ההצבעה היום באו"ם מפגישה בין שני סוגי שנאות במערכת הבינלאומית. הראשונה והמסורתית היא האפליה המוכרת נגד ישראל, שהפכה להיות חלק בלתי נפרד מהדנ"א של מוסדות האו"ם. השנייה היא הדחף הבלתי נשלט של גופים ומוסדות בזירה הבינלאומית להתריס ולאתגר את הממשל האמריקני הבלתי קונבנציונלי בראשות דונלד טראמפ, שמדבר ברורות, אינו מתפלפל באמירות דיפלומטיות משובללות ועומד מאחורי דבריו.
בניגוד לעבר, ישראל מוצאת את עצמה במקרה זה במרכז הבמה שלא בשל פועלה, אלא רק בשל היותה ובשל החלטה של הממשל האמריקני לקיים חוק בין שני עשורים המשקף עמדה חוצת מפלגות, או כפי שאמרה שגרירת ארה"ב באו"ם - "לקיים את רצון העם". ב־2011, במהלך המערכה הדיפלומטית לבלימה הכוונה הפלשתינית לקבל הכרה חד־צדדית באו"ם, נכחתי בפגישה בין בכירים ישראלים לבכירים אמריקנים מממשל אובאמה. בתגובה לבקשה הישראלית שמחלקת המדינה תורה לכל שגריריה לפעול בכל המרץ כדי לטרפד את המהלך הפלשתיני, ענה אחד הבכירים כי "בעצרת הכללית לארה"ב יש רק קול אחד כמו לכל שאר המדינות, והשפעתנו מוגבלת מאוד". אף שפורמלית דברי הבכיר היו מדויקים, כל היושבים בחדר הבינו כי הם מסמלים חוסר רצון אמריקני לגבות את ישראל בעת שהאחרונה מותקפת בזירה הדיפלומטית. ואף שלפלשתינים היתה במשך שמונה שנים הזדמנות פז להתקדם לתהליך כשלצידם ממשל אמריקני קשוב וידידותי מאי פעם, התהליך המדיני נותר במבוי סתום.
היום אנו בעידן אחר. כשלכולם ברור מעל לכל ספק כי ממשל טראמפ יוצא מגדרו כדי לאותת שבין ישראל לארה"ב מתקיים תיאום הדוק בסוגיות המדיניות והביטחוניות הכי רגישות, וכי באמצעות השגרירה היילי ארה"ב תפעל בנחרצות על מנת לטרפד כל ניסיון לייחד לרעה את ישראל באו"ם ובזירה הבינלאומית בכלל - גדל הסיכוי שבטווח ארוך הפלשתינים יחדלו מניסיונות הדה־לגיטמיציה ומהשגת מחוות סימבוליות ריקות במוסדות האו"ם. ארה"ב משלמת מחיר על עמידתה לצד ישראל ועל עקרונותיה. למרות תמונות הבידוד המדיני שהדבר יוצר, לטווח הארוך המסר האמריקני הוא שהמעצמה החזקה בעולם עומדת באופן בלתי משתמע לשני פנים לצד בעלי בריתה, והדבר יחזק את אמינותה ואת יכולתה לפעול במערכת בינלאומית כאוטית ורבת אתגרים במזרח התיכון ומחוצה לו.
לתשומת לב השגרירים המצביעים: בעוד רישומה של ההחלטה יחלוף במהרה, את העלבון הנשיא טראמפ והשגרירה היילי לא ישכחו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו