יש רגע אחד במהלך השנה הזאת של מעצר בית, שבו העובדת הסוציאלית מציעה לך ללכת לקבוצת תמיכה של עברייני מין. המלכוד הוא איום. אם אתה לא הולך, אתה למעשה לא משתף פעולה עם הרשויות שבודקות אותך, והן עלולות עוד להקשות עליך. ואם אתה הולך, אתה למעשה אומר, 'אני עבריין מין'. ואני לא! אני חף מפשע!
"רק המחשבה שאמצא את עצמי בין עברייני מין, מחפש לספר איזה סיפור שלא קרה, הרגה אותי. מפה לשם מצאתי את עצמי מול מנחות של קבוצה, מנסה להסביר להן שאני חף מפשע. 'אבל יש לך כתב אישום', הן טוענות. אז איפה בתי המשפט? איפה כולם? איפה חזקת החפות? זה מתסכל. אתה יודע שאתה חף מפשע, אבל המערכת דוחפת אותך, ואין לך מה לעשות נגד זה".
זו היתה השנה הקשה בחייו של הרב דוד הריסון. עלילת שווא על עשרות מקרי אונס שלא היו, מעצרים, אזיקים. מסע ייסורים בלתי מסתיים, שנשמע כמו תסריט מסרט הוליוודי - ערב אחד הוא מחתן בני זוג כדת משה וישראל, ובבוקר שלמחרת הוא נגרר לחקירה של שעות בחשד לעשרות מקרי אונס, מובל כשאזיקים לידיו ולרגליו, חולק תא עם אסירים מסוכנים. רק שלושה ימים לפני פתיחת משפטו, שתוכננה ליום ראשון השבוע, הגיעה ההודעה הדרמטית - "הכל מבוטל. אתה חף מפשע".
אנחנו פוגשים אותו השבוע בביתה של בתו בירושלים. במסגרת מעצר הבית לא הורשה הריסון לשהות בביתו, וכל חפציו עדיין בבית שלה. עכשיו הוא עסוק במענה לאלפי טלפונים מקרובים, ממכרים ומכלי תקשורת.
"המשפט שלי היה אמור להתחיל ביום ראשון השבוע. ביום חמישי שעבר התארגנו בני המשפחה שלי לתפילה גדולה למעני על קבר רחל אמנו. כשבישרתי לבן שלי את ההודעה החדשה, אמרתי לו לא לבטל את התפילה, ובמקום תפילה עם דמעות ותחנונים זו הפכה לתפילת הודיה עם גיטרות, שירים וריקודים".
• • •
הריסון, בן 58, נשוי לשושי (54). שניהם ירושלמים ותיקים, שגדלו במשפחות המשתייכות לציונות הדתית ונישאו בתחילת שנות השמונים. הורים לשישה וסבים ל־12. הוא בוגר בני עקיבא, למד בישיבה מקצועית, התגייס לקורס טיס, והודח אחרי שנה ושמונה חודשים. המשיך לשרת כקצין בחיל האוויר והשתחרר בדרגת רס"ן.
"בצבא עברתי טראומה קשה", הוא מספר. "הייתי במסוק יסעור שפגע בקווי מתח גבוה ונחת נחיתת חירום. בנס לא התחשמלנו ויצאנו מזה בשלום. את הצבא סיימתי עם תהיות רוחניות, והחלטתי לקחת פסק זמן וללמוד בכולל. תכננתי ללמוד טכנולוגיה ולעסוק בהייטק, אבל נכנסתי למסלול של רבנות והלכתי לכיוון חרדי יותר".
הוא סיים לימודי רבנות והוראה והחל לעסוק בחינוך. בגל העלייה בשנות התשעים גויס לעמוד בראש ישיבה תיכונית לילדי "נעלה", ובמקביל החל לערוך חופות. הוא חיתן לא מעט מפורסמים, ובהם השחקנית נטע גרטי, הכדורסלן יניב גרין, הכדורגלן עומר דמארי, אבי נוסבאום, מוקי, עידית קפלן ורבים אחרים.
"התחלתי את החתונות בהתנדבות דרך ארגון צהר, והפידבקים מהאנשים היו טובים מאוד. אנשים התקשרו לצהר וביקשו אותי. ראיתי שאני לא יכול להמשיך לעסוק בזה במסגרת התנדבותית, והקשר עם צהר הסתיים".
למה אנשים רצו דווקא אותך?
"אני חושב שניסיתי להיות גשר שמבטא סובלנות. שמעתי מזוגות חילונים, 'אם זה לא אתה, אנחנו נוסעים לקפריסין'. בדיבור נעים, בהנחיית החופה עם מימד אישי ועם הסברים נכונים אפשר להעביר מסרים חיוביים. היו לי תאריכים סגורים לחופות כמעט חצי שנה קדימה, והכל נגמר בבת אחת כשנעצרתי".
לאולפנה בית שולמית, שממנה יצאה המתלוננת נגדו, הוא הגיע ב־2008, כמעט במקרה. "הרב אמיתי שחור, ראש האולפנה, פגש אותי והציע לי לשמש רב המקום, שזה אומר גם ללמד וגם לעשות פעילויות חינוכיות, להרצות ולהביא מרצים. לימדתי שם שלוש שנים, אני חושב שהייתי מורה מוצלח, אבל לא היתה כימיה עם המקום, היו ויכוחים על שעות ההוראה והיקפי המשרה, ועזבתי.
"לא היה לי קשר אישי עם הבנות. באתי מדי שבוע ללמד כמה שעות בודדות. בהמשך חזרתי למקום כבודק חיצוני של בחינות מטעם משרד החינוך, וגם התחלתי בהדרכת משלחות של בני נוער לפולין".
ב־1 בדצמבר הוגשה נגד הריסון תלונה למשטרה, מבלי שהוא יהיה מודע לכך כלל. שבוע לאחר מכן, כשיצא בבוקר לבית הכנסת, התדפקו שוטרים על דלת ביתו.
"אני מסתכלת בעינית של הדלת ורואה שני שוטרים בלבוש אזרחי, מראים לי תעודת שוטר ומבקשים לדבר עם דוד", מספרת רעייתו שושי. "אני פותחת את הדלת ושואלת באיזה עניין, והם משיבים שזה בעניין רישיון הנשק שלו.
"התקשרתי אליו, הוא אמר שאין בעיה וישלח את הרישיון בווטסאפ. אבל הם התעקשו לדעת איפה הוא נמצא, כי הם 'צריכים אותו'. נתתי להם לדבר איתו, והם הלכו לבית הכנסת".
• • •
דוד: "מגיעים אלי ארבעה שוטרים. אני יוצא לקראתם, מחזיק ברישיון הנשק, והם אומרים לי, 'זה לא קשור לרישיון', ושולפים צו מעצר שעליו כתוב: 'חשוד באונס, מעשה סדום ואלימות כלפי קטינה'.
"האמת, התייחסתי לזה בזלזול. הרי אני יודע שלא עשיתי שום דבר כזה, ושאין היתכנות לדברים האלה. הם אומרים לי שהם צריכים לעשות חיפוש בבית, ואנחנו חוזרים הביתה. ביקשו ממני לא להגיד לשושי את החשדות, אז אמרתי לה רק שרוצים לעשות חיפוש בבית, ושאני ממשיך איתם".
שושי: "שאלתי אם הם מתכוונים להפוך את הבית. הכנתי לדוד אוכל ושתייה, שאלתי מה קרה, והוא אמר שזה בקשר לנשק ושצריך לברר כמה דברים. משהו נראה לי מאוד חשוד, דוד היה חיוור ולחוץ. ואז הם יצאו איתו. לא תיארתי לעצמי שזה יכול להיות משהו אחר בכלל.
"מהבוקר ועד 5 בערב לא שמעתי כלום. אני יושבת בבית, כוססת ציפורניים, הטלפון שלו סגור. מנסה להתקשר לתחנת המשטרה, רק לוודא שהוא באמת שם, התחלתי לחשוב שאלה מתחזים שחטפו אותו".
"אחד מאנשי השב"ס שאל אותי אם אני רוצה לכסות את הפנים, אמרתי שלא, שאין שום סיבה שאתבייש במשהו, לא עשיתי כלום". בבית המשפט // צילום: נעם ריביקין פנטון
דוד מתפרץ לדבריה. "היה שלב שבאמת חשבתי שזו חטיפה. הם באו על אזרחי, עם טענה שאין מצב שהיא אמיתית. אני יושב עם ארבעתם ברכב, אנחנו עוברים באזור בית חנינא, ומתחילות לרוץ לי מחשבות בראש".
שושי: "לא הרפיתי מהיומנאי בתחנה עד שהוא אמר לי שדוד שם. בערב אני מקבלת טלפון מאחד החוקרים, שאומר לי: 'בעלך עצור, תארגני לו עורך דין פלילי, מחר הוא יובא להארכת מעצר'. הייתי בהלם. לא דמיינתי שאנחנו נכנסים לסרט אימה כזה.
"מצאתי עורך דין, יהודה שושן, שעשה בדיקה קצרה וחזר אלי ואמר שדוד מואשם באונס של נערה בת 14. לא הצלחתי לדבר. התחלתי לבכות".
האמנת שהוא עשה דבר כזה?
"בדקות הראשונות יש אי ודאות גדולה והמחשבות משתוללות. מצד אחד ודאי שזה לא יכול להיות. מצד שני כל היום הוא בחקירה, עצור, מחליטים להביא לפני שופט, הראש אומר, 'לך תדע'. אני חושבת שבכל אדם היו נכנסות מחשבות כאלה. אבל מייד אני מתעשתת ואומרת לעצמי: אני מכירה אותו, חיה איתו 33 שנים, יודעת מי האיש. אין מצב, פשוט אין מצב. ומחליטה לצאת למסע להוציא אותו מהדבר הזה. אני יודעת שאני אעשה הכל כדי לסיים את הסיפור הזה".
דוד: "אני יושב במשרד עם חוקרים, ואומרים לי שיש ילדה שסיפרה שלפני שבע שנים עשיתי בה מעשים נוראיים. אני אפילו לא אחזור על מה שהיא אמרה, כי אלה דברים מזעזעים. עוברים איתי על כל אחד ואחד מהחשדות בצורה הכי גרפית, שלקחתי אותה לחדר והפשטתי והרבצתי וכל מיני דברים הזויים, ואני אומר שוב ושוב שהכל שטויות. שלימדתי שם, אבל אני לא מכיר אותה בכלל, ואין מצב שעשיתי מעשים כאלה.
"הם מפעילים עלי שיטות פסיכולוגיות. אומרים לי שאני 'בכיוון הנכון', ש'לכל עברייני המין יש עבר נקי' ו'בהתחלה כולם מכחישים'. אחר כך מחליפים חוקרים ומתחילים בכל מיני שיטות לנהל שיחה. אני רק עונה שלא פגשתי את הבחורה הזאת מעולם, אומר שאני מוכן לפוליגרף, מוכן לעימות, הכל, רק להוכיח להם שאני חף מפשע.
"האמת היא שבשלב הזה אני די אופטימי. בטוח שיבדקו, יחקרו ויגלו שזה הזוי. אולי החליפו אותי בטעות עם מישהו אחר. בכל מקרה אני בטוח שיש פה אי הבנה.
"הם מתייחסים אלי יפה. נותנים לי ללכת לשירותים, אוכל, שתייה, תפילות. אין צעקות, אין השפלות. הייתי בטוח שאני מסיים איתם והולך הביתה".
• • •
אלא שלא כך היה. אחרי יום של חקירות הועבר הריסון לבית המעצר במגרש הרוסים.
"זה הזוי, אדם נורמטיבי שלא עשה כלום מועבר בפוסטה (רכב של השב"ס; י"ש). בבית המעצר מבקשים ממך להתפשט, אתה עובר בדיקות פולשניות, ומוצא את עצמך מעביר לילה עם עבריינים, כשבכל כמה שעות נפתחת ונטרקת דלת הברזל ומכניסים לשם עוד אדם. לוקחים לך את החגורה ואת השרוכים שלא תנסה להתאבד, ואתה רק עם מזרן חסין אש ואוכל מעופש.
"ניסיתי רק להירדם, היתה לי תקווה גדולה שבבוקר יביאו אותי בפני שופט והוא יבין את הטעות האיומה שנעשתה כאן וישלח אותי הביתה".
בינתיים שושי מספרת על לילה קשה. "אני לא עוצמת עין כל הלילה, המחשבות לא נחות, רק מחכה שיגיע הבוקר ואלך לבית המשפט עם עורך הדין, נשחרר אותו וזהו. אפילו לא חשבתי לספר לילדים, באתי לבית המשפט בלי אף אחד. חשבתי שאקח אותו הביתה ונשים את הבדיחה הזאת מאחורינו".
דוד: "כשאני מגיע לבית המשפט אני שומע את אנשי השב"ס מדברים על זה שיש תקשורת בחוץ. אחד שואל אותי אם אני רוצה לכסות את הפנים, אני אומר לו שלא, אין שום סיבה שאתבייש במשהו, לא עשיתי כלום. בכלל הייתי בהלם שיש תקשורת.
"כשאני עובר מול הכתבים לכמה שניות, מישהי דוחפת לי מיקרופון וצועקת 'אתה הכאבת לה', 'פגעת בה', 'מה יש לך להגיד על זה'. הייתי בהלם מסגנון השאלה, היתה המולה של פלאשים, ולי בכלל אסור לומר מילה, הסוהרים הזהירו אותי לא לדבר עם התקשורת, אחרת אסתבך.
"אני נכנס לאולם, שושי מתקרבת אלי. אנחנו נוגעים לחי אל לחי, כמו נשיקה, רק הספקתי ללחוש לה 'זה שקר, הכל שקר', עד ששוטרת דוחפת אותי ואומרת שזה אסור".
שושי: "זה היה בעיקר משפיל. התקשורת, האזיקים בידיים וברגליים, מאוד קשה לאישה לראות את בעלה מושפל כמו אחרון הפושעים. התחננתי לשוטר שייתן לו מים מהבקבוק שלי, ולא אפשרו לי. באותו רגע אין יותר מדי מחשבות, חוץ מזה שצריך לסיים את הסיוט הזה כמה שיותר מהר".
דוד: "הדיון ארך חמש דקות. זה כמו סרט נע. השוטרים ניגשים לשופט, חושפים בפניו משהו, הוא מאריך את המעצר בשבעה ימים, אפילו מתיר לפרסם את השם שלי, וזורק משהו על 'הרשעה ודאית'. אני נעמד ומבקש לומר משהו, ומצליח רק להגיד שנעצרתי על לא עוול בכפי, שלא נגעתי באצבע קטנה באף אחת, שבהתחלה אפילו ויתרתי על עורך דין כי באמת חשבתי שלא צריך. אבל זה לא עוזר, ומחזירים אותי למעצר".
הרב הריסון בביתו. "בהתחלה אפילו ויתרתי על עורך דין, כי באמת חשבתי שלא צריך" // צילום: מרים צחי
עורך דינו של דוד ביקש לערער על הארכת המעצר ועל פרסום שמו, ודיון נקבע לכמה שעות מאוחר יותר. בינתיים מתכוננת שושי לאסוף את בני המשפחה כדי לספר להם, אבל לא מספיקה.
"הכל התחיל לרוץ ברשתות החברתיות", היא מספרת. "דיברו על רב שנעצר, עורך חופות מוכר בירושלים, שעושה מסעות לפולין. כל מי שמכיר אותנו מייד הבין.
"לא הספקנו להתאסף, כי עדכנו אותנו על הערעור, והתחלתי לעשות טלפונים באטרף לכל המשפחה, כדי להסביר להם. התגובות היו קשות. אח שלו כמעט התעלף, היה נסער מאוד, הוא היה בדיוק בבידוק בשדה התעופה והתחיל לעשות סימנים של לחץ, אז המאבטחים חשדו בו ולקחו אותו לבידוק רציני יותר. הילדים הבינו כבר, הם דיברו בינם לבין עצמם, אבל כמובן אף אחד לא האמין. הדיבורים היו רק איך מחלצים אותו מזה".
כמה מבוכה היתה סביב ההאשמות?
שושי: "בכלל לא היתה התייחסות לעניין הבושה או הביזיון, היה ברור לכולם שהוא חף מפשע. היינו עסוקים רק בהישרדות ובמחשבה איך יוצאים מזה".
דוד: "מעולם לא חשתי את הבושה, כי ידעתי שלא עשיתי כלום. גם חברות של הבת הקטנה שלנו, שדיברו איתה על זה, אמרו לה שמהעובדה שאבא הולך בפנים גלויות ובראש מורם, ברור שאין לו מה להתחבא".
שמו של הריסון פורסם כבר באותו יום. שושי נזכרת בשבת אחת, השבת שאחרי, "שהיו כתבות בעיתונים, ואז אתה רואה את זה שחור על גבי לבן. זה גרם לי להחליף צבעים. לא מזה שעשה או לא, היה לי ברור שלא, רק מלקרוא את המילים והתיאורים של הבחורה.
"זה לקסיקון שלא מדובר אצלנו בבית. מעולם לא השתמשנו במילים האלה של 'אונס', 'מעשי סדום'. זה גועל נפש, מה לנו ולדבר הזה? בגלל המילים הקשות לא יכולתי לקרוא את תיק החקירה הרבה זמן".
דוד: "אפילו את כתב האישום לא קראתי ממש, אלא לקראת תחילת המשפט. שושי התחילה לספר לי מה כתוב ואמרתי לה, 'עיזבי. לא רוצה לשמוע'".
איך הגיבו החברים?
דוד: "רק בודדים הפנו לנו עורף או ניתקו יחסים. מעבר לזה דווקא היתה תחושה של תמיכה ואמון. אנשים מסביב כל הזמן אמרו שבטוח אצא מזה ושלא אדאג, וזה מאוד חיזק אותי. היה פה משהו מוזר, שדווקא חומרת המעשים שבהם האשימו אותי שמה את המצב על הכל או לא כלום, לא היה פה מקום לפרשנות".
שושי מסכימה. "אם היו אומרים אירוע חד־פעמי, ברכב או באיזה חדר, הייתי יותר מוטרדת. אבל כשזה כתב אישום הזוי כל כך, זה אפילו מוריד אבן מהלב".
• • •
העימות עם המתלוננת היה קשה. "לא נתנו לי על זה הודעה מראש, אבל זה לא משנה, לא הייתי צריך. נכנסנו לחדר שבו ישבו חוקר וחוקרת, והם נתנו לה להתחיל. היא אומרת, 'אתה תקפת אותי', 'אנסת אותי'. אני אומר לה, 'אני בכלל מכיר אותך?' והחוקרים משתיקים אותי. זה לא היה עימות, הם היו חד־צדדיים לטובתה. כל הזמן אמרו לי, 'אתה לא מדבר עכשיו'.
"כשהתחלתי לדבר, ניסיתי לשאול אותה שאלות פשוטות, כמו 'באיזה ימים זה קרה?' היא ענתה שהיא לא זוכרת, או שאמרה 'ביום רביעי'. אמרתי שבימי רביעי בכלל לא עבדתי באולפנה, ואז היא התחילה לבכות ואמרה שהיא לא מסוגלת. החוקרים כעסו עלי.
"אחר כך שאלתי איך קראתי לה כביכול לבוא אלי, והיא אמרה ששלחתי בנות לקרוא לה. ביקשתי שם אחד, והיא אמרה שהיא לא זוכרת. אבל גם זה לא עזר. לא האמינו לי.
"כעסתי. אמרתי לה שהיא חצופה, שאני יושב במעצר על לא עוול בכפי.
"אחרי העימות היתה לי תחושה שזהו, זה נגמר, שהם קיבלו את התשובות שלי. אבל חוקרת שהיתה בחדר בזמן העימות הטיחה בי, 'אתה רואה איך היא נראית! איך אתה לא מתבייש! איך אתה אדיש! הרסת לה את החיים!'
"הייתי בשוק. אמרתי לה שוב ושוב שלא ראיתי את הבחורה הזאת מעולם. שאלתי אם עושים בדיקה פסיכוטית לפני שבודקים את התלונה, והחוקרת אמרה, 'רק בגללך היא ככה', הבנתי שהיא חד־צדדית, ועדיין המשכתי לדבר איתה ולהכחיש.
"בשיחה עם אחד הקצינים לפני הדיון השני בהארכת המעצר אמרתי לו שבמארס יש לי קבוצה להוציא לפולין. הוא צחק לי בפנים, 'חביבי, אתה תהיה פה עוד הרבה זמן'".
ב־18 בדצמבר 2016 הוגש נגד הריסון כתב אישום מזעזע. הוא מונה עשרות עבירות של מעשי סדום, אינוס, מעשים מגונים, תקיפה ואיומים. על פי הנטען, בוצעו המעשים בשנת 2008 בתלמידת כיתה ט' באולפנה בירושלים. כתב האישום מדבר על תדירות של פעמיים עד ארבע פעמים בשבוע שבהן ביקש ממנה הריסון לפגוש אותו בחדר הרבנים באולפנה, או בחדר הפנימי במקלט. שם ביצע בה מעשים מגונים, מעשי סדום ומעשי אינוס.
על פי כתב האישום, לאחר האונס הראשון "הוא איים על המתלוננת שאם תספר על מעשיו, יכאיב לה ויפגע בה, ויספר לכולם שהיא זונה". מפורטים בו עוד מקרים מוזרים, כמו הכאה, בעיטות, לחיצה בחוזקה על איברים שונים ושלל סיפורים שבוטלו בשבוע שעבר במחי יד.
להריסון יש הסבר פשוט יחסית איך יצא כתב אישום כזה. "מהרגע הראשון הם האמינו לה, וזהו. כל מה שהיא אמרה נרשם, כל חיזוק שאפשר היה לקבל לדברים שלה נכנס, ואת כל הדברים שאני אמרתי השאירו בחוץ. כל הוכחה שהבאתי לא הובאה בחשבון. למשל, שלא לימדתי ביום שבו היא טענה שעשיתי לה את המעשים, או שאין תלמידה אחת שזוכרת שהתבקשה על ידי לקרוא לנערה הזאת לחדר שלי.
"זה היה מגמתי. לקחו רק יום אחד של חקירה, ועוד יום אחד של עימות איתה. על זה הכל בנוי. לא ממש חקר האמת".
הדיון השני בהארכת המעצר נערך יומיים אחרי העימות. "כבר היתה הצהרת תובע, והמשפחה באה לבית המשפט. אתה אומר לעצמך שאין מצב שאדם חף מפשע יואשם, אבל אתה רואה את כדור השלג מתגלגל, ואף אחד לא מצליח לעצור אותו. אתה רואה שהכל חד־צדדי, שאתה יושב במעצר על לא עוול בכפך, וזה מייאש. רגעים של פסימיות, פחד גדול.
"תוך כדי הדיון שושי אמרה לי 'תהיה חזק'. כשראיתי אותה ואת הילדים מולי, זה הציף אותי ופרצתי בבכי. הרגשתי שהכל סוגר עלי".
שושי: "באנו כולנו לבית המשפט כדי להראות לו חוזקה. עמדנו כשהוא נכנס לאולם, כי הוא אדם מכובד, לא רק השופטים מכובדים. שידרנו לו שאנחנו חזקים, ושהוא ייצא מזה. זו סיטואציה קשה, משפחה נורמטיבית שמוצאת את עצמה בבית משפט, אבל היינו חזקים. באמת חזקים.
"דוד נכנס שוב אזוק בידיים וברגליים, נראה נורא. מושפל. השתדלנו לא לבכות לידו. בכל הדיונים הייתי פוגשת אותו מאחורי הזכוכית, חזקה ויציבה, ואחרי היציאה מתפרקת. בוכה".
דוד: "עורכת הדין שלי, אסתר בר־ציון, הציעה חלופת מעצר. השופט דוד מינץ חקר במקום את הערֵבים ואת המשפחה, ואני חושב שהוא התרשם מהנורמטיביות שלנו ומהעובדה שיש רק מתלוננת אחת מלפני הרבה שנים, והחליט לשלוח אותי למעצר בית. עורכי הדין של הפרקליטות הופתעו מאוד".
כעבור יומיים ערערה הפרקליטות לבית המשפט העליון על החלטת השופט מינץ, והערעור התקבל. ב־26 בדצמבר הועבר הריסון לבית המעצר הדרים. רק כעבור שבועיים, ב־9 בינואר, שוחרר למעצר בית. בסך הכל, שהה חודש ימים בבתי המעצר.
• • •
מאז הוא שהה אצל קרובת משפחה בפתח תקווה, ולאחר מכן במעצר בית במושב בית גמליאל שליד יבנה. "עברו עלי 11 חודשים שבהם סיגלתי לעצמי סדר יום קבוע. היו לי חברותות (לימוד תורה עם אדם נוסף; י"ש), בטלפון עברתי על חומרי החקירה, חיפשתי חומרים היסטוריים שיסייעו לי לספר מה היה בדיוק באותה שנה, וכמה אני רחוק מזה. ישבתי עם עורכת הדין על כל העדויות והסתירות בעדויות של הבחורה.
"ועדיין זה לא היה פשוט. אסור לך לצאת מהדלת, גם לא לזרוק אשפה, אתה מוגבל, נעול, סגור, יש אירועים משפחתיים, ואי אפשר לצאת אליהם. החיים ממשיכים, וזה מתסכל".
שושי: "חמשת הילדים הנשואים שלנו ניהלו שגרה מסוימת. היו באים לבקר אותו, עושים איתנו חגים ביחד. מי שבעיקר סבלה זו הילדה הצעירה, שהיתה בשנת שירות לאומי וגרה בבית. אני הייתי צריכה לעזוב את הבית ולעבור לגור איתו, והיא היתה צריכה למצוא כל הזמן מקום להיות בו. בהתחלה היא עברה לחברה, אחר כך לאחות גדולה. היא סיפרה שהיא שומעת דיבורים על העניין במסגרת השירות הלאומי, אבל היא חזקה ומקבלת פידבקים טובים".
דיברתם על הנושא עם הילדים?
שושי: "בוודאי, זה לא היה מוחבא. דיברנו איתם על התהליך והכל, סיפרנו להם כל פעם על החידושים שהתגלו בתיק, דיברנו בפתיחות. לאט לאט כולם הבינו שידנו על העליונה".
דוד: "רוב החברים לא נטשו. יש כאלה שפחות יצרו קשר. אני יכול להבין ולא להבין. היתה נגדי שטיפת מוח כל כך אגרסיבית, שגם אנשים שלא האמינו אמרו, 'טוב, נחכה לראות מה יקבע בית המשפט'".
עם שושי. "בכלל לא היתה התייחסות לעניין הבושה, היה ברור לכולם שהוא חף מפשע", היא אומרת צילום: מרים צחי
ככל שהתקרב מועד תחילת המשפט, כך הלחץ במשפחה עלה. דוד: "לא ישנים הרבה בלילה, נפגשים עם עורכת הדין, עוברים על החומרים.
"התרגילים של הצד השני היו מלחיצים. למשל, הם טענו בכתב האישום שיש להם 24 עדי תביעה. אתה קורא את החומר ולא מבין. שמונה עדי תביעה מצוות בית הספר, מנהל ושבע מורות. קורא את החקירה שלהם ולא מוצא שום דבר שמחזק את הסיפור. אבל זה נועד לשדר ביטחון של הפרקליטות, 24 עדי תביעה זה מציג תזה חזקה.
"מצד שני, יש קושי אמיתי לגייס עדי הגנה. כל מי שיכול לבוא להגנתך, כמו מורות או תלמידות, מבקש לא לבוא. אתה לא מבקש שישקרו או שיספרו משהו לא נכון, אבל אף אחד לא רוצה בכלל להתקרב לסיטואציה, וזה מתסכל".
הצלחת לשמור על אופטימיות?
"היתה בי אופטימיות שכאשר הכל ייפתח בבית המשפט, יבינו את הטעות. דמיינתי לעצמי איך עורכת הדין שלי תדבר עם הבחורה ותראה את הסתירות, ואני אצא משם. מצד שני, הכנתי את עצמי לתהליך ארוך. משפט כזה, עם עדי תביעה, עדי הגנה ואנשי מקצוע, יכול לקחת אפילו שנים. זה מפחיד".
• • •
ביום חמישי שעבר קרה הבלתי ייאמן.
"קיבלתי אישור לצאת לבדיקה רפואית בת"א. נסענו אני ושושי ברכבת לכיוון יבנה, רכבת עמוסה לעייפה, יום חמישי אחר הצהריים, הכל מלא חיילים וחיילות, אין מקום לשבת. לא עמדנו אחד ליד השני. ושם הטלפון צלצל.
"ראיתי שזאת עורכת הדין שלי. בהתחלה לא רציתי לענות, כי לא היה לי נוח לדבר שם, אבל היא לא הרפתה. בסוף אני עונה, ואז היא מספרת לי שהפרקליטות ביטלה את כתב האישום. נשארתי מאופק יחסית, שמח אבל מאופק. קראתי לשושי להתקרב ואמרתי לה שזאת עורכת הדין, ושיש לה בשורות טובות. היא פרצה בבכי".
שושי: "בהתחלה לא האמנתי. רציתי כל הזמן משהו כתוב, שזה יהיה חד־משמעי, ואסתר מתעקשת ואומרת, 'תתקשרו לכולם ותגידו שאבא חף מפשע, זך כשלג'. התחבקנו ברכבת, כולם מסביב ראו את ההתרחשות ולא הבינו - טלפון, בכי. התחילו להציע מים ומקום לשבת. אמרנו רק שזה דבר משמח".
דוד: "צלצלנו לבני המשפחה. התגובות הראשונות היו 'לא מאמין!' ו'זה בטוח?' - ואז שמחה גדולה. רק כשראינו את הדיווחים בתקשורת, התחלנו להאמין יותר שהכל אמיתי. שזה באמת התהפך.
"בערב נסענו לקבר רחל, והתפילה שהיתה אמורה להיות תפילה של דמעות לפני תחילת משפט הפכה לתפילת שמחה".
מה למדת מהשנה הזאת?
"בשנה האחרונה נחשפתי לסיפורים ולעדויות על אנשים חפים מפשע שיושבים בכלא. זה מפחיד. לאורך כל חיי היה לי אמון מוחלט במערכת. עד יום המעצר חייתי כאזרח רגיל, שנותן אמון בלתי מסויג במערכת המשפט, ופתאום אני רואה על בשרי שזה לא המצב. בכל השיחות שלי עם עורכת הדין שמרנו על אופטימיות, אבל היא דאגה גם להשמיע לי את הצד הפסימי, שכמה שאתה רואה שהתיק חזק מבחינתך, יש מצב שגם השופטים מאמינים למתלוננת ולא יעזור לך כלום.
"השתדלנו לא לדבר על גזר דין ועונש וכאלה, אבל באחת השיחות היא אמרה שלפי כתב האישום שהם הגישו, זה יכול להיות 'עונש דו־ספרתי שמתחיל בספרה 2'. כי עבירות מין, במיוחד באווירה הציבורית היום, נתפסות כחמורות במיוחד. היה לי מאוד קשה לשמוע את זה. זה גרם לי לשנס מותניים ולחפש עוד ראיות ולנבור בעוד חומרים כדי לא להגיע לשם.
"מדי פעם, המחשבות על העונש קפצו לראש. בכל זאת אנחנו בני אדם, ואז אתה חוטף סחרור של מחשבות. אמרתי לעצמי שאם אני מורשע אני שובת רעב עד המוות, אני לא יכול אפילו לחשוב על הרשעה, גזר דין, עונש, אני יודע שלא מגיע לי עונש, שאני חף מפשע. אבל גם כשעלו מחשבות אובדניות התעשתי, אמרתי שאני לא אשאיר כתם על המשפחה, ושאני חייב לטהר את שמי. אבל אלה מחשבות נוראיות, לילות בלי שינה.
"היום אני מאמין שיש אנשים שיושבים בכלא על לא עוול בכפם. הרי גם אני כמעט הייתי שם. הכל עובר לי בראש - האזיקים, הפוסטה, המעברים בין בתי הכלא, האסירים, המשפחה בבית המשפט. אחד האסירים אמר לי דבר נכון: שמי שעובר את כל הטרטורים האלה מגיע לשלב שבו הוא מוכן להודות בדברים שלא עשה, רק כדי להפסיק את כל התהליך הנורא הזה.
"הרגשתי שעיקר הבעיה היה במשטרה. החקירה היתה מוטה לחלוטין, לא בדקו הרבה פרטים בסיסיים, לא עירבו אנשי מקצוע כשהיה צריך. חשבו שנפל להם מקרה מעניין לידיים, הוציאו לתקשורת, היה הד תקשורתי גדול, ואחר כך לא יכלו לרדת מהעץ. אם מוציאים את כל המקרה לתקשורת ורק אז מתחילים לחקור, תחשוב כמה העדויות עלולות להיות מזוהמות.
"איך עושים חקירה בתוך ימים ספורים? איך קורה שהעימות הוא ב־12 בדצמבר, וכעבור יומיים כבר יש הצהרת תובע? מתי הספקתם לחקור הכל? הבעיה היא שהפרקליטות קונה את המלצות המשטרה בשתי ידיים, בלי לבחון את התיק לעומקו".
עם עורכת דינו אסתר בר־ציון. "יש להצר על כך שהצדק יצא לאור בחלוף שנה מתלונת השווא, אבל גם צדק מאוחר הוא צדק״, היא אומרת // צילום: נעם ריביקין פנטון
על שאלת השאלות - מדוע טפלה עליו המתלוננת את ההאשמות - אין להריסון תשובה מוחלטת. "יש לי השערה, אבל יש מגבלה של צנעת הפרט ואני לא יכול להיכנס לפרטים. מה שאפשר לומר הוא שמדובר כנראה במצב נפשי מורכב. מעבר לזה לא מצאנו קצה חוט או סיבה לעלילה. לא נקמה, לא מישהו שעומד מאחוריה.
"אני יודע, ועכשיו כל העולם יודע, שמעולם לא פגשתי אותה, מעולם לא היה סיכוי שדברים כאלה יכלו להתבצע. כשמישהי שמעולם לא פגשת עושה לך דבר כזה, זה מגדיל את התסכול. אבל מצד שני, אני יודע שאם היה משפט, הייתי מזוכה זיכוי מוחלט".
תדרוש פיצויים?
"זה דורש התייעצות עם עו"ד, איך לתבוע, את מי לתבוע. ברור שנעשה לי עוול ונזק כספי עצום, לא היו לי הכנסות במשך כל הזמן הזה, והיו הוצאות משפטיות רבות. כל אלה דברים שעוד נבדוק.
"אבל המסר הכי חשוב שאני יכול להעביר לרשויות - למפכ"ל המשטרה, לראשי הפרקליטות - הוא שזה תיק שדורש ועדת חקירה. לא מתוך נקמה אישית, אלא מתוך דאגה. זה תיק שאמור לגרום לרעידת אדמה. אני שליח ציבור בעניין הזה: קחו את התיק הזה ותבדקו אותו, אל תזרקו סיסמאות. תדעו שהיו ועלולים להיות עוד מקרים כאלה.
"אנשי ציבור עם פחות אחריות, שלא מבצעים מלאכתם נאמנה, משלמים מחיר - אז אלה שגוזרים חיים של בני אדם בנקודות כל כך קריטיות חייבים להיות תחת ביקורת. אני לא רוצה נקמה. אני רוצה תיקון".
judadatit@gmail.com