הנס של עדן

עדן, ילדה יפהפייה בת 4 וחצי עם חיוך מקסים, מרכזת את מבטה במשחק במחשב הנייד שעל שולחן האוכל. לפתע היא משחררת צעקה נרגשת: "יש! יש! ניצחתי!" ועיניה הכחולות זורחות.

אמא שלה, יעל, מנתרת ממקומה ומעניקה לבתה חיבוק חם, מלטפת באיטיות את שערה הזהוב, שממנו משתלשלות שתי צמות ארוכות, ונותנת לה ממתק. "הילדה שלי ניצחה בגדול", מבטה מצטעף. חמישה חודשים חלפו מאז היום ההוא שבו ישבו יעל ועדן במקום הזה ממש וניפחו יחד בלונים, לקראת מסיבת יום ההולדת של הילדה עם חברותיה מהגן, ועדן חטפה פתאום דום לב. חייה ניצלו בזכות פעולת החייאה מהירה שביצע בה אביה, שאחריה באו חודשים של ניתוחים מורכבים, השתלה של קוצב לב והתגברות על עיוורון, קשיי דיבור וקשיי הליכה.

"הבת הגיבורה שלנו נלחמה כמו לביאה קטנה וניצחה הכל", יעל מתרגשת. "בזכות הטיפול הרפואי המעולה שהיא קיבלה, כוח הרצון והאופי השאפתני שלה חזרנו הביתה עם ילדה חדשה. ממש קיבלנו את חייה בחזרה".

***

יום שבת, 17 ביוני, היה אמור להיות שמח במיוחד בבית משפחת גולד בערד. 20 חברות של עדן, בתם הקטנה של יעל (36) וסלבה (40), היו אמורות לבוא אליה הביתה ולחגוג איתה את יום ההולדת.

"הכנתי עוגת שוקולד, ואחר כך ניפחנו בלונים", משחזרת יעל. "עדן שיחקה ונראתה מאושרת. עד שבלון אחד התפוצץ לה על האף. היא אמרה לי, 'אמא, התפוצץ בלון'. הסתכלתי עליה, וראיתי שהאף שלה קצת האדים".

השעה היתה 09:40 בבוקר. את מה שהתרחש מאותו רגע ואילך לא ישכחו יעל ובעלה סלבה עד יומם האחרון. "נראה שהבלון שהתפוצץ גרם לה סטרס ויצר שטף חזק של אדרנלין", אומר סלבה. "בהתחלה היא עוד קפצה טיפה על הספה, ופתאום התחילה לצעוק 'כואבת לי הבטן, כואבת לי הבטן' והתקפלה על הרצפה. זה נראה לי לא סטנדרטי, אז ביקשתי מיעל שתתקשר מייד למד"א.

"לקחתי את עדן אלי והחזקתי אותה צמוד לגוף שלי. היא תפסה אותי בכוח גדול, ושלוש פעמים הצמידה את הידיים שלה סביב הצוואר שלי ואת הרגליים סביב הגב התחתון שלי, בצורה לא רגילה.

"בפעם השלישית שהיא נצמדה אלי קרו שני דברים חשודים: לא שמעתי את הנשימה שלה, והיא עשתה עלי פיפי. הבנתי שמשהו מאוד לא בסדר. פחדתי לשנות לה תנוחה, ועם שתי הידיים ביצעתי לה לחיצות קבועות על הגב, כדי לנסות ולספק חמצן למוח שלה.

"זה היה אינסטינקט. שבוע לפני המקרה עברתי קורס החייאה במפעל שאני עובד בו בערד. לימדו אותנו שבמקרה כזה עושים עיסוי ללב, אבל הפחד שלי היה שאם אשנה לה תנוחה - זה עלול לפגוע בה. לכן העדפתי ללחוץ אותה אלי ביד אחת, וביד השנייה ללחוץ על הגב שלה כדי לזרז את אספקת החמצן למוח".

פרמדיק במד"א מסביר את פעולת האב המהירה. "במקרה כזה יש להשכיב את הילד, ובעזרת לחיצות לעסות לו את החזה. מי שעבר קורס החייאה יכול לבצע גם שתי הנשמות, 30 עיסויי חזה ועוד שתי הנשמות, עד להגעת עזרה רפואית מקצועית.

"העובדה שסלבה הצמיד אליו את עדן וביצע לחיצות קבועות על הגב שלה יצרה כנראה לחץ על עצם החזה וסירקולציה של הלב, מה שהזרים דם למוח. בכך נמנע נזק חמור בהרבה".

ארבע דקות ארוכות כנצח שהתה עדן בידיו של אביה. צוות מד"א, שהגיע במהירות, השכיב את הילדה על השטיח בסלון והחל בפעולות החייאה והנשמה.

יעל: "הם ביצעו לה בעיקר עיסוי ללב והנשמה, נתנו לה תרופות וזריקות, ואנחנו עמדנו לידם המומים. לא היינו בפאניקה ולא צעקנו, פשוט היינו בהלם. עברו שלוש דקות עד שהלב שלה חזר לפעום. להכרה היא לא חזרה".

עדן היתה במצב של דום לב במשך 8-6 דקות. "ברגעים הקשים האלה אתה לא חושב, אתה רק מתפלל עם עצמך בשקט שהילדה שלך תחיה", ממשיכה האם. "לראות את סלבה נלחם להחזיק את עדן בחיים, ואחר כך את הפרמדיקים מבצעים בה החייאה, זה הדבר הכי קשה בעולם לאמא. אבל אין לך זמן לעכל ולחשוב מה קורה פה. רגע לפני עוד ניפחנו יחד בלונים והתעסקנו בעוגות ובכיבוד, ופתאום בום, הילדה שלי מפרפרת בין חיים למוות".

יעל נסעה עם עדן מחוסרת ההכרה באמבולנס לבית החולים סורוקה. סלבה דהר אחריהם במכונית המשפחתית.

"הכניסו אותה מייד לחדר מיון, והמון רופאים ואנשי צוות התקבצו סביבה", הוא משחזר. "בכל כמה דקות שאלנו מה עם הילדה שלנו. מה קרה לה, מה מצבה. לא ידעו להסביר לנו, רק אמרו שהיה לה דום לב. לא ידעו עדיין מה הבעיה שגרמה לכך".

עדן אושפזה ביחידה לטיפול נמרץ, כשהיא מורדמת ומונשמת. שלושה ימים ארוכים וקשים שכבה כך, כשהוריה לא יודעים את נפשם מדאגה ומחוסר ודאות.

יעל: "החיים משתנים ברגע אחד. היתה לנו ילדה בריאה ושמחה, מלאת חיים, ופתאום היא מחוברת למכשירים, שוכבת בטיפול נמרץ. זה בלתי נתפס.

"הכי קשה היה דווקא כשהיא חזרה להכרה. היא לא דיברה אבל כל מערכת העצבים שלה התעוררה, והיא התחילה לצרוח מכאבים. היה לה מאוד קשה. לא יכולתי לשאת את הסבל שלה. יצאתי מהחדר ופרצתי בבכי.

"כמה בכיתי באותם ימים. רק רציתי לחבק ולנשק אותה, להיצמד אליה הכי שאפשר, אבל היא היתה מחוברת למכשירים, ויכולתי רק ללטף לה את הפנים ולתת לה נשיקה. רק יותר מאוחר הבנו שהתקפי הבכי שלה היו דווקא סימני חיים, שהראו שתאי המוח שלה חוזרים אט־אט לתפקוד".

סלבה: "הכי חשוב זה להקשיב היטב לילד שלך. עדן התלוננה כבר כמה חודשים שכואבת לה הבטן. לא ייחסנו את זה ללב, אבל בדיעבד, אנחנו מבינים שהיא לא ידעה בכלל להגיד שכואב לה בלב. קבענו לה תור לרופא המשפחה כדי שיבדוק אותה, אבל היא חטפה את דום הלב לפני שהגענו".

הרופאים שללו סיבה גנטית או תורשתית לאירוע. הם העריכו שייתכן שחיידק סטרפטוקוקוס, שבו לקתה הילדה בחורף שעבר, "התיישב" על ליבה. "היא לקחה אנטיביוטיקה והבריאה מהחיידק, אבל הוא כנראה גרם לנזק בלב. ייתכן שזה מה שגרם לה לדום לב".

***

בעת האשפוז, עדן רק השמיעה צלילים בודדים. "אי אפשר היה לנהל איתה שיחה של שאלה ותשובה", אומרת יעל. "יותר מאוחר גם הבחנו שמשהו לא תקין בראייה שלה. היא היתה בוהה עם העיניים לצד אחד, ואחר כך לצד השני, והיתה מגיבה אלינו רק אחרי ששמעה את הקול שלנו. חשבנו שאולי התרופות מטשטשות אותה. הרופאים עדיין לא ידעו להגיד לנו שיש בעיה בראייה".

אחרי שבועיים הועברה עדן באמבולנס לבית החולים לילדים שניידר בפתח תקווה, כדי לעבור צנתור. ההורים עברו לגור בחדר במחלקת טיפול נמרץ, שמיועד למטרה הזאת. אחיה של עדן, רונן (12) ויניב (7), נשארו בבית עם הסבתא, שמתגוררת סמוך.

סלבה: "אחרי הצנתור, הרופאים אמרו לנו שהלב שלה תקין, אבל שיש בעיה בקוצב החשמלי הטבעי שיש בלב. הקוצב הזה (שנקרא בשפה המקצועית 'קשרית הגת', או sinus node; ע"נ) ממוקם בעלייה הימנית של הלב וקובע את קצב הפעימות. הם החליטו שצריך להשתיל לה קוצב לב".

יעל: "יצא שהיא עברה שני ניתוחים בתוך יומיים - צנתור והשתלת קוצב. כשהיא הוכנסה להשתלת הקוצב הבנו שלא נצליח להעביר את השעות המתוחות האלו בבית החולים, ויצאנו להסתובב קצת בחוץ. מצאנו את עצמנו עוברים מחנות לחנות וקונים לה שמלות. היינו במתח עצום".

יום אחרי הניתוח העירו הרופאים את עדן, כשהיא עדיין מחוברת למכשיר הנשמה. "כשהבנו שהניתוח הצליח, שהקוצב עובד ושאין יותר סכנה ללב, נרגענו קצת", מספר סלבה. "אבל אחרי שהיא התעוררה, הבחנו שוב שהיא לא רואה. בדקו לה את העיניים והתוצאות היו תקינות, לא נראתה בהן פגיעה.

"הרופאים העריכו שהעיוורון שלה נבע מתגובה מוחית בעקבות דום הלב שהיא עברה. אפשר לבדוק את זה רק במכשיר MRI, אבל כאן נוצרה בעיה כי השתילו לה קוצב לב, ואי אפשר לעשות את הבדיקה כשיש קוצב. היינו בלחץ. התחלתי לבדוק באינטרנט, לדבר עם חברים, לשאול מה התופעה הזאת. התכוננו לגרוע מכל: שהיא תישאר עיוורת. התחלתי כבר לבדוק אילו בתי ספר יש לעיוורים, קראתי על אגודות לעיוורים. חשבתי כל הזמן איך אפשר יהיה לקדם אותה בחיים אם תישאר במצב הזה. הרופאים בשניידר אמרו לנו שזה מצב שעשוי להיות הפיך, אבל שאם בתוך חצי שנה היא לא תחזור לראות, זה יהפוך לקבוע".

***

אחרי שבועיים בשניידר הועברה עדן לשיקום בבית החולים בית לוינשטיין. "מדובר במקרה נדיר", אומרת ד"ר שירית אופיר, רופאה בכירה במחלקה לשיקום ילדים ונוער. "בדרך כלל אנחנו עוסקים בשיקום של ילדים אחרי חבלות ראש, תאונות דרכים, נפילה מאופניים. זה נדיר שילדה בת 4 חוטפת דום לב.

"בגלל האירוע הקשה שהיא עברה, עדן סבלה מעיוורון, מחולשה בגפיים שלא איפשרה לה ללכת ומפגיעה קוגניטיבית ושפתית. כלומר, האזורים במוח שאחראים לראייה ולדיבור נפגעו, וכך גם תפקודים גופניים נוספים. זה גרם לה לאי שקט בולט, למצבי רוח ולבכי לעיתים קרובות.

"כשעדן הגיעה אלינו היא יכלה לדקלם את האל"ף־בי"ת ולשיר שירים שזכרה, אבל לא יכלה להגיד איך קוראים לשני אחיה הגדולים או איפה היא גרה. הבנו שיש איתה הרבה עבודה, אבל מהר מאוד גילינו שהאופי העקשני שלה עוזר לה מאוד בשיקום המורכב".

עדן הוכנסה מייד ל"חדר סנוזלן", המאפשר גירוי חושים ייחודי, כדי לבדוק את מצב ההכרה ואת מצב הראייה. בטיפול הראשון הראו לה צבעים שונים - אדום, כחול וירוק - אך היא לא הבחינה בהם. בטיפול השני ניכר שיפור, ואיתו באה תקווה גדולה: בחדר החשוך הציגו לה כדורי אור בצבעים שונים, ועדן הגיבה לאור, אף שלא זיהתה את הצבעים עצמם.

בטיפול השלישי, כמעט שבועיים אחרי שהגיעה לבית החולים בית לוינשטיין, היתה להוריה סיבה לאופטימיות. עדן התחילה להושיט את ידיה לכיוון הכדורים שהוצגו לה. "שמחנו עד לב השמיים", נזכרת יעל בהתרגשות. "הבנו שהראייה שלה הולכת ומשתפרת".

ד"ר אופיר: "עדן הגיעה אלינו ב־12 ביולי. כעבור 12 יום הגשתי לה סוכרייה על מקל, והיא הושיטה יד לכיוון הסוכרייה. היד עדיין לא היתה מדויקת, אבל היא ראתה משהו וניסתה לתפוס אותו. זה היה רגע מרגש מאוד. אמרתי ליעל: 'תראי, זה קורה! הבת שלך מתחילה לראות!'"

סלבה: "ניכר שיפור, אבל כשהזזנו צעצועים שלה ממקום למקום, הרשתית שלה לא זזה בעקבותיהם. הבנו שהיא מגיבה בעיקר לקולות. אחרי כמה ימים היא התחילה לבקש לכבות ולהדליק אורות, ואז ידענו שהיא מזהה אור וחושך. באחד הטיפולים בחדר סנוזלן, היא זיהתה כבר צבעים. בכל יום היה שיפור נוסף".

יעל: "חודש אחרי שהגענו לבית לוינשטיין נסעתי איתה לרופא עיניים בבית החולים מאיר בכפר סבא. הוא בדק אותה ואמר: 'הילדה רואה'. וואו, כמה התרגשתי. התקשרתי לסלבה, שהיה בבית עם שני הבנים שלנו. אמרתי לו, 'סלבה, עדן רואה. העיניים שלה בסדר!' הוא התרגש מאוד".

***

השיפור בראייה איפשר לעדן להתקדם מהר יותר בשלל הטיפולים הנוספים שעברה: פיזיותרפיה, קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק ועוד. היא היתה יוצאת עם הוריה לסופי שבוע בבית בערד, ושבה בתחילת השבוע לשיקום ברעננה.

ד"ר אופיר: "המקרה של עדן מיוחד מאוד, גם בסוג הפגיעה וגם בשיקום יוצא הדופן. היא השתקמה בקצב מהיר יחסית. ברגע שהראייה שלה הלכה והשתפרה, עד שלמעשה חזרה למצב התקין, היא תפסה תנופה גדולה גם בהליכה, גם בדיבור, שחזר לאט־לאט, ובכל הפרמטרים שנפגעו. זה מאוד ריגש אותנו. היא נכנסה לכל הצוות ללב.

"מובן שיש איתה עוד עבודה. לפעמים עדיין קשה לה למצוא את המילים הנכונות, והיא מתקשה להגיד משפטים ארוכים. אבל מבחינה מוטורית היא מאוד התקדמה, ואני אופטימית".

יעל: "חודש וחצי אחרי שהגענו לבית לוינשטיין, עדן אמרה לנו פתאום: 'מה עם המסיבה שלי? מתי עושים לי יום הולדת?' זה היה מאוד משמח שהיא מתעסקת שוב ביום ההולדת שלה. החלטנו לעשות לה שתי מסיבות: אחת למשפחה ואחת לחברות מהגן ומחוג הריקוד. באחד מסופי השבוע שיצאנו איתה הביתה עשינו לה את שתי המסיבות, והיה כיף מאוד. הפעם כבר לא ניפחנו בלונים..."

בפעם הראשונה בראיון, עיניו הכחולות של סלבה נוצצות. שניות ארוכות נדרשות לו עד שהוא מצליח לדבר.

"מהרגע שעדן היתה לי על הידיים ועשיתי הכל להציל אותה, הייתי חזק. לא בכיתי, כל הזמן הייתי בפעולה. בכל החודשים שהיא נאבקה על החיים ועל החזרה לתפקוד נורמלי של כל האזורים שנפגעו אצלה, בכל הניתוחים שהיא עברה, בכל בתי החולים שטיפלו בה - לא הרשיתי לעצמי ליפול. יעל בכתה, ואני תמכתי. ידעתי שאני חייב להיות שם בשביל עדן שלי.

"לקראת סוף האשפוז בבית לוינשטיין חזרתי לעבודה שלי כמכונאי במפעל של תלמה בערד. אבל נשארתי על הקו ערד־רעננה. לא הרגשתי כל הזמן הזה עד כמה הגוף שלי כנראה מתוח, עד כמה הנפש חווה קושי. בלילות לא ישנו טוב. הגוף והנפש לא הצליחו ממש להירגע.

"לפני כמה שבועות, קצת לפני שלקחנו את עדן הביתה, ואחרי שידענו שהיא ניצחה הכל - זה תקף אותי, בנסיעה הארוכה מבית לוינשטיין הביתה. במהלך הנהיגה, הרגשתי שהלב שלי מתמוטט. עצרתי בצד. הרגשתי שאני מאבד את ההכרה, שהכל סביבי נעשה חשוך. גלי חום הציפו אותי. הייתי בטוח שאני לא שורד.

"אני זוכר שחשבתי לעצמי: איך אשאיר את המשפחה שלי לבד? מה קורה לי? הצלחתי לחזור לעצמי ולנסוע הביתה. יעל התעקשה שאני חייב להיבדק, ואחרי שבוע הלכתי לבדיקת אק"ג במרפאה בערד. יעל לקחה את התוצאות לבדיקה של קרדיולוג בסורוקה, והוא אמר שהלב תקין, ושמדובר בהתקף חרדה. כל מה שהצלחתי להחזיק בפנים עד אז התפרק ותקף אותי. זה קרה לי אחר כך עוד פעמיים, בשתיהן יעל ועדן היו איתי באוטו".

***

לפני שלושה שבועות חזרה עדן הביתה, אחרי ארבעה חודשים שבהם היתה מאושפזת בשלושה בתי חולים. סלבה ויעל החליטו לקחת אותה ואת שני בניהם לנופש של כמה ימים באילת. "היינו חייבים לנוח קצת מהסרט המשוגע שעברנו", אומרת יעל.

אנחנו נפגשים ביום שישי בשעת צהריים, בדירה הנאה שלהם שבקומה השישית. מהחלונות הגדולים בסלון נשקף נוף מדברי עוצר נשימה.

"כיף לי בבית", אומרת לי עדן בביישנות ומחייכת חיוך כובש. "אני אוהבת לשחק בבית".

"היא מסתגלת שוב לחיים רגילים", אומרת יעל, "לחדר שלה בבית, לאחים שלה, לגן שלה. אנחנו מקווים שהיא תחזור לחוג הריקוד שבו היא היתה לפני דום הלב".

סלבה: "קיבלנו תינוקת חדשה. הכל התחיל שוב מגיל 0. המזל שלנו הוא שעדן ילדה מאוד שאפתנית ודעתנית, והאופי שלה עזר לה מאוד בשיקום. אני עדיין לא רגוע כמו שהייתי לפני האירוע. כשהיא מתלוננת על הכאב הכי קטן, אני מייד בודק לה לחץ דם ודופק, מוודא שזה לא קשור שוב ללב".

בשבוע שעבר חזרה גם יעל לעבודתה כסייעת בגן ילדים. "ביקשתי לא לחזור בינתיים למשרה מלאה, כדי להיות בצהריים בבית כשעדן חוזרת מהגן. היא הולכת לגן עם סייעת, ששומרת עליה מנפילות שעלולות לסכן אותה, בגלל קוצב הלב".

לדברי סלבה, אין סכנה לליבה של עדן, אבל מצפה לה עוד עבודה על שיווי המשקל ועל הבעיות הקוגניטיביות שנשארו לה. "אין לה פגיעה מוחית, וזאת הבשורה הכי טובה שיכולנו לקבל, אבל היא עברה טראומה גדולה, וייקח בין שנה לשנתיים עד שהמוח שלה יחזור לתפקוד מלא. היא שמחה וצוחקת, לא מפסיקה לחייך, ואנחנו אופטימיים מאוד לגביה".

יעל מבקשת להודות לאנשים הרבים שסייעו לבתה בחודשים הקשים שעברה. "היא חייבת את חייה לפרמדיקים של מד"א, שביצעו בה פעולות החייאה מהירות, לצוות הטיפול הנמרץ בסורוקה, למנהל היחידה להפרעות קצב בשניידר, ד"ר רמי פוגלמן, ולצוות המדהים בבית לוינשטיין, בראשות ד"ר שירית אופיר, ששיקם אותה בצורה נפלאה. עכשיו אנחנו מתפללים רק לשקט ולשגרה. בלי דרמות. חיים רגילים ונורמליים".

כשהבנים רונן ויניב נכנסים הביתה אחרי הלימודים, עדן רצה אליהם ומעניקה להם חיבוק ארוך. יעל קוראת לילדים לבוא לאכול ארוחת צהריים. לעדן יש תוכניות אחרות. "אני רוצה קולה", היא אומרת, ושותה מעט מהכוס. אחר כך היא ממהרת בחזרה אל משחק המחשב. הוריה לא יכולים להוריד ממנה את עיניהם.

"פתאום כל דבר מקבל פרופורציות", הם אומרים כמעט יחד. "שרק תמשיך לשחק ולחייך ולגדול".