מחקר עדכני מאוניברסיטת אריזונה גילה כי השנים הקשות ביותר לגידול הילדים הן לא שנות הינקות - עם הבכי, השינה הלא רציפה והגמילה מחיתולים, וגם לא גיל שנתיים הנורא עם התפרצויות הזעם.
תתפלאו לגלות שהשנים המתוחות ביותר עבור אמהות בחיי ילדיהן הן דווקא השנים שבהן הם לומדים בחטיבת הביניים.
במחקר נחקרו יותר מ-2200 נשים משכילות עם ילדים מגיל ינקות ועד בגרות ובדקו היבטים שונים של מדדי הורות ושביעות רצון. התוצאה היא שאמהות לילדים בני 12 עד 14 הן הכי מתוחות ומדוכאות, אפילו יותר מאלה שמגדלות תינוקות. מבין כל האימהות שנבדקו, הן אלה שמדווחות על הרמות הגבוהות ביותר של בדידות וריקנות, ועל הרמות הנמוכות ביותר של סיפוק מהחיים.
מדוע? מדובר בשנים מאתגרות של תחילת גיל ההתבגרות שבהן ילדים רוצים להתרחק מהוריהם ולקבל עצמאות. הם עוזבים את בית הספר היסודי, שהיה חממה בטוחה, לבית ספר גדול יותר ופחות אישי.
מצבי רוח של כמו של ילדים קטנים
בגילאים הללו מתחיל עליהם לחץ חברתי להיות "מקובל", להתלבש לפי קוד לבוש מסוים, להיראות טוב וגם לצאת עם בני המין השני. בד בבד מתחילים אצלם שינויים בגוף, השתוללות של הורמונים והופעת סממני מין, ואיתם גם מצבי רוח קיצוניים ומשתנים. הם עלולים פתאום לבכות כמו ילדים קטנים, אבל בניגוד לעבר, כבר לא מספיק לדגדג אותם או לעשות להם פרצוף מצחיק כדי לעודד את רוחם, וקשה להוציא אותם ממצבי הרוח אליהם הם נקלעים.
מסתבר שאת רוב הקושי חוות האימהות (כרגיל), ובעיקר עם בנותיהן, שנוטות יותר לדרמות רגשיות. האימהות הן לרוב המטפלות הראשיות, והן גם אלה שמעניקות לילדיהן בדרך כלל את מרבית התמיכה הרגשית.
מעבר לשינויים שחלים אצל ילדיהן - אימהות רבות עוברות בעצמן שינויים לא פשוטים, כשהן מגיעות לשלב חיים לא קל – אמצע החיים. שלב זה ידוע כעלול לגרום למשבר, דיכאון, חרדה ושינויים הורמונליים מטלטלים. בשלב הזה, כשהילדים קצת גדלים, יש גם אימהות רבות שחוזרות למעגל העבודה, אותו עזבו שנים רבות קודם לכן, וגם זה יכול להיות גורם דחק לא קטן.
טיפים להורים
נכון שקשה להשלים עם זה שילדינו מתבגרים, אבל אין ברירה. קבלו את העובדה שהילד גדל, ואל תתנהגו אליו כאילו הוא עדיין בן שמונה או תשע.
אימהות (וגם אבות, במקרה הצורך) – טפלו בעצמכן. לכו לייעוץ ומצאו מוקדי תמיכה, ואל תשכחו גם להגשים את עצמכן ולפנות זמן לעניינים אישיים.
כבדו את המרחב החדש שהילד דורש. תנו לו להתרחק מכם קצת יותר, לחפש לעצמו נתיבים עצמאיים ואל תשמרו אותו קרוב לסינר.
אל תחששו מהרע מכל, ואל תהיו בטוחים שמה שקרה לכם בגיל ההתבגרות – יקרה גם להם. התייחסו לילד שלכם כאל אינדיבידואל, ואל תעשו עליו השלכות.
גם אם נראה לכם שהילד שלכם ויתר עליכם ואינו רוצה או צריך אתכם – זה אינו נכון. הוא אולי יגיד דברים כאלה או ישדר אותם, אבל הוא עדיין זקוק לכם, אולי אפילו יותר מתמיד. גם אם זה מפתה, וגם אם יש רגעים שבהם אתם משתגעים – אל תוותרו על הילד.
הכותבת הינה דוקטור לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, מרצה בכירה במכללה האקדמית הדסה, מחברת הספרים "לדעת אהבה", "זוגיות: מדריך למשתמש" ו"הורות ללא מסכות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
