המלאך של החולים

פארס עיסא (41), עובד סוציאלי, מתעורר בכל בוקר בשעה 7 ושותה קפה שחור חזק כשברקע הזמרת הלבנונית האהובה עליו, פיירוז. לפעמים הוא יושב בחצר הבית הממוקם במורדות הכפר שבו נולד, גוש חלב שבגליל העליון, וצופה על נוף הבתים שנולד וגדל לתוכם. רק אחר כך הוא ייפרד מרעייתו דליה, ייכנס אל רכב הסיטרואן שלו עם שני ילדיו יוסף (6) ותולין (3.5), יקפיץ אותם מי לבית הספר ומי לגן וימשיך לביה"ח זיו שבצפת. ביום שגרתי תהיה לו רבע שעה לעצמו לפני שהחיים יזמנו לו את קשיי המציאות המורכבת, שבהם הוא חוזה מקרוב.

תפקידו של עיסא הוא אחד המורכבים שאפשר להעלות על הדעת. הוא משמש אחראי למערך הפסיכו־סוציאלי בטיפול ההומניטרי בפצועים ממלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה. כך כל יום מתחיל בשיחת עדכון עם עמיתיו העובדים הסוציאליים, ובשעה 9 בבוקר בפגישות עם פצועי הלילה שהגיעו לבניין האשפוזים של בית החולים. "אני מתעדכן מול הצוות הרפואי וחוזר לעדכן את הפצועים. עובר בין אלה שאני מכיר, בוחן את ההתקדמות בטיפול, את זמני הניתוחים, ומשוחח עם אלה שרק הגיעו. ככה אני מתחיל את היום שלי", הוא מספר. 

"לא מיהרו לתת בי אמון"

סוריה 2017. כמעט שבע שנים - ועדיין לא רואים את הסוף. בהיעדר שירותים רפואיים בסיסיים במקום שבו מערכת הבריאות קרסה לחלוטין, עבור בני המזל שצלחו את הגיהינום והגיעו עד לגבול עם ישראל, המרכז הרפואי זיו הוא קרש ההצלה האחרון. התקווה.

בהקבלה קוסמית, לפני שבע שנים בדיוק עיסא, שהיה הנדסאי תעשייה וניהול בקיבוץ ברעם, הרגיש שהייעוד שלו הוא עזרה לזולת. "משהו בנשמה לא הסתדר. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו עם זה", אומר עיסא, שהמיר את מקצועו בלימודי עבודה סוציאלית במכללת תל חי. את דרכו המקצועית החל בזיו בשנת 2013 במחלקת הדיאליזה ובזו האורתופדית. זמן קצר אחר כך, בסך הכל כחודשיים לאחר שהחל בעבודתו, התחילה גם תנועת הפצועים מהמלחמה בסוריה אל בית החולים. כעובד סוציאלי שגם דובר את השפה הערבית, היה אך טבעי שעיסא הוא שיתבקש לסייע מול האזרחים הפצועים המפוחדים, הן מכאב המלחמה, הן מהניתוק מהמוכר והן מ"האויב הציוני". הקולגות וגם המאושפזים אומרים על עיסא שהוא "המלאך של הפצועים", הלב הגדול שמנצח על הכל. 

"יכול להיות שאני באמת האיש הנכון בזמן הנכון, או אולי האיש עם הלב הגדול - ואולי זה גם וגם", אומר בחיוך הגבר התמיר, המרשים, עם החיוך והגומות העמוקות, שכבר התרגל לשמוע את הכינוי "צבי יחזקאלי הגוי" על חזותם הדומה.

"תראי, יש אזרחים ישראלים דוברי ערבית בקהילה שהם גם מטפלים, אבל הם לא מבינים כמוני את התרבות. גם לי, כערבי־נוצרי שנולד אל תוך החיים האלה, לקח זמן ללמוד מהפצועים עצמם את התרבות שלהם. לאט־לאט הבנתי מה הם צריכים, מה הם מרגישים. רובם חקלאים הבאים ממקומות כפריים, עם טראומת פציעה מהקרבות, עם חשש מישראל. ותתפלאי, גם בי הם לא תמיד מיהרו לתת אמון. בהתחלה הם היו בטוחים שאני יהודי דובר ערבית וכל הזמן בחנו אותי - שאלו שאלות מאוד פרטיות כדי לדעת אם אני באמת ערבי, שאלו על אמא שלי, על התרבות, בחנו את הידע שלי בדת. אני זורם איתם במשחק שלהם כדי שירגישו נוח, בטוחים". 

על החרדות הוא אומר: "אני מודה, בהתחלה חשבתי יותר על אובדן הרגל או היד של הפצועים, על המוגבלות שהולכת להיות להם. לקח לי זמן להבין שהפחד, החרדות ואי הוודאות סביב אלה שנשארו מאחור, לצד הדאגה מעתידם במדינת האויב שאליה הגיעו - הם הרבה יותר מפחידים מכל פציעה פיזית".

צילום: יוסי זליגר

כך פגשנו במסדרונות את י' (26), לוחם שמאושפז זו הפעם השנייה בישראל. "המלחמה שם אכזרית, אבל אני מוכן כרגע לתת הכל כדי לראות שהכל בסדר עם ההורים והמשפחה, ולצאת שוב להילחם", הוא אומר, "אני רק מקווה שהבית לא נהרס ושמשפחתי עדיין שם". 

פארס מסביר שהרצון לשוב לאזור הלחימה משותף לרוב רובם של הפצועים. "הרבה מהחבר'ה הצעירים, לוחמים, שמגיעים לכאן, ממש מחכים לשחרור. שאלתי את עצמי בהתחלה, 'איזה מין בן אדם אחרי שנפצע ירצה לחזור לאזור הלחימה?' מהסיפורים שלהם למדתי לאט־לאט את המציאות הכואבת שבה הם חיים, תחת רודן ללא חופש. הלוחמים לא מספרים שהם לוחמים".

אז מניין לך שהם לוחמים?

"רואים את זה לפי סוג הפציעה. לרוב הם גם לא מגלים בהתחלה את שמם האמיתי, את העיר שממנה הגיעו. כשהם נפתחים הם מספרים על שלטון דיקטטורי קשה מאוד, שבו אדם שמדבר נגד המשטר - פשוט נעלם. כשהם רואים את החיים שלנו הם מבינים שלהיות חופשי, בחיים האמיתיים, זה לא רק שקט או ביטחון אישי, אלא גם ביטחון כלכלי ועוד דברים שעבורנו הם לכאורה טריוויאליים". 

ס' (35) השאיר בעירו בסוריה את אשתו וארבעת ילדיו. בזמן שחבריו לחדר שותקים, הוא כועס. "אחים לא עושים את זה לאחים. הרגו לי את אבא ואת שני האחים שלי. מהמשפחה המורחבת כ־30 איש, מחצית מתוכם אזרחים, נרצחו כנקמה. הצבא של אסד אכזרי. תעזי להתנגד להם, להשמיע ביקורת על אסד - ומעלימים אותך". 

"מתנהלים כמו ניצולי שואה"

המסע שעוברים הפצועים מסוריה, לדברי פארס, מותיר צלקות. הם מגיעים בודדים, בלי אף אחד, דרך פרצה בגדר הגבול, בדרך לא דרך. סובלים, צועקים וכואבים למרות חומרי הרגעה שקיבלו. "אני זוכר אחד שהיה קטוע רגליים ששתק, אבל ראיתי לו את הגיהינום בעיניים. עם פצוע קשה אחר, שהיה עם בטן פתוחה ולא התלונן, אני זוכר שמצאתי את עצמי חושב 'מה אני הייתי עושה לו זה הייתי אני', ולא היתה לי ממש תשובה. 

הסיפורים הקשים נערמים, קשים מנשוא. "באחד הלילות הגיע אלינו ילד בן 12. הוא שיחק עם נפל שמצא ליד ביתו ואז הוא התפוצץ לו בידיים. הוא איבד יד והתעוור", פארס מספר, "אחיו, שלא היה גדול ממנו בהרבה, הביא אותו על גב חמור עד לגבול כשהוא עושה את כל הדרך תחת הפגזות. הוא מסר את אחיו לחיילי צה"ל וחזר להילחם". 

צילום: יוסי זליגר

לדברי עיסא, זה אחד ממקרים רבים שבהם הפצועים מובאים על ידי בני משפחתם. "יש ילדים ותינוקות המגיעים עם אחים ואחיות, אבות ואימהות, ולפעמים גם הסבתות או הדודות כי הוריהם נהרגו. לעיתים הם עצמם אינם יודעים מה עלה בגורל משפחתם לאחר ההפגזה, ויש הרבה סיפורים אנושיים לא פשוטים".

אחד הביטויים המצמררים שעיסא פוגש הוא הפחד שלהם ממחסור. "לפעמים הם מתנהלים כמו ניצולי שואה - אוגרים אוכל בארונות מארוחת הבוקר, וכשאני נתקל בזה הם אומרים, 'על כל מקרה, שלא יחסר'. אלה טראומות מלחמה". 

"הילדים הופכים לאכפתיים"

מאז 16 בפברואר 2013 ועד למועד כתיבת שורות אלה טופלו בזיו יותר מ־1,000 פצועי מלחמה קשים. בניגוד לשגרה, הם מטופלים חודשים ארוכים ללא ליווי של משפחתם. את הציוד מספקים הרופאים בסיוע תרומות מגורמים פרטיים ומגופים בינלאומיים כמו הצלב האדום. 

כמו כן, גייס בית החולים בכוחות עצמו מימון לקביים, לכיסאות גלגלים ואפילו לפרוטזות, והפך בעל כורחו לבית חולים שיקומי. כשהפצועים חוזרים אל הלא נודע - הם מצוידים בהנחיות לטיפול עצמי, וכן במכשור, בציוד ובתרופות חיוניות. בסביבה תרבותית ולשונית לא מוכרת - עיסא הוא כמגדלור עבורם. "אנחנו עושים זאת באהבה גדולה, במסירות ובתחושת שליחות עצומה", הוא אומר.

אין ספק שגם עבור עיסא מדובר בקושי ובמעמסה נפשית. ההתמודדות שלו שזורה עם ההתמודדות של הפצועים שהוא פוגש. את הכתף הוא מוצא גם בבית החולים, ובעיקר בבית. "אני מתייעץ עם אשתי דליה, שהיא פסיכותרפיסטית בבית החולים. תמיד היו לה טיפים טובים לתת לי", הוא מספר. מנהלו הישיר בבית החולים ומומחית לטראומה שעובדת במוסד מסייעים לו ולצוות.

צילום: יוסי זליגר

בסוף היום, כשכבר יוצאים הביתה, האם אתה מצליח להשאיר את העבודה מאחור?

"לא. כבר ביציאה מהעבודה לכיוון חניית העובדים אני מתחיל לעבוד על זה, לדבר אל עצמי. עם העבודה הזו בא גם החידוד להערכה למשפחה, לילדים, לאישה, ובכלל לסביבה שלי. אני מעריך יותר את חיי למרות כל הקשיים. שום דבר כבר לא מובן מאליו - אני מוקיר את זה שאני גר בתוך בית כשלאחרים אין אוכל במקרר, אין להם מים לשטוף את הפנים ואין להם חשמל".

למה לא מצליחים להתרגל?

"יש דברים שהדעת לא מצליחה להתרגל אליהם, אצלי זה כשמדובר בכאב של ילדים. כאבא לילדים, אני מרגיש שבכי תינוק או ילד קטן - קורע אותי כאילו זה הבן שלי".

עיסא מספר על עלי, ילד בן 9 שהגיע אליהם לפני כשנתיים וחצי כשהוא קטוע רגליים. "הילד הזה פשוט נכנס לי לנשמה. היו לו פנים יפהפיות, ילד מאוד רזה שלא הפסיק לחייך", הוא אומר ומבטו נודד, "באותו סוף יום שבו הוא הגיע אלינו נכנסתי הביתה ב־11 בלילה, הלכתי ישר לבן שלי שישן והרמתי את השמיכה מעל לרגליו כדי לראות את שתי הרגליים שלו. כשראיתי שהכל בסדר - פשוט חיבקתי אותו. גם בבוקר כשהוא קם הסתכלתי עליו כדי לראות שהוא הולך רגיל. גם אז חיבקתי אותו". עלי ועיסא היו חברים טובים, ועיסא עקב אחרי החלמתו. הם אף שיחקו כדורגל יחד במסדרונות בית החולים. "כששלחנו אותו בחזרה הביתה, לסוריה, היו לי מחשבות טורדניות שאני שולח אותו אל הלא נודע, למקומות שלא בטוח שיוכל להתנהל ולחיות בהם עם הפרוטזות ושפשוט הוא יגדל בלי רגליים", מספר עיסא, "לא שמעתי עליו מאז, אבל ברור לי שלזמן קצר הייתי עבורו כמו משפחה".

עד כמה אתה משתף את הקשיים האלה כשאתה מגיע הביתה?

"לפעמים, כששואלים, במיוחד הבן. מפעם לפעם הוא חוקר ומתעניין, הוא רואה את התרומות שאני מעביר ברכב שלי לפצועים, ואנחנו מדברים על זה". לדבריו, מה שהילדים רואים בבית הופך אותם ליותר רגישים ואכפתיים מבני גילם". 

ומה חלקך בבית?

"בהתחלה הייתי טוטאלי ברמה שבקושי יצאתי לחופשות. עם הזמן למדתי להיכנס לפרופורציה, וכיום יש עוד אנשים מקצוענים דוברי ערבית סביבי". לפתע עיניו מתמלאות באור. "חוץ מזה, עם כל הכבוד לעבודה, יש לי עוד תפקידים מחוץ לכותלי בית החולים, כמו להיות אבא, ובן ובעל. למשל, אני אחראי להשכיב את הילדים. זה מאוד חשוב לי. אז נכון, אשתי זו שמקריאה את סיפורי הלילה כי כבר מהמשפט הראשון אני נרדם", הוא צוחק, "אבל אני יכול להבטיח לך שכשאני איתם - אז אני במאה אחוז איתם. אם לפעמים מתגנבת לי איזו מחשבה על הילדים שהשארתי מאחור בבית החולים - אני מייד מסיט את המחשבה. אני לא חושב שהילדים שלי צריכים לסבול מהעבודה שלי".

לפני כשלוש שנים, למשך שנה אחת, עיסא חיבר בין בית החולים למכללה האקדמית בצפת. הסטודנטים דוברי הערבית סייעו בבית החולים והקלו מאוד על הצוות. "אני מקווה שמכללת צפת או מי מהקוראים ירימו את הכפפה ויבואו לסייע", הוא מוסיף.

צילום: יוסי זליגר

"הדת לא מעסיקה אותי"

בדרך למאושפזים הממוקמים בחדרים הצדדיים במחלקות השונות, אומר עיסא שמבחינתו, דת ופוליטיקה הן מחוץ לתחום. 

בטח עולות בך שאלות אתיות, לא? 

"לא, כי החיים יותר מורכבים מזה. אני לא נכנס למחשבות על אלוהים, והדת לא מנהלת לי את החיים ולא מעסיקה אותי. יש דברים שקורים כי הם צריכים לקרות. כך אני רואה גם את המלחמה בסוריה".

בדרך החוצה, עיסא, שנבוך מהצילומים, מנסה להעביר הלאה את אור הזרקורים הרגעי. "עכשיו את מבינה למה פה אין אלוהים? בשביל להיות פה צריך להיות בלי דת, בלי אמונה, בלי אלוהים. פשוט להיות מנוטרל. איזו מין מחשבה זו להסתכל על ילד שאתה אמור לטפל בו, ולחשוב שכשהוא יגדל הוא יהיה לוחם ויילחם בי? לא תצאי מזה". 

אז איך מקבלים את הכוח לעשות את מה שאתה עושה?

"אני באמת מאמין שרק המלחמה האומללה הזו יכולה להוציא אותם מהקושי ומהגיהינום שבו הם נמצאים".

מה מחזק אותך?

"מחזקת אותי העובדה שאני תורם את חלקי במלחמה הרעה הזו. יש אנשים במדינה שלנו שהולכים עד ליוון כדי לטפל בפליטים, ואני פה, חלק מצוות שלם שעושה עבודת קודש ומציל קורבנות מלחמה. עד שהיא תסתיים, אמשיך להגיע לפה בכל בוקר ולתת במנות גדושות את כל מה שאני רק יכול לתת למי שזקוק לי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו