יחסית לסרטי אוסקר בריטיים, שעוסקים בדמות גדולה מהחיים (ע"ע "נאום המלך" ו"התיאוריה של הכל"), ושכל תכליתם היא "לעורר השראה" ולזכות בפרסים יוקרתיים, "שעה אפלה" דווקא עושה עבודה לא רעה בכלל. הוא מעניין, הוא מותח, הוא משעשע, הוא אינפורמטיבי, ומעל הכל, יש בו תצוגת משחק יוצאת מן הכלל של גארי אולדמן, שמגלם את המנהיג הבריטי המיתולוגי ווינסטון צ'רצ'יל.
העלילה הדחוסה מתמקדת בשבועות הראשונים לכהונתו של צ'רצ'יל כראש ממשלת בריטניה, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, שעה שצבא בריטניה ניצב בפני השמדה על חופי דנקרק, והסכם כניעה עם גרמניה הנאצית מונח על השולחן.
צ'רצ'יל - טיפוס צבעוני, עצבני והפכפך (שהופך לרה"מ רק מפני שאף אחד מיריביו לא רוצה להיות אחראי לשקיעת האימפריה) - אינו מוכן לוותר. הוא עובד שעות נוספות כדי להתמודד עם האחריות האדירה שמונחת על כתפיו וכדי להימנע מכריתת ברית עם היטלר ומוסוליני. אבל בינתיים חבריו למפלגה זוממים נגדו ובונים על כישלונו, נשיא ארה"ב מסרב לשלוח סיוע צבאי, ונראה שרק נס יציל את בריטניה מסיומת טרגית במיוחד.
אף על פי שסוף הסיפור ידוע מראש (בייחוד אם ראיתם את "דנקרק" של כריסטופר נולאן, שעסק באותם אירועים מנקודת מבטם של החיילים הבריטים על החוף), "שעה אפלה" שומר על תנופה ועל רמת עניין גבוהה לכל אורכו. הבמאי ג'ו רייט ("כפרה", "אנה קרנינה"), שחוזר לעצמו לאחר "פאן" הנוראי, מנווט את האירועים בתבונה (ואינו מגזים עם הפופוליזם), מניע את המצלמה באופנים וירטואוזיים (שמרחיקים את הסרט מטריטוריות טלוויזיוניות), ומאזן את הדרמה הפוליטית המרתקת עם לא מעט רגעים קלילים.
שחקני המשנה, שכוללים תותחים כבדים כמו קריסטין סקוט תומאס (שמגלמת את רעייתו של צ'רצ'יל) ובן מנדלסון (בתפקיד המלך ג'ורג' השישי), עושים עבודה מיומנת גם הם, בתפקידים שאפשר להגדירם כ"חסרי תודה".
עם זאת, קשה להמעיט בחשיבותו של אולדמן להצלחת הפרויקט. הופעתו הטרנספורמטיבית - שהופכת אותו לשילוב בין אלפרד היצ'קוק לוויטו קורליאונה (ושאמורה להביא לו את פרס האוסקר) - היא תענוג של ממש. הוא שותה, מעשן, מקלל, מתעצבן, וחוזר חלילה. וכל הסרט למעשה הוקם סביבו, ונועד כדי לשרת אותו.
מצד אחד, זוהי תצוגת משחק ראוותנית, בומבסטית ומלאת פאתוס שמבקשת למשוך אליה את מירב תשומת הלב. אך באותה נשימה, זוהי גם הופעה שכוללת מידה לא מבוטלת של מודעות עצמית ושעשוע. והדבר אף זוכה לכמה התייחסויות שנונות בתסריט.
למעט סצנה איומה ומיותרת אחת (שבה צ'רצ'יל יורד לרכבת התחתית כדי להתערבב עם "האנשים הפשוטים"), "שעה אפלה" כמעט אינו עושה טעויות מבאסות. כפי שאפשר לצפות, הנאומים המפורסמים מוגשים כמופעי זיקוקים מילוליים ומתפקדים כאפקטים המיוחדים של הסרט. אולדמן, שבילה את מרבית העשור האחרון על טייס אוטומטי, מנצל כל רגע על המסך כדי להזכיר למי ששכח מדוע הוא עדיין נחשב לאחד השחקנים הטובים ביותר על פני כדור הארץ. בואו נגיד שכבר נכחתי בשיעורי היסטוריה משעממים יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו