רפואת משפחה

משפחת גרוסמן

דור 1: פרופ' אהוד גרוסמן (66) דיקן הפקולטה לרפואה בתל אביב, מנהל מחלקה פנימית ד' והיחידה ליתר לחץ דם בשיבא. נשוי לרחל, אחות במקצועה ואב לאלון, חגי ונועה.

עוד משהו: כדי לממן את לימודי הרפואה עבד כאח במשך כארבע שנים במכון הלב בשיבא. כתב מאמרים רבים וגם את הספר "יתר לחץ דם - אפשר לצאת מהלחץ!" (יחד עם בנו אלון).

דור 2: פרופ' אלון גרוסמן (בתמונה, משמאל), בן 42, מנהל מחלקה פנימית ב' בבילינסון, מומחה לרפואה פנימית ולאנדוקרינולוגיה. נשוי ואב לארבעה.

עוד משהו: היה מפקד מרפאה בבסיסי חיל האוויר ומפקד מרפאת המיון הרפואי לצוות אוויר ביחידה לרפואה אווירית. עוסק במחקר על אודות בדיקות סקר בקרב ספורטאים וצעירים בריאים וההשפעות של פעילות גופנית מתונה על מבנה הלב. 

דור 2: ד"ר חגי גרוסמן (מימין), בן 37, מומחה לרפואה פנימית וראומטולוגיה, רופא במחלקה פנימית ו' בשיבא, אב לשלושה.

עוד משהו: בתקופת לימודיו עבד כמזכיר במרפאה הפרטית של אביו בבני ברק, מרצה בפקולטה לרפואה בתל אביב.

פרופסור אהוד גרוסמן לא גלש אל תחום הרפואה באופן טבעי. מי שמחזיק היום בתואר בכיר ומתגאה בשני בנים רופאים - דור המשך כפול - הוא בן להורים פועלים שלגמרי במקרה נדבק בחיידק הרפואה. 

"לא ראיתי רופא לדוגמה מסביבי במשפחה", הוא מספר, "הגעתי למקצוע הזה אחרי שנפצעתי בגיל 13 בתאונת דרכים והייתי מאושפז חודשיים וחצי בבית חולים - 'שם נתפסתי'. לפני הגיוס התלבטתי בין עתודה לרפואה ובחרתי ברפואה". 

בניגוד אליו, דור ההמשך שלו נולד לתוך אורח חיים אינטנסיבי של 8 תורנויות בחודש, של אבא שלא נמצא הרבה, לחיים של התמחות־על בארה"ב ושל עבודה גם בשעות אחר הצהריים והערב במרפאה פרטית כדי להתפרנס. אלון: "העיסוק של אבא ברפואה ליווה אותנו, החיים היו סביב זה. זה היה בדם שלנו והמשפחה כולה נרתמה. אני זוכר את הכנס הראשון שבו הוא הציג מחקר בחו"ל. הוא התאמן בבית עם מקרן שקופיות והיתה התרגשות. בכיתה ג' ו־ד' שמעתי בבית הרצאות רפואיות. עוד לא הבנתי הכל, אבל הבנתי שזה רציני".

האח הצעיר חגי כבר התבגר למציאות שבה גם אביו וגם אחיו עוסקים באותו מקצוע. "כשהייתי צעיר הייתי מצטרף לאבא לביקור בבית חולים וזה משך אותי במידה מסוימת", אומר חגי, "זה משהו שנחרת בזיכרון. זה מקצוע מאוד שואב ומאוד דומיננטי ויוצא מעבר לגבולות העבודה. כל המשפחה נדבקה בחיידק הזה. הייתי בן 14-13 כשאחי הגדול התחיל ללמוד והשיחות והדיונים בבית היו על רפואה ומה שמסביב. הם היו מדברים על חוויות מהלימודים וגם על עיסוק קליני של החולים ועל מקרים מעניינים, וזה הלהיב אותי".

אהוד טוען שדווקא לא המליץ לבניו לבחור במקצוע קשה ותובעני, שבזמנו גם לא היתה בו פרנסה טובה. "ניסיתי להניא אותם מכך, לחשוף בפניהם את הקשיים", הוא אומר, "והם לא השתכנעו ובסופו של דבר הם מאוד מרוצים. אני עברתי מסלול גדול של ייסורים. כשהתחלתי לעבוד, בשביתת הרופאים הגדולה ב־1982, מעמד הרופא מבחינה כלכלית היה גרוע, לא היו כמעט אופציות להשתכרות. הייתי נוסע אחרי העבודה לבדוק מבוטחים לחברת ביטוח כדי להתפרנס. מי שאין לו תמיכה כלכלית בבית, לא היה יכול להסתדר, וההורים שלי ושל אשתי לא יכלו לעזור. זה היה מאוד קשה. בתקופה שבניי חשבו על לימודים, היתה פריחה בהיי־טק וחשבתי שזה יכול להתאים להם. להיות רופא זה מודל לא אידיאלי לתא משפחתי. את יכולה לשמוע את הקיטורים שלהם על זה שלא הייתי בבית כל הזמן. כשהגיע השלב של ההחלטה, הם בחרו במקצוע הזה".

"אני יודע שאבא טוען שהוא הזהיר אותנו מהמקצוע, אבל זה לא חלחל או שהאזהרות לא היו מפורשות", צוחק אלון, "הוא לא דחף אותי לזה ולא השקיע מאמץ מיוחד, אבל שמח שבחרתי ללמוד רפואה. הוא רצה שנרכוש מקצוע טוב, עם עתיד. הוא גדל בעידן אחר מבחינה כלכלית. אז רפואה היתה יותר מקצוע אלטרואיסטי. אילו היינו הולכים להיי־טק, זה לא היה מפריע לו בשום צורה אבל הוא שמח שהבענו אמון במקצוע".

חגי: "אבא רצה לדעת שאני באמת יודע מה המשמעות של המקצוע והמחויבות וכל מה שכרוך בכך. הוא אמר לי שזה מקצוע קשה מאוד, מחייב מאוד ואינטנסיבי. אני חושב שיש פה אמביוולנטיות מצידו: מצד אחד הוא רצה שאבחר מקצוע שבו יהיה לי יותר קל וטוב בחיים, ומצד שני אני חושב שהוא רצה ושמח שבחרתי במקצוע הזה".

הדמיון הפיזי בין שני האחים (בעיקר חגי) לאביהם גרר כמובן הערות והשוואות במסגרת העבודה. "אומרים 'איזה דמיון', 'אתה כמו אבא לפני 30 שנה', 'אתה העתק' או 'איזו גנטיקה', דברים שאני כבר לא יכול לשמוע אותם", אומר חגי בביישנות. "אם היה לי שקל על כל פעם ששואלים אותי אם אני הבן־של, הייתי יכול לעזוב את המקצוע".

אהוד: "כשחגי נכנס לבית הספר לרפואה הוא היה יושב בכיתה של 120 תלמידים, היו מרצים שראו אותו בשורה השלישית ואמרו 'אתה הבן־של פרופ' גרוסמן'. זה היה מפדח אותו לגמרי. עד היום הוא לא אוהב את זה. כשאומרים לו שהוא הבן־של זה מתסכל אותו. בגלל זה הוא הלך להתמחות בבית החולים מאיר". גם אלון נתקל לא מעט בשאלה האם הוא "הבן של" אך מדגיש: "אני לעולם לא מתהדר בזה. אני לא רוצה להשתמש בזה ככלי להשגת דברים. אני רוצה להאמין שמה שהגעתי זה בזכות היכולות שלי ובזכות עצמי". 

"לא רציתי להיות קרוב לאבא"

במהלך הלימודים הבנים עבדו כמזכירים במרפאה של אביהם ויחד עם הניסיון מהלימודים נחשפו להתמחות ברפואה פנימית. "ההבדל היחיד בינינו הוא שאני עשיתי תת־התמחות בראומטולוגיה ואבא עוסק בלחץ דם", אומר חגי, "צחוק הגורל הוא שגם מתל השומר תמיד רציתי לברוח, זה היה נראה לי מקום גדול ורציתי משהו יותר קטן ואינטימי. וגם לא רציתי להיות קרוב לאבא". בסופו של דבר עובדים היום חגי ואביו קומה מעל קומה בבית החולים שיבא בתל השומר.

אלון: "ההתבדלות שלי מאבא היתה בכך שהלכתי לבית חולים אחר. הבנתי שרפואה פנימית הכי מתאימה לי ואני הכי טוב בזה. עבר לי בראש להתמחות ברפואת ילדים או בנוירולוגיה, אבל מיותר לוותר על התמחות ברפואה פנימית רק בשביל להתבדל וללכת למשהו שונה. כנראה הגנטיקה גם השפיעה, ואני לא מתחרט על הבחירה בפנימית".

הבנים ירשו את המרפאה הפרטית של אביהם בבני ברק ופתחו עוד מרפאה בפתח תקווה. השלושה עושים מחקרים משותפים, מתייעצים ביניהם, משתפים ותומכים זה בזה. אהוד: "כשעזבתי את המרפאה והבנים נכנסו, הרבה אנשים התלבטו ורצו לעבור לרופא אחר. המזכירה אמרה להם 'תנסו 3 חודשים' ובסופו של דבר אף אחד כמעט לא עזב. השבוע טלפן חולה שטיפלתי בו הרבה שנים ואמר 'הבן שלך עשה עבודה נפלאה. יותר טובה משלך'. אמרתי לו שזה הכבוד והסיפוק הכי גדול שלי לשמוע את זה".

"היום שניהם מאוד מרוצים. לא הייתי מצליח להניא אותם מהעיסוק ברפואה וטוב שלא הצלחתי", מוסיף האב, "אנחנו כמו TEAM - תומכים אחד בשני כשמישהו נתקל בבעיה וצריך חיזוק. זה מקצוע שדורש המון תמיכה, כי יש בו הרבה סיפוק ויש גם הרבה אכזבות ומתח נפשי קשה, כי ההחלטות שאתה צריך לקבל, לפעמים ברגע, הן קשות, לעיתים של חיים ומוות. בימי שישי בארוחה המשפחתית השיחה הופכת לדיון על מטופלים ולפעמים מי שלא במקצוע - עוזב את השולחן".

אלון: "כתוב בתלמוד 'בכל מקנא אדם חוץ מבנו ותלמידו', ואני חושב שאנחנו גם הילדים שלו וגם התלמידים שלו. הוא גידל אותו מינקות ועד לתוארי דוקטור ופרופסור וזה דבר גדול".

וזו לא המילה האחרונה. ייתכן שלמשפחת הרופאים הפנימאים יצטרף בקרוב עוד רופא פנימאי - דור שלישי. בנו הבכור של אלון, שמשרת כעת בצבא, כבר מגלה עניין בתחום ומדבר על תוכניות ללמוד רפואה. "זה מראה שהילדים שלך חושבים שמה שאתה עושה לא כל כך נורא", מחייך אלון.
 

משפחת רוזנבלט

דור 1: ד"ר עירית רוזנבלט (65), מנהלת שירות עיניים בשרון ואחראית המחקרים הקליניים בבתי החולים בילינסון והשרון. נשואה ואמא לשלושה ובהם תאומים - רופא עיניים ורופא נשים.

עוד משהו: בעלת תואר שני במינהל מערכות בריאות ובבריאות הציבור. רופאת עיניים של המועצה הלאומית לסוכרת. מתנדבת ברופאים לזכויות אדם ובמרפאה לטיפול במהגרים.

דור 2: ד"ר עמיר רוזנבלט (37), סיים בחודש האחרון התמחות ברפואת עיניים באיכילוב.

עוד משהו: עמיר הוא מדריך צלילה. בעל תואר ראשון בבריאות הציבור ונשוי ואב לתינוק בן חודשיים.

ד"ר עירית רוזנבלט ידעה כבר בתיכון שתהפוך לרופאה. היא קראה בספרים בנושא, התנדבה במד"א ואחרי הצבא החלה ללמוד. "את ההתמחות עשיתי כשהיו לי תאומים תינוקות, וכל המשפחה והחברים היו בתל אביב ובמרכז, והיה קשה. ואחר כך נוסף עוד ילד והייתי בבאר שבע בהתמחות עם שלושה ילדים קטנים. איך מסתדרים? אוהבים את המקצוע ואוהבים מאוד את הילדים. הקדשתי להם את כל הזמן הפנוי שהיה מועט אבל איכותי. כולם ידעו שטלפונים, סיפורים וחברות זה אחרי שהילדים הולכים לישון".

המשפחה התרגלה לצורת החיים שבה יש בבית כוננות מתמדת. "אפילו באמצע ארוחת שישי, אם היה משהו דחוף אומרים 'סליחה, אני הולכת לבית חולים' ונותנים נשיקה וחיבוק", מספרת עירית, "חולים עצרו אותי באמצע הסופר עם ילדים על העגלה כדי לשאול שאלות. וכנראה שיצא לא רע. הבן עמיר אמר לי פעם 'את יודעת אמא - כל הילדים אומרים שלא יהיו כמו ההורים אבל אני כל הזמן אמרתי שאהיה כמוך'".

גם אצל בנה, עמיר, הזיכרונות מהילדות כרוכים בהרבה ביקורים בבית החולים. "שני ההורים שלי היו אנשי קריירה, העשייה היתה חשובה להם", הוא מספר, "הייתי ילד כזה עם שרוך של מפתח על הצוואר. מצד שני, אני מעולם לא זוכר את אמא יושבת ורואה טלוויזיה. כשהיא היתה בבית הזמן שהיה לנו היה זמן איכות. אני ממש זוכר את אמא לומדת לשלב ב' של הבחינות, ממש כמו שאני למדתי עכשיו.

"כשהגעתי כסטודנט לסורוקה הרגשתי שחזרתי לנוף ילדותי, למגרש המשחקים של הילדות. וזה היה כיף ונעים. יש אנשים שצריכים להתגבר על הרתיעה מבית החולים. אצל ילדים לרופאים זה לא קיים, וזה לדעתי אחד ההסברים לכך שהמקצוע עובר במשפחה. לילדים של רופאים יש הרבה פחות אנטי לבית חולים. וגם כשאתה מבין שהמקצוע דורש הקרבה אז אתה אומר 'אבל הרי גדלתי ככה'".

במהלך הלימודים העניקה עירית לילדיה תמיכה מוסרית כדי שיבינו שבחרו בדרך הנכונה. "העברתי להם מסרים שזו דרך טובה ונכונה ששווה להתאמץ בשבילה", היא מספרת, "היה שיח רפואי מסביב לשולחן האוכל, שאלות וסיפורים. הבן השלישי אמר לנו שנמאסנו עם כל דיבורי הרפואה. בסוף הוא התחתן עם רופאה וקיבל את זה בדלת האחורית".

לומדים אחד מהשני

להתמחות ברפואת עיניים הגיע עמיר לאחר התלבטויות, כשבין היתר עומד לנגד עיניו הרצון הטבעי לפרוח בעצמו, בנפרד מאמו הרופאה. "אין ספק שקסם לי לבדל את עצמי, אבל מצד שני הגדרה עצמית על סמך שלילה ממישהו אחר זו לא הגדרה בריאה", הוא מסביר, "ההחלטה הרציונלית להמשך החיים שלך לא צריכה להיות מוגדרת על בסיס השלילה אלא על בסיס החיוב".

וכמו במשפחות אחרות, גם כאן פער הדורות מורגש היטב. "זה דור אחר לחלוטין", אומרת עירית, "ואני שמחה שכך. זה דור שעבורו מלבד הקריירה גם החיים הפרטיים חשובים והם בהחלט יודעים לנווט בין השניים. הם מקדישים לא רק לעבודה אלא גם למשפחה, לחיי חברה ופנאי, ואני חושבת שזה נהדר. הם יודעים יותר, טכנולוגיים יותר והם גם חושבים על עצמם שזה בסדר".

במסגרת עבודתה מקבלת עירית פידבקים על הבן עמיר, מרופאים שפגשו בו והתרשמו ממנו. "כולם עם סופרלטיבים", היא אומרת בגאווה, "אנשים אומרים לי - פגשתי את הבן שלך, כמה הוא חמוד, כמה הוא ידען, כמה הוא עזר לי. אילו רעיונות טובים יש לו וכמה כיף לעבוד איתו. אין ספק שזו גאווה".

גם עמיר מקבל בעבודתו "ד"שים" מאמא: "ראיתי מטופלים במיון שסיפרו על רופאה טובה שטיפלה בהם ואז אני רואה מכתב מאמא שלי. זה נחמד. לפעמים אני שואל מטופל 'מי שלח אותך?', והוא אומר ד"ר רוזנבלט. אז אני אומר 'שמעתי שהיא רופאה טובה'. אני לא חושף מיוזמתי את הקשר המשפחתי. אם אמא שלי מתקשרת אלי ואני באמצע העבודה יש לנו קוד כזה, אם אני אומר לה 'כן דוקטור' זה סימן שאני מול מטופל".

בימים אלו משתפים עירית ועמיר פעולה במחקר הקשור לצד המינהלי של אישור תרופות למחלות רשתית. "עמיר משתף אותי ושומע ממני פידבקים ומכיוון שהגעתי למצב שיש לי מה ללמוד ממנו בסטטיסטיקה, אני מתייעצת איתו. גם הוא בסופי שבוע מספר לי על מקרים מיוחדים ושומע את דעתי".

לד"ר רוזנבלט יש מרפאת עיניים פרטית והאפשרות שהבן ייכנס כשותף או יורש בהחלט עומדת על הפרק. "הוא מסיים את ההתמחות שלו ונראה", היא אומרת, "נראה לי שזו אפשרות טובה, בעיקר שאני לקראת גיל פרישה ותמיד נחמד להיות יחד עם הבן האהוב שלך, בפרט כשברפואה יש מעט ימים פנויים שאפשר להיפגש". 
 

משפחת משיח

דור 1: פרופ' שלמה משיח (80) - "אבי הפריות המבחנה בישראל". ממייסדי הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, לשעבר מנהל האגף למיילדות וגינקולוגיה בשיבא וכיום בעל מרפאה פרטית.

עוד משהו: נשוי למנהלת חדרי הלידה בשיבא לשעבר, עלית משיח, ואב לשניים. חתום על יותר מ־500 מאמרים מדעיים, ממשיך לעבוד גם היום, עד לשעות הלילה המאוחרות.

דור 2: ד"ר רועי משיח (49) גינקולוג מומחה באנדוסקופיה, סגן מנהל האגף לנשים ויולדות בשיבא.

עוד משהו: שירת כרופא חטיבתי בשריון, רוכב על אופניים לעבודה. נשוי ואב לשתיים.

"אבא שלי החל בכלל כפקיד בנק", מספר שלמה משיח, מבכירי הרופאים העוסקים בתחום הפוריות בישראל. "במשפחה שלו היו המון רופאים והוא מאוד רצה ללמוד גם, אלא שבעקבות עלייתו ארצה מבולגריה הצורך שלו לפרנס את המשפחה הגדולה אילץ אותו לצאת לעבוד. כשאני גדלתי הוא רצה שאהיה רופא וזכה לראות את ההתקדמות שלי". לשלמה ולאשתו עלית שני ילדים, אחד מהם הוא רועי, שהלך בעקבות האב ועוסק בגינקולוגיה. בביתם בשיכון הרופאים בתל השומר חיו ונשמו רפואה 24/7.

"אני חושב שרועי ידע לשאול כבר בגיל 3 מתי הווסת האחרונה", אומר שלמה, "היה ברור שאחד הבנים שלנו יהיה רופא מפני שהם חיו בתוך זה. או שאתה נדלק לאהוב את הרפואה או שאתה שונא אותה, אז רועי התאהב". רועי: "זה מצחיק, אבל כולם ידעו שאני רוצה להיות רופא חוץ ממני. בכיתה ג' כבר עשיתי קורס מגישי עזרה ראשונה. בכיתה י"א קרא לי מנהל בית הספר ואמר לי, 'אין לך מספיק יחידות ריאליות בשביל להתקבל לרפואה, בוא תלמד פיזיקה'. הוא ידע שאני הולך לבית ספר לרפואה, היה לו ברור".

בבית רועי קיבל רק תמיכה. שלמה: "מאוד רציתי שיהיה רופא, אני מאוד אוהב את המקצוע ונהנה מהמקצוע גם בגיל 80. רציתי שרועי ייקח חלק בכיף הגדול הזה של לרפא, לנתח, לקיים נפשות בישראל. מאוד שמחתי שהוא בחר ללכת לרפואה וכמובן שעודדתי אותו ככל יכולתי. הוא לא היה צריך הרבה עידוד כי הוא עשה את המסלול בקלות די רבה".

רועי: "הוא עשה טריק מאוד יפה. הוא אמר לי 'אל תלך לגינקולוגיה, זה מקצוע קשה, אבל בוא תראה סרטון של ניתוח; אל תלך לגינקולוגיה, אבל יש כנס אז בוא תצטרף'. תמיד הוא הכניס את זה". וה"טריק" אכן הצליח. רועי סיים את הלימודים והתקבל בהגרלה לעשות סטאז' בשיבא, במחלקה שאותה ניהל אביו, אך פסל זאת על הסף.

רועי: "אני תמיד צוחק שהלכתי ללמוד רפואה בשביל לראות את אבא שלי. זה פתח באמת עולם. כשהתחלתי את ההתמחות גרתי קרוב, היינו נפגשים בשתיים בלילה ליד המקרר ומדברים איך היה היום. ויתרתי על תל השומר כדי להיות באסף הרופא. אמרתי שלפה אני לא נכנס. כל הבניין הזה נוהל על ידי הוריי. לא היה אפשר לזוז פה. כולם הכירו אותי ורציתי להיות בזכות עצמי. זה לא היה קל".

"למדתי ממנו לא להתפשר"

אחרי שהמשיך במסגרת ההתמחות לאיכילוב, עבר לשיבא, כשנתיים לאחר שאביו פרש מניהול המחלקה. גם היום, כ־15 שנה אחרי, השיבוץ הזה עדיין מעורר משקעים. רועי: "אחד האנשים שהיום הכי מעריכים אותי עמד פה וצעק כשהגעתי 'למה מקבלים פה פרוטקציה?', ושיש אנשים יותר מוכשרים שאפשר לקבל. זה כבר אחרי שהייתי מומחה ועמדתי ברשות עצמי. לכל נושא הבן־של יש שתי פנים: מצד אחד, חושבים שאני גינקולוג מלידה וזה כיף. יש פציינטים שבטוחים שבגלל שאני הבן של שלמה משיח אני אלוף בהפריות מבחנה. מצד שני היו רופאים שהניחו, לצערי הרב, שהגעתי לכאן בפרוטקציה. היום זה כבר לא כך".

שלמה מתרתח: "אני חושב שצריך למחוק את החששות האלה של פרוטקציה בקשר לרועי. להפך - העובדה שאני הייתי בראש סולם הגינקולוגיה בארץ לא היתה לטובתו. אמרנו במפורש שאנחנו לא רוצים את לזות השפתיים, שמישהו יבוא ויגיד 'הוא נהנה מזה שאבא שלו כזה ואמא שלו כזו'".

בהמשך יצא שלמה לשנת שבתון באטלנטה ורועי הצטרף להתמחות־על. השניים העבירו את השנה הזו יושבים מוקסמים על דרגש בחדר ניתוח, מתמחים בכירורגיה לפרוסקופית, כירורגיה זעירה שנעשית בכמה חתכים קטנים בבטן ובסיוע סיב אופטי שמשדר את המתרחש - תחום שהיו מהראשונים שהתמחו בו. שלמה: "הנסיעה מאוד לא מצאה חן בעיני המנהל שלו דאז. הוא חשב שאני מתערב וזה היה לצנינים וכתחרות בעיני אנשים אחרים".

השניים עובדים שעות ארוכות יחד בכל שבוע ומתייעצים זה עם זה, כפי שעשו במשך כל השנים. רועי: "כשהייתי מתמחה אבא היה כמו חבר טלפוני, והיו מקרים שאף אחד לא ידע מה לעשות ואני הייתי הולך הצידה, גם אם זה היה שתיים בלילה, מרים אליו טלפון בשקט ומתייעץ". 

"זה שאנחנו באותו מקצוע זה כיף שלא יתואר מפני שאנחנו מדברים באותה שפה", אומר שלמה, "כשאנחנו נפגשים ומדברים כל הזמן על רפואה זה מרגיז כהוגן את גיא, הבן הגדול (רועי: "גם את הבת שלי"). תראי, אב ובנו לא צריכים נושאים לשיחה אבל הוא, במילה אחת, אומר לי מה שקרה ואני מוסיף, אז זה כיף לא רגיל. שנית, אני כבר 15 שנה אחרי היציאה לפנסיה ונחמד שהבן שלי חושב שבגילי המופלג עדיין אפשר להתייעץ איתי, ובדרך כלל גם מקבל את דעתי (רועי: "לא תמיד אני מקשיב לו")". 

פער הדורות, שבא לידי ביטוי בכל תחום בחיים, מורגש גם בתחום הרפואה. "אני רציתי לעבוד ולהשקיע את כולי בבית החולים, להשקיע במחקר, להתקדם ברפואה ולהגיע לדרגות הכי גבוהות של המקצוע, והדור הזה אחר", אומר שלמה, "הוא נשאב לקסם של חיים טובים, אולי גם לצד הרווחי שבמקצוע. הצד הרווחי לא זר לי, מאוד אהבתי את המקצוע גם בגלל שהוא מכניס, אבל לא ויתרתי על האיכויות. אני יכול להגיד בגאווה ברורה שרועי הוא חריג בעניין הזה. הוא חי בתל השומר משבע בבוקר עד ארבע אחרי הצהריים. הוא לא יעזוב את בית החולים לפני השעה ארבע. אני לא רואה פער דורות איתו אלא עם אנשי רפואה אחרים, ואני חושב שהוא סמל לאיך רופא צריך להמשיך להיות גם בשנות האלפיים".

רועי: "כשאת שואלת אותו איך קוראים לו, הוא באמת רואה את עצמו כפרופ' משיח. אבא שלי מגדיר את עצמו כפי שהוא בחיים המקצועיים שלו. אני משתדל קצת פחות, והוא לא כל כך אוהב את זה. אני משקיע יותר במשפחה, מתוך איזה רצון לעשות את הדברים אחרת. אני כן משתדל פעם בשנה לצאת לשבוע־שבועיים עם הילדות".

אבל לצד התפיסה השונה של היותו רופא, רועי מקפיד ללמוד מהאב עד הסוף בכל מה שקשור לתחום המקצועי. "זה לא רק לימוד של ניסיון או מילה או סטטיסטיקה, זו גם צורת עבודה", הוא אומר, "יש לו צורת עבודה שלא מתפשרת בכלום, וזה משהו שאני מקווה שלקחתי ממנו. זה גם בשעה 12 בלילה. יש גם הרבה תמיכה. כמו שהוא ידע לבקר אותי, הוא גם ידע להגיד 'זו לא אשמתך'. לשמחתי, יש מעט מאוד מקרי מוות בתחום. היה לי באיכילוב אירוע מאוד־מאוד קשה של מות עובר, שכמובן רצתי ישר אליו ואני זוכר שהוא אמר לי 'גם אני לא הייתי יכול להציל'".

למרות שעות ארוכות יחד בקליניקה, ועוד שעות של שיחות בנושא רפואה, "יש לנו חילוקי דעות, יש לנו ריבים, ולפעמים אנחנו כועסים וצועקים אחד על השני במרפאה ומחוצה לה, רבים על הדרך המקצועית בכלל בחיים. אבל אין לנו רוויה אחד מהשני, להפך. יש רק תסכול מזה שאי אפשר להיפגש יותר".

צילומים: יהושע יוסף