מסרוני הפיוס של חמאס לפת"ח - פיוס מדומה

מסרוני הפיוס ששיגר אתמול חמאס לעברו של אבו מאזן הפיחו תקוות גדולות בתושבי הרצועה, בצד חשדנות מובנת אצל מקבלי ההחלטות ברמאללה. חמאס הציע עסקה פשוטה: אנחנו נפרק את הוועדה שהקמנו לניהול עצמאי של הרצועה, נאפשר לשרי רמאללה להגיע לעזה להתנעת ממשלת האחדות ויחד נלך לבחירות כלליות. אתה, אבו מאזן, תסיר מייד בתמורה את הסנקציות הכלכליות שגזרת על הרצועה, תחדש את תשלום המשכורות והדלק וכל השאר.

כולם יודעים שההצעה הזו לא נולדה מחיבה יתרה לאבו מאזן, אלא מלחץ כבד שהפעילו המצרים על משלחת הארגון השוהה כרגע בקהיר. מרגע שנעצרה כמעט לחלוטין זרימת הכספים של קטאר לרצועה, התחזקו מאוד מנופי הלחץ של המצרים על חמאס: רוצים את פתיחת מעבר רפיח? סחורות וגם דלק? לכו להתרגל מחדש עם אבו מאזן.

הראיס מבין היטב את המלכוד. אם ידחה את היד המושטת, לכאורה, מעזה, יצטייר מייד כמי שמפנה עורף לרעיון האחדות ויקלקל עוד יותר את יחסיו עם המצרים, שממילא, כך הוא חושד ובצדק, מעדיפים את יריבו הפתחווי, מוחמד דחלאן. מנגד, אם ייעתר לדרישה ויסיר את הסנקציות על חמאס, יצטייר כחלש וכמי שוויתר בלי לקבל תמורה.

האמת היא שהתנאים לפיוס אמיתי בין פת"ח לחמאס, בין רמאללה לעזה, עדיין לא בשלו ורחוקים ממימוש. חמאס סבור שאבו מאזן הוא מנהיג בלתי לגיטימי, שלא העמיד את עצמו לבחירה מחדש, ומוביל מדיניות לא לגיטימית של שיתוף פעולה ותיאום ביטחוני עם ישראל.

בפת"ח מבינים שחמאס לא רק לא מתכוון לוותר על שליטתו ברצועה ולהעבירה לידי אבו מאזן, אלא גם שואף להשתלט על הגדה ולהחליף את אבו מאזן באיסמעיל הנייה.

זו הסיבה שכל מאמצי התיווך והפיוס הרבים שנקשרו בין פתח וחמאס בעשור האחרון, לא צלחו או קרסו כעבור זמן קצר. והמשימה המיידית של אבו מאזן היא למצוא דרך לדחות את ההצעה החדשה של חמאס בלי להופיע כסרבן.

עמדת ישראל כלפי ניסיונות הפיוס הפנים־פלשתיני היא מעורבת וחצויה. מצד אחד, הנתק בין עזה לרמאללה נוח לירושלים ואף מחזק את הטענה שאבו מאזן אינו מייצג את כל העם הפלשתיני. מנגד, איך אפשר להתנגד לתרחיש שבו, במסגרת "אחדות פלשתינית", כוחות הביטחון של אבו מאזן משתלטים מחדש על הרצועה ודוחקים את חמאס לפינה?

מכיון שהתרחיש הזה נראה כרגע דמיוני ולא ממש מציאותי - אין צורך למהר לקבל החלטות. רק תושבי עזה, שעדיין מאמינים כי הפיוס המדובר יביא לשיפור במצבם, עלולים שוב להתאכזב.