רומנטיקה. בעקבות ההופעות שם קיבלנו הצעות להופיע בגרמניה, צרפת, בלגיה. אבל השלטונות לא נתנו לנו אישור לצאת מהמדינה.

"איפה נשברתי? כשסירבו לתת לנו ויזה לבולגריה, שהיתה גם היא חלק מ'הכלא הקומוניסטי'. ההורים שלי אמרו: 'אין לך יותר מה לעשות במדינה הזאת, יש עליך אות קין'. אז הלכתי ישר לשגרירות ישראל.

"צ'אושסקו היה מקבל מהסוכנות 3,000 דולר על כל יהודי ששחרר לישראל, היה לו הסכם תשלומים עם מדינת ישראל, והוא היה מפריש חלק גדול לכיסו. הדבר המוזר הוא שיהודי ממוצע היה מחכה שנתיים כדי לקבל ויזה. במקרה שלי אמרו: 'בתוך חודשיים אתה יוצא מכאן'. כרטיס לכיוון אחד. כל כך רצו להיפטר ממני.

"ההורים שלי מאוד רצו שאברח מרומניה, בעיקר כי היתה לי שם חברה נוצרייה שבע שנים, והם שנאו אותה. אתה יודע, הורים יהודים בגולה חוששים מאוד מהתבוללות של הילדים. הם רצו להפריד בינינו, ולכן שמחו מאוד שעזבתי. הם נשארו שם עוד חמש שנים, ואז עלו גם הם לישראל".

* * *

ב־1975 נחת ברנדס בתל אביב. "ישראל היתה אמורה להיות עבורי תחנת ביניים בדרך לקנדה. לא הייתי ציוני. בקושי ידעתי מה ההבדל בין יום כיפור לפסח. אמנם הייתי גאה על הניצחון בששת הימים, אבל לא היה לי מושג מה זה ישראל. וקרה הלא ייאמן - התאהבתי במדינה.

"היום אני פטריוט פנאט. אני א־פוליטי, אבל אוהב את המדינה בטירוף".

איך היתה ההתאקלמות?

"צריך כוח כדי לעשות את המעבר הזה לבד. ברומניה הרגשתי ג'ון לנון, וכשנחתתי בבן־גוריון הייתי אפס.

"אחרי שבועיים התחלתי לנגן במועדון ביפו. אני, שהופעתי חודש לפני מול 25 אלף איש, מנגן פתאום בפסנתר בחושך, כמו חולדה, כי מדליקים את האור רק כשהכוכב עולה. אבל ידעתי שזה שלב בדרך להצלחה".

הוא התגלגל להיות הפסנתרן של אילנית, ובהמשך ליווה את ריקי גל, שמוליק קראוס, הכל עובר חביבי, צביקה פיק ואחרים. ב־1982 עיבד את השיר "הורה" של אבי טולדנו, ואף נסע איתו לתחרות האירוויזיון בבריטניה, לנצח על התזמורת בזמן ביצוע השיר.

"אמא שלי מתה מסרטן יום לפני הקדם־אירוויזיון. קברתי אותה למחרת הזכייה בקדם. היא לא ידעה שזכינו.

"אבא שלי נפטר שמונה שנים אחריה. הוא היה החבר הכי טוב שלי, הייתי מאוד קשור אליו. לא היה חולה יום בחייו, ספורטאי עד הרגע האחרון, ומת מדום לב, עם חיוך על הפנים. מות מלאכים כזה".

"השיר האחרון שהקלטנו יחד היה 'מרלן'. שני חבר'ה החזיקו אותו מול המיקרופון שלא יתנדנד. אחרי זה אמרתי, זהו. אחר כך ניצלו אותו". ארגוב // צילום: לע"מ

הזכייה עם טולדנו במקום השני באירוויזיון היתה נקודת המפנה בקריירה שלו. קצת קודם לכן, ב־1979, התחבר למפיק אשר ראובני, ועיבד לשימי תבורי את "משה משה", שזכה בפסטיבל הזמר המזרחי.

"ב־1982 אביהו מדינה הביא לשימי את 'הפרח בגני', אבל הוא לא רצה והעביר את השיר לזוהר ארגוב. הם היו צובעים גגות יחד, היו חברים. אשר אמר לאביהו: 'בוא נחזור לרומני, יש לו יד - הוא יודע לקחת מקום ראשון'.

"עשינו חזרה על 'הפרח בגני' בבנייני האומה, מול אולם ריק. ניצחתי על התזמורת, זוהר ואביהו היו באולם ושמעו את השיר לראשונה עם תזמורת. לדעתי, זו היתה הפעם הראשונה שבה זוהר פגש עוצמות של עיבודים. איך שנגמרה החזרה הוא בא אלי עם דמעות בעיניים, חיבק ואמר: 'יא רומני, אתה אלוהים'. כמובן שהוא לקח מקום ראשון".

כעבור שנה עיבד ברנדס לעפרה חזה את "חי", ושוב זכה במקום השני באירוויזיון. "מהנקודה הזאת הכל פרח. הייתי ישן באולפן. עיבדתי 3,600 שירים, אני סוג של פסקול של המדינה, עם כל השלאגרים.

"אני אוהב יותר לעבד מאשר לכתוב שירים. אני לא כותב רע, אבל אני בינוני. בעיבודים אני ממש טוב".

* * *

ברנדס עבד עם "המלך" על שלושה אלבומים, שסיפקו להיטים אייקונים דוגמת "בדד" ו"כבר עברו השנים". "זה נשמע קצת יומרני, אבל אני בניתי את זוהר", הוא מכריז. "כי בלי העיבודים והאריזה הקלאסית שנתתי, הוא היה ממשיך לשיר עם ארבעה נגנים באיזשהו מטבח".

הבנת בזמן אמת שאתה עובד עם אגדה מוזיקלית?

"הבנתי שזוהר היה עילוי רק אחרי שהוא נפטר, כי כל הזמן היו מעורבים בזה הסמים. לבחור הזה היה מנגנון הרס. הוא היה מסתבך כל הזמן, וזה הוריד מההילה שלו. נגיד, היינו קובעים איתו באולפן בשעה 4. הוא היה מגיע ב־11 בלילה, ואז מתווכח מחוץ לאולפן על המזומן. בלי מזומן ביד הוא לא היה נכנס לשיר. 

"השיר האחרון שהקלטנו יחד היה 'מרלן'. הוא בא עם שני חבר'ה, שהחזיקו אותו מול המיקרופון כדי שלא יתנדנד. אחרי זה אמרתי, זהו. אחר כך ניצלו אותו. בן אדם שבקושי שר, והמשיכו להוציא קלטות. זה עלוב. זה ממש פסול".

הצלחת לפתח איתו קשר מחוץ למקצוע?

"היו לנו מעט מאוד שיחות נפש. לא היינו נפגשים על כוס קפה, ואני לא מעשן אפילו סיגריות. יש לי בעיה רצינית לתקשר עם בן אדם לא שקול ולא צלול. אני לא יכול לדבר עם בן אדם שיכור. ההרואין והקוקאין - זה מפיל אותם. היינו בשני עולמות נפרדים, אבל באולפן הוא מאוד אהב אותי".

המזרחים אוהבים אותך?

"הרבה יותר מאשכנזים. אני חושב שזה קהל יותר חם ומחבק, ואולי זו הסיבה שהתחברתי למוזיקה המזרחית. עד גיל 27 לא ידעתי שיש כזה דבר מזרחים ואשכנזים. כשגיליתי על הקיפוח, זה קומם אותי. אני בורח מאנטישמים ברומניה ומוצא פה אפליה וגזענות? צורת המחאה שלי היתה: אוקיי, אני אשכנזי, ואני אתן את כולי למוזיקה המזרחית".

הרגשת שזה פגע בך בהמשך?

"כפסנתרן ליוויתי רק אשכנזים, אבל כמעבד זה היה שונה. הזמרים האשכנזים לא קיבלו אותי, סגרו בפניי את הדלת. אמרו לי, 'אתה מעבד של השחורים, תישאר שם'.

"באותן שנים זה לא היה פשוט. זמרים כמו יהודית רביץ ואריק איינשטיין לא רצו אותי. הם לא אמרו לי בפנים, אבל קיבלתי ריקושטים מהמפיקים. עם השנים זה קצת השתנה. ועדיין, לא הייתי משנה כלום בדרך המוזיקלית שעשיתי".

אומרים שאייל גולן הוא היורש של זוהר ארגוב.

"אני לא נכנס להגדרות כאלה, אבל אני מאוד מעריך את ההצלחה שלו. יש סיבה למה אנשים מצליחים, זה לא סתם. אתה יכול לרמות אלפיים איש, אתה לא יכול לרמות 2 מיליון.

"גם על סטטיק ובן־אל יש ויכוח. אבל כשאתה רואה שיש להם 20 מיליון צפיות ביוטיוב, כל מה שנשאר זה לקום ולהצדיע. זאת תופעה. זה טוטאל, זאת בנייה נכונה - גם הפקה מוזיקלית, גם שירה, גם לוק, גם קליפים, גם איך שהם לבושים. הם ממלאים מקום שהיה ריק בפאזל של המוזיקה הישראלית. הקהל צמא לדבר כזה. גם נועה קירל מצליחה מאותה סיבה".

* * *

ב־1978 התחתן ברנדס עם שרה, שהיתה המזכירה של אילנית, והיה נשוי לה 22 שנה. יש להם שתי בנות, רונה (מפיקה ברשת 13), וליאור, שחזרה בתשובה, וממנה יש לו שלושה נכדים. אחר כך נישא לצ'רסלה והביא איתה לעולם שני ילדים. לפני שנה הם התגרשו. 

"צ'רסלה היא סיפור האהבה הכי גדול שהיה לי בחיים, אבל עכשיו אנחנו בפרק חדש. היינו יחד כמעט 20 שנה, והיה מאוד כיף. באיזשהו שלב פער הגילים עשה את שלו, יש בינינו כמעט 30 שנה הבדל. המשבר בינינו אולי לא היה קורה אם לא הזוועות שהיא ראתה כשהייתי מאושפז בבית החולים.

"שמעתי שמישהו בבית החולים אמר לה משפט מטורף: 'אם הוא יחיה, תתכונני לאפשרות שתקבלי בחזרה הביתה בעל על כיסא גלגלים, חצי משותק, עם קושי דיבור'. אולי היא נכנסה לפאניקה, איך היא תגדל שני ילדים לבד. אני מבין אותה. זו טראומה. יש רגעים כאלה שבהם או שהזוג מתחבר לנצח, או שזה נגמר.

"היום היא הסוכנת שלי והאמרגנית שלי, פנקס הצ'קים אצלה". עם צ'רסלה // צילום: מאיר פרטוש

"הטיימינג של הפרידה היה אכזרי. עוד לא השתקמתי, ועדיין התהלכתי עם קביים. אולי גם היא מרגישה שהיא טעתה, ואולי יש לה רגשי אשמה על הטיימינג. אם היא היתה נותנת לי חצי שנה להשתקם ולעמוד על הרגליים, אז הייתי מקבל את זה אחרת. קיבלתי את זה קשה.

"ניסינו מטפלים, המון מגשרים, ניסינו הכל. כולם אמרו: 'אתם צריכים להתגרש'. לא הייתי צריך לשלם כל כך הרבה כסף בשביל תובנה כזאת. היום צ'רסלה היא הסוכנת שלי והאמרגנית שלי, פנקס הצ'קים אצלה. אנחנו ביחסים מאוד טובים, והיא גרה לידי בצפון תל אביב".

איך קיבלו הילדים הצעירים את האשפוז שלך?

"הם לא ידעו מה חומרת המצב, רק שאבא חולה ויחזור הביתה. צ'רסלה דאגה לא לערב אותם. הם לא ביקרו אותי בשבועיים שהייתי בטיפול נמרץ כי נראיתי זוועה, והיא לא רצתה שיראו אותי במצב כזה. שניהם דוגמנים, הם אצל רוברטו. הנה, בוא תראה מה יוצא משני רומנים". הוא שולף את הטלפון ומציג לי את תמונות הבוק של הילדים.

איך הקשר עם המשפחה החרדית של הבת הבכורה?

"הם גרים ביבנאל, ואני מגיע לבקר בשבתות באוטו. תשמע, אני לא מחובר לדת, אבל בראש השנה לקחתי אותם לאומן. כל בוקר אני עושה נטילת ידיים, אומר 'מודה אני'. ביום כיפור אני צם.

"אני מכבד דתיים, כל עוד הם בני אדם שמכבדים אותי. אוהב דת, כל עוד זה שפוי ויש הידברות. אני נגד כל הפנאטיות הדתית".

* * *

פעמיים בחייו נקלע למשבר כלכלי. לפני 20 שנה, בעקבות הפקה גרנדיוזית של סטנד־אפ עם תזמורת סימפונית וזמרי אופרה, הוכרז פושט רגל. "זו היתה הפקה מאוד יקרה ולא מסחרית, וכל חשבונות הבנק שלי התרוקנו. איבדתי את הבית.

"שבע שנים הייתי במצב כלכלי קשה. אבל שתבין, אתה מדבר עם בן אדם שבחיים לא היה במקום של דיכאון ודפרסיה. יש בי כוח פנימי. אני עובד קשה. בחיים לא נפלתי לבור של כסף, קרעתי את התחת והרווחתי. התחלתי לשלם חובות, ויצאתי מזה".

אתה גם תמיד מקפיד לחיות ברמה גבוהה.

"כשבן אדם מצליח, הוא מגיע לסטנדרט. עבדתי קשה והצלחתי לקנות בית. תמיד היה לי אוטו תרבותי, כי אני אדם אסתטי. זאת אומרת, כשאני יוצא מהבית לא אלבש סתם בגדים ולא אסתובב עם סתם אוטו. לא אקנה אוטו רומני, נניח".

המשבר השני היה בתקופת ההחלמה מהחיידק. "אלה חיים של אמן במדינת ישראל: חצי שנה בלי הכנסות - ואתה קורס. למזלי, החברים הטובים עשו בשבילי מופע מחווה, ומהכסף שנאסף שילמתי את כל החובות שצברתי בחצי השנה הזאת ויצאתי מהברוך.

"אחר כך היה את הסיפור של הג'יפ, אתה שמעת על זה? כזאת צרות עין. קניתי אוטו אחרי שנתיים, ואיכשהו נודע לכתבי הרכילות שננסי החליף את האוטו. התחיל דיבור, מאיפה יש לו כסף לקנות אוטו. אמרו שלפני כמה שנים עשו הופעה לאמן שנקלע למצוקה ולמחרת הוא קנה כלי רכב, וזה באמת קצת צורם.

"אבל חברים, אני עובד ומצליח. אני לא חי מתרומות. החזרתי את כל הכסף שהלוו לי. הבאזז התקשורתי סביב בית החולים הקפיץ לי את העבודות כמו שלא עבדתי בחיים. התארחתי ב־27 תוכניות טלוויזיה בחודשיים, וזה מביא עבודה. יצאתי עם הופעה חדשה, וחזרתי להרוויח.

"אז החלפתי אוטו אחרי שנתיים, למה לעשות מזה סיפור?"

גם על קמפיין MeToo# יש לו מה לומר. "זו לא קלישאה שפעם זאת היתה הנורמה, ואף אחד לא התרגש. מפקדים בצבא, במאים, מוזיקאים רצו להשכיב בחורה, אז היו מתחילים איתה ולא חושבים פעמיים מה הם אומרים. לא היתה אתיקה ולא היו כל החוקים הנוקשים שיש היום.

"לכן קשה לשפוט את זה בדיעבד. צריך לחלק את זה לשניים. יש לחזר, ויש לעשות את זה בחוסר טעם ובאלימות, וזאת מעולם לא היתה נורמה. אם אתה מבין שהבחורה לא רוצה אותך, ועדיין עושה את זה - אז אתה צריך להיענש ולהתבייש".

בתור מי שחזר לאחרונה לשוק הפנויים־פנויות, איך אתה מתנהל עם בנות?

"אם אני מתחיל עם בחורה והיא נותנת לי את הרמז השלילי הכי דק - אני עוזב מייד. גם כשהייתי כוכב רוק ברומניה, בחיים לא התחלתי עם בחורה ברחוב. אין מצב שאני אגש ואבקש מספר טלפון.

"אבל אם יש קשר ויש חיוך, ואני מבין שיש על מה לדבר, אני בא אליה בשיא העדינות ועם הרבה הומור.

"אם לומר לבחורה 'את מושכת בטירוף, יש לך גוף מדהים, את יפהפייה' נחשב בימינו הטרדה מינית, אז זאת סופה של הרומנטיקה. זה סוף האנושות. אני בטוח שאני מקים נגדי מיליוני נשים, אבל הן אלה שיסבלו, כי אנחנו הגברים לא השתנינו מאז ימי המערות - אנחנו רגילים לכבוש. זה בגנטיקה שלנו.

"חלק מהנשים אומרות: 'למה תמיד אנחנו אלה שצריכות לעצור? למה האחריות תמיד נופלת עלינו?' אני משיב להן: 'כי תפקיד הגבר זה לכבוש אותך. ככה בנוי העולם. הוא צריך לכבוש, ואת צריכה להחליט אם את מוכנה'. מאוד יכול להיות שמהמצב הזה ייצאו בסוף התאהבות ומשפחה וילדים. יש לכך אינספור דוגמאות. אין מצב שגבר יצטרך לפחד שיכניסו אותו לכלא אם הוא יתחיל עם בחורה".

למה לא רואים אותך בריאליטי?

"מאוד הייתי רוצה להיות שופט בתוכניות השירה, אבל אני לא מביא רייטינג. הם לא צריכים בן אדם עם ידע, אלא אחד שמביא צופים. למשל, סטטיק ובן־אל, שזה צבעוני ונחמד ועושה טוב.

"כמעט הייתי ב'האח הגדול'. אני יודע שהם התלבטו עד הרגע האחרון ביני לבין מוטי גלעדי, כי נלחמנו על אותה משבצת ליהוק, ובסוף בחרו אותו. 'הישרדות' לא הייתי עושה, אבל מאוד הייתי רוצה להיכנס ל'האח הגדול' בעונת VIP של חודש, כי יש לי מה להגיד ואני אוהב אינטראקציה עם אנשים.

"גם מבחינת תשלום זה יפה מאוד. במשך חודש אתה רק מרוויח ולא מוציא כסף, ואתה בפריים־טיים ובפרומואים כל הזמן. אתה מבין? ככה חושב רומני".

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו