יש אנשים שמרגישים שבגיל השלישי הם רק התחילו את חייהם. אם החיוניות והעשייה הן המנוע והדלק של הילדות והבגרות, החוליה הנוספת שמבטיחה בריאות וחיוך אינסופי שלא יורד מהפנים היא האהבה. את כל אלה ראיתי היטב לנגד עיניי כשפגשתי לאחרונה את עמוס ברנדשטטר־מוקדי (86) ואת רעייתו זה עשור, ברכה ציטרין (75). הוא עשה קריירה בינלאומית כשחקן תיאטרון, מפיק וסופר. היא אמנית, רקדנית וכוריאוגרפית. עבורו ברכה היא האישה החמישית ("והאחרונה, למרות שהיא לא מאמינה"), עבורה - הוא השני שהעניק לה טבעת.
המחשבה הראשונה שעולה בי מייד כשאני חוצה את מפתן הדלת בדירה הצפון תל־אביבית ומתקבלת על ידי השניים בחיבוק גדול, היא - איך לעזאזל אני משלבת את שני הצעירים האלה שעומדים מולי במדור על אלה שחצו את גיל הזהב? כששאלתי אותם את השאלה הזו, הם צחקו והודו: "הכל בעיניים של המסתכל".
אז הסתכלתי. ברכה משדרת מראה של דיווה ולובשת ג'ינס וחולצת טריקו שחושפים את גזרתה הנערית, תוצר של גנים טובים ושנים ארוכות של מחול שלא מסגירים שום שנה מ־75 שנותיה. "עמוסי" שלה, בן 86, יושב מולי בגבריות בלתי ניתנת לערעור. על ראשו רעמת שיער לבנה, ועיניו כחולות מהפנטות.
בראיון ארוך, שאינו מפסיק להצחיק, חשפו השניים את המתכון הפרטי שלהם לחיים הטובים באמת. כשסביבם גודש של ספרים וחפצי אמנות, אני מהר מאוד מבינה שאני עומדת מול אחד מסיפורי האהבה הלוהטים של זמננו.
עמוס מצביע על ליבו ואומר: "המתכון הקסום בעיניי לחיים הטובים הוא לעבוד מפה". כשהיד נותרת על הלב, הוא מוסיף: "כמה זמן יש לי עד 120? שאמשיך לחיות ככה, ולעשות את מה שאני רוצה לעשות. כל חיי עשיתי מה שאהבתי, אז למה לשנות משהו שהוא טוב?"
"אנחנו נותנים ידיים תמיד. תמיד", מוסיפה ברכה.
אז מה הסוד שלכם?
ברכה: "תראי אותו, אמן, אינטלקטואל, כריזמטי, יפה תואר. היום אני יודעת שהוא גם טוב לב בצורה בלתי רגילה, ושעדיין, למרות גילו, מתגמש נפשית ורוחנית. הוא תמיד מעניין אותי. לא משעמם אותי אף פעם".
עמוס נולד בווינה לאיש האדמה והצייר יהושע ברנדשטטר. "קראו לו 'איש של אהבות'", הוא מספר בחיוך חם. אמו, מרגוט קלאוזנר, מייסדת האגודה הישראלית לפאראפסיכולוגיה, העלתה את המשפחה לישראל ב־1932 והקימה וניהלה עם אביו את תיאטרון הבימה. לאחר מכן הקימו את אולפני הרצליה. בתוך התוואי האינטנסיבי הזה מצא את עצמו עמוס בגיל 5 בלבד על מסלול כמעט עצמאי, לצד אחותו הבכורה, בקיבוץ משמר העמק. "אמא שלי עזבה אותי בגיל 4 ועשרה חודשים. היו לה דברים הרבה יותר חשובים ממני, כמו לנהל את הקריירה של עצמה ולשרת את האומה".
נשמע אכזרי.
"אני יודע. בימינו קשה להעלות על הדעת שאמא נורמטיבית תיפרד מבנה בן ה־5. זה משאיר בך חוסר לכל החיים. היום, ממרומי גילי, כשאני כותב - זה עדיין מלווה אותי".
כנער הוא השתתף בהגנת הקיבוץ במלחמת העצמאות, ואחרי שירותו הצבאי החל את מסלול המשחק שלו, שבמהלכו זכה בפרסים יוקרתיים. במחצית הראשונה של חייו הבוגרים הוא שיחק, ביים וכתב לתיאטרון, לקולנוע ולרדיו בארץ ובאנגליה, כולל שני מסעי הופעות מחוף לחוף בארה"ב. בהמשך ירש מהוריו את ניהול אולפני הרצליה, ייסד כמה תיאטראות ושימש בהם מנהל אמנותי - כאן, שם ובכל מקום. באנגליה הקים, בין השאר, את תיאטרון הפרינג' "The Act Inn Theatre club", שאגודת הדרמה הבריטית זיכתה אותו בכינוי "נקודת האור בתיאטרוני השוליים".
כעת נקודת האור שלו היא ברכה, והיא ממעטת לדבר ולספר את סיפור חייה עד כה. "אבי ז"ל, חיים ציטרין, היה אמן שבגיל 8 צייר מדהים ואינטלקטואל בנשמתו", היא מספרת. לדבריה, הוא היה אוטודידקט שנפרד ממערכת החינוך במחצית כיתה א'. "כשהיה מתבדח לפעמים היה אומר: 'בתחילת השנה נכנסתי מהדלת, בחצי שלה - יצאתי דרך החלון'", הוסיפה.
לפני כ־39 שנה, בשנת 1978, נפגשו בני הזוג לראשונה בשכונת עין כרם. באותו הערב נתן עמוס לברכה רומן ביכורים שכתב. שניהם היו נשואים אז. לעמוס, שפגש בה שוב באקראי עשר שנים מאוחר יותר, היה ברור שהפעם הוא לא מרפה. באותו הזמן ברכה כבר היתה גרושה ועמוס נשוי ברביעית. לאורך שנים שמרו השניים על החברות, עד שבגיל 76 עמוס התגרש, והזוג עבר להתגורר בדירתה של ברכה.
"זה לא היה בתכנון שלי לגור יחד", עמוס מחייך, "עזבתי את הבית ועברתי לדירה קטנה ברחוב הירקון, שהיתה דירת גג בקומה חמישית, ללא מעלית ועם כאבי גב. היה נראה לי די טבעי לפנות לידידת הנפש שלי ולשאול אותה אם אפשר לגור אצלה כמה ימים עד שאקנה דירה".
ברכה צוחקת ומספרת: "הוא אמר, 'אני לא אפריע בחיים שלך', וככה, התאהבנו שוב זה בזה".
היום הוא אב לחמישה ילדים, שישה נכדים ונינה אחת חצי סינית־חצי הונגרית המתגוררת בהונג קונג. היא אם לשני ילדים וסבתא לארבעה נכדים. חיים ואוהבים. "עכשיו אנחנו פה, ילדתי, ל־120 השנים הבאות", טופח עמוס על ידה, וגם אני מתרגשת.
"אנשים מתייחסים למוות באופן יותר מדי רציני". עמוס ברנדשטטר־מוקדי // צילום: יוסי זליגר
"לא הולכים לישון ברוגז"
הפעמון מצלצל בעקשנות. בתוך זמן קצר מגיעים שני שליחים ומניחים על השולחן מכל טוב. האחד מביא ארוחה חגיגית־משפחתית שנארזה בקופסאות קרטון קטנות, והאחר חמוש בעוגות, בזר פרחים ענק ובבלונים שלא יביישו מסיבת "סוויט 16". הסיבה: ברכה עומדת לחגוג יום הולדת. החגיגות כבר החלו.
פניה מוארות כשהיא מטיילת בביתה, עטופה במדפים עמוסים בספרים פרי עטו, ובעבודות קרמיקה מעשה ידיה להתפאר - חלקן הגיעו לתערוכות בכל קצות הגלובוס. על השולחן בפינת האוכל מונחת יצירת פסיפס שהיא טרם סיימה. בין לבין היא עושה מנדלות ומקנחת בטאי צ'י.
היא מספרת שהצד האמנותי של עמוס הוא אחד הדברים שהכי קירבו אותה אליו - עוד מהימים שבהם מסר לה את אחד מכתביו, בשנות ה־70.
"קודם כל התאהבתי בסופר וביצירה, ורק שנים אחר כך באדם שמצולם על הכריכה האחורית", היא אומרת כשהיא מחזיקה את "גשם שחור" - ספרו החדש של עמוס. היא קוראת בהתרגשות מתוכו, מראה לי בגאווה את שמו ותמונתו, ומספרת: "כמו בספרים הקודמים, אין מילה בספר הזה שלא קראתי קודם. את יודעת איזו הנאה זו אחרי לילה שהוא עובד, לקום בבוקר אל הניירות הטריים? להיות הראשונה שקוראת את המילים שרק יצאו לעולם? אם צריך, אני גם מעירה, מציעה, והוא תמיד מתייחס ברצינות. היו פעמים שהוא שינה בעקבות דברים שאמרתי".
וכמו בספרים ובסרטים - האהבה הממכרת של הזוג מושכת אליה תשומת לב, ואף מעוררת קנאה לפעמים. "כשעמוס ואני הולכים יחד ברחוב, הרבה פעמים אומרים לנו, 'וואו, איזה כיף לראות אתכם. איזה זוג יפה'", מספרת ברכה, ועמוס מוסיף בהומור: "אומרים? מתקיפים אותנו".
אז מה הסוד שלכם?
ברכה: "הסוד הוא נתינה. אותי מרגש שעמוס שואל אותי כמה פעמים ביום מה שלומי, מציע עזרה".
גם עמוס מספר על חוויות משותפות, על עשייה אמנותית ואפילו על בישול. מהשיחה איתו אפשר להרגיש את הקרבה שלו לברכה, אולי כחוויה מתקנת לאותו ריחוק בגיל צעיר כל כך מהבית, מהאמא. "יש משהו בברכה שממלא חוסר שהיה בי מינקות", הוא מודה, "כל חיי הייתי צריך מישהו שייתן לי אהבה ללא תנאי, להרגיש שלווה. זה חיכה מגיל 5 עד לגיל 75. היום, אפילו לריב יש צליל מיוחד בינינו".
ברכה מסכימה: "יש ריבים ויש מחלוקות - אבל מעולם לא מטאטאים דברים מתחת לשטיח".
עמוס מוסיף: "יש לנו כלל ברזל", וברכה משלימה: "לא הולכים לישון ברוגז. מנקים, מנקים, מנקים".
על מה לא מוותרים?
ברכה: "על החברות. הוא החבר הכי טוב שלי. וגם על הקשקושים של הבוקר".
הגיל: "למי אין כאבי גדילה?"
אי אפשר שלא לדבר על בריאות. האכסניה מחייבת. עבור עמוס, התקופה החולפת היתה יוצאת דופן, והוא נדרש להיכנס למשטר תזונתי אחרי שחייו ניצלו הלכה למעשה כשעורק עבה בגופו, על סף התפרצות, נמצא בזמן. "סבלתי מכאבים והטיפולים לא עזרו", הוא מספר, "כשנשלחתי באמבולנס לאיכילוב עם מכתב בהול מהרופאה, הרופאים שם אמרו לי, 'אתה לא יודע איזה נס קרה לך. לא היית צריך להיות פה'. שש שעות ארך הניתוח. זה קרה לפני כשלושה חודשים ומאז אני לא חבר של מפרצות".
מעבר לתזונה, הסקת עוד מסקנות מהמקרה?
"כרגע אני כותב את תולדותיי. התהליך משעשע ונחמד, ונכון לעכשיו יש לי יותר מ־87 עמודי מחשב".
מאיפה האנרגיות, ההומור?
"מהידיעה שאני עושה מה שאני רוצה. גדלתי בקיבוץ עד גיל 16 וחצי. אלה השנים שבהן הרגשתי שאני מקבל קצת בחזרה את האהבה שאמא שלי לא נתנה לי".
חברים שלכם בבתי אבות ואתה בועטים.
ברכה: "זה לא נשמע טוב זה. זה נשמע שאנחנו חיים בחברה שבה מובן מאליו שאדם בגיל מסוים יוצא מהחברה. וזה מאוד פוגעני ומעליב".
ויותר מזה - אכזרי.
"קחי אותי, אני קמה בבוקר ומהרגע שאני פוקחת עיניים אני לא מפסיקה לתפקד. נכון, אז יש ימים נמוכים, ולמי לא? למי אין כאבי גדילה?"
עמוס: "'כאבי צמיחה' היא קוראת לזה".
ברכה: "אני מרגישה חיונית, תורמת לחברה, רחוקה מלהיות תשושה. אנשים, הכל בראש. לבוא ולומר לנו שאנחנו חיים בשולי החברה זה כמו לומר על נכה שהוא חצי בן אדם".
באמת נתקלת באמירות כאלה?
"בזמן האחרון אני שומעת לא אחת את המשפט 'את זקנה', ואני מייד מספרת להם על ירדנה כהן ז"ל, המורה שלי למחול שזכתה בפרס ישראל. עד יומה האחרון היא עבדה, והיא היתה בת 101 וחצי. תראי, בעבר זקן השבט היה החכם שהיו באים ושואלים בעצתו, היום המבוגרים באים ושואלים את הילדים איך להתנהל בעולם, והטבע עושה אותנו ככה שצעירים אף פעם לא קולטים כמה מהר הזקנה תגיע אליהם. להם זה 'לא יקרה' - אבל אנחנו היינו גם שם, נכון עמוסי? זה מגיע לכולם".
עמוס מהנהן ומוסיף: "אנשים מתייחסים למוות באופן רציני מדי. אני שומע את הדיבורים סביב זה, ולפעמים זה נראה לי משמים ואידיוטי. הרי זה הדבר הכי ידוע, המוות. הכי בטוח בחיים".
מה עם שעמום - יש לפעמים?
"אין דבר כזה. זה הדבר שאני הכי פחות מתחבר אליו".
אז מה המסר לבני גילכם? איך נשמור על הבריאות?
"הגיאולוגיה העמוקה, הפילוסופיה, אומרות שהאדם לא מרכזי ויש לו חלק בדיוק כמו לבעלי החיים עצמם. זה רק מראה עד כמה הכל סימביוזי, תלוי זה בזה, ועד כמה הקשר עמוק מאוד - האדם לאדמה, אנחנו לעצמנו ולזולת. הכל מונח לפנינו, רק צריך להחליט שחיים את החיים. תראי אותי, בגיל 75 התחלתי לחיות - כנראה זה בדיוק המתכון שאת מחפשת".
"בימינו קשה להעלות על הדעת שאמא נורמטיבית תיפרד מבנה בן ה־5" // צילום: יוסי זליגר
העצה: "הרבה שעות צחוק"
ככל שהשעות חולפות, הם אוחזים ידיים ונראה שהם נהנים לדבר על אהבתם, על החיזוק ההדדי, על השותפות וההכלה.
כשאני מעזה לשאול אם הסוד הוא העובדה שלהם, כזוג, אין ילדים משותפים, עמוס שוב מחייך: "אז אולי עלינו על פטנט. הא, ברכי?" ואז מפטיר לעברי: "יש בזה משהו. תראי אותנו, אנחנו מאוד מעורבים אחד בחיי השני, עוזרים כל הזמן אחד לשני, יש לנו הרבה שעות צחוק. הנה, את פה כבר כמה שעות ואת לא מפסיקה לצחוק, אז זה עושה טוב לנשמה או לא?"
מעבר לזה, יש בשניכם את האותנטיות.
"בא לי להגיד 'מברכה', כי זה הכי פשוט. היא הברכה שלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו