בשעה 12:15, דקות ספורות אחרי פתיחת הקופות, כבר אזלו המקומות. מאות בני נוער, שבאו מכל רחבי הארץ כדי לקחת חלק בכנס "נוער קורא 2017", מצאו את עצמם נטולי כרטיסים לאירוע החד־שנתי. ההורים כבר נסעו לעבודה, והם בתל אביב, ומה הם יעשו?
ואז, כמו בסצנה מספר פנטזיה, נשלפו ספרים מתוך התיקים. המון. כריכות רכות, כריכות קשות, בעברית ובאנגלית: "הארי פוטר", "הכל, הכל", "עיר של עצמות", "המקום המסוכן ביותר בעולם" (רמז: מדובר בבית ספר, תודו שלא הייתם מנחשים). ובני הנוער, שהגיעו עד אולם סמולרש באוניברסיטת תל אביב כדי להאזין להרצאות של סופרים, לרכוש ספרים יד שנייה ולהתמנגל, התיישבו בלובי והתחילו לקרוא. בסוף הם גם הצליחו להיכנס לחלק מההרצאות (בשיטת הדלת המסתובבת).
1,200 בני נוער באו לאולם סמולרש ביום חמישי שעבר. בשנה שעברה היו 900. אם לא הייתי שם ורואה במו עיניי, גם אני הייתי מפקפקת.
"לאחרונה התחלתי לקרוא קלאסיקות ישנות, מחזות של שייקספיר, למשל 'מקבת' ו'המלט', צ'רלס דיקנס ו'הנסיכה הקסומה'". נועה קובו // צילום: אפרת אשל
"לפעמים אני רוצה להיכנס בין מדפי הספרים בספריות ולהעמיד פנים שאני אחת מהם, בשביל להישאר בספרייה לנצח" (פוסט מתוך קבוצת הפייסבוק "נוער קורא - כן, יש דבר כזה")
וידוי פרוזאי קצר: בשנים האחרונות התחלתי לקרוא ספרי נוער. אין לי נוער בבית, אבל משהו קרה לי בספרייה ובחנויות הספרים. אולי אלה סדרות הטלוויזיה שאני אוהבת, וגם הנוער - "משחקי הכס" ו"אחת שיודעת". כך או כך, מצאתי את היד שלי נשלחת שוב ושוב לאגף ספרי הנעורים, ובבית לא הצלחתי להניח את הספרים מהיד. התאהבתי.
הכתיבה לבני נוער סחפה אותי: עלילות ריגול ומתח, דרמות במסדרונות התיכון ("המקום המסוכן ביותר בעולם" - HBO כבר רכשו את הזכויות על ספר הביכורים של לינדזי לי ג'ונסון, והם יודעים מדוע), רומנטיקה, ערפדים, פנטזיות וזומבים.
כך הגעתי לקבוצת פייסבוק שאינה מיועדת לבני גילי - "נוער קורא - כן, יש דבר כזה". יש בה יותר מ־11 אלף חברים, שמבלים את זמנם הפנוי במחשבות על הולדן קולפילד (גיבור "התפסן בשדה השיפון"), מחכים לספר הבא של קסנדרה קלייר (שם העט של מחברת "בני הנפילים", הסופרת ג'ודית רומלט) ומשוועים לקצת קסם בשגרת היום־יום.
"מאז שהייתי ילדה, הוריי תמיד הקריאו לי לפני השינה", מספרת שירי קרני (18), אחת ממנהלות הקבוצה, שעומדות מאחורי הפקת הכנס. "אני זוכרת את דני דין, הגמד סיפורון וכאלה. למדתי לקרוא בסביבות כיתה א', ומאז אני קוראת ברצף".
קרני, תושבת היישוב אבטליון שבגליל התחתון, סיימה לפני כמה שבועות את התיכון וממתינה לגיוס. היא מעדיפה קריאה על פני רוב הפעילויות החביבות על בני גילה. "אני קוראת הכל, גם ספרות ריאליסטית וגם פנטזיה. כל ספר מתאים למשהו אחר, למצב רוח אחר. אני קוראת גם ספרי מבוגרים, אבל בספרי נוער יש לדעתי יותר השראה, כי הם מנסים להעביר משמעות בכתיבה שלהם. סופרים למבוגרים כותבים יותר בשביל ההנאה, ופחות עם פואנטה.
"ביוני האחרון עבדתי בשבוע הספר בדוכני ספרים במשגב ובכרמיאל, וגיליתי שהמון בני נוער מהשכבה שלי, שממש לא ראו את זה עליהם, אוהבים לקרוא. היו כאלו שביקשו המלצות על ספרי נוער או מתח, ובגלל שאני עמוק בקריאה, יכולתי להמליץ לכולם".
אז מה הספר האהוב עלייך?
"אוי, יש המון. אהבתי את 'הכל, הכל' של ניקולה יון, ספר בז'אנר הרומנטי, שבו הגיבורה חולה במחלה קשה והיא לא יכולה לצאת מהבית, ויום אחד עוברת משפחה לגור מולם. יש שם נער אחד..."
אה, טרנד הנערות החולות.
"כן, אבל זה ספר טוב. אהבתי גם את 'המועמדת' של קסנדרה קלייר, שזו סדרת פנטזיה על מישהי שמתחילה להשתתף בתהליך בחירה של נסיך שמחפש שידוך, ויש גיבורה שבאה ממעמד נמוך יחסית ולא מצפה שהוא יבחר בה, אבל הדברים מתפתחים משם. חשבתי שזה יהיה ספר שטחי, והוא ממש הפתיע אותי. שווה לקרוא, באמת. זה כיף להעביר כמה שעות גם עם תוכן קליל ומהנה".
• • •
הם חובשים כובעים, עונדים ערימות של צמידים משקשקים, מסתובבים בקבוצות, בצמדים ובשלישיות, וביחד מהווים תמהיל ישראלי שיחמם את ליבן של אימהות. חובשי כיפות, נערות ממוצא אתיופי, קיבוצניקיות בשרוואלים, בנים בחולצות זומבים, נערות עיר ונערות כפר, ילדות עם חולצות הארי פוטר (וגלימות, ומזוודות לספרים), כאלו שגרביהן הצבעוניים מתוחים עד הברכיים, נערים עם קעקועים ועם משקפיים, קוּליות ששיערן נצבע בירוק זרחני, נערות מאופרות באיפור גותי ומעוטרות בפצעונים.
הם כל כך שונים זה מזה, אבל כל אחד מהם זועק בדרכו שלו "הביטו בי, אני מיוחד". והם מיוחדים, כי הם קוראים, וכי הם מדברים על סופרים בהתלהבות כאילו דיברו על ערן זהבי (הם יודעים מי זה, תירגעו), והם לא חוששים להתיישב על הרצפה, מעל מגש פיצה או ג'אנק פוד אחר, ולהתחיל לחפור על שכר סופרים בישראל ועל סטיבן קינג ועל עצמם.
ההרצאה הראשונה היא של הסופר יואב בלום, שפרסם כבר שלושה ספרים לנוער, בהם "מצרפי המקרים", שמכר 20 אלף עותקים. הנוער יושב דרוך כשבלום מדבר על כתיבה על בסיס של אמת, על גילוי עצמי דרך כתיבה ועל הוצאת הכתיבה החוצה, שחרורה לעולם.
אני רואה אותם משרבטים לעצמם מדי פעם בפנקסים ובמחברות (ציורים, שירים, רומנים!), ועסוקים במקביל בסמארטפונים, כמו מרבית בני גילם בעולם. כשמבקשים מהעומדים לתפוס מקומות ולשבת, הם מתיישבים. כשבלום מרים להם עם "כמה מכם קראו את 'הסיפור שאינו נגמר'?" מחיאות הכפיים והשאגות כמעט מעיפות את התקרה.
אחרי שההרצאה מסתיימת ניגשים אליו עשרות בני נוער לשיחה ולחתימות. אחת מהן היא מיתר חגי, בת 17, שעולה לכיתה י"ב בתיכון הרצוג בכפר סבא.
"כשהייתי ילדה, הוריי והאחיות הגדולות שלי היו מקריאים לי המון ספרים", היא משתפת. "עכשיו אחותי הגדולה שולחת לי ספרים באנגלית מארה"ב. אני אוהבת ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ואהבתי מאוד את 'מצרפי המקרים'. את יודעת שהוא חתם לי?!
"זה ספר נהדר. הוא מספר על מחזורים של אנשים שתפקידם היה לקדם דברים שיגרמו לצירופי מקרים, סוג של מאחורי הקלעים של איך העולם מתנהל. עוד ספר שאהבתי הוא 'בעל זבוב'. קצת חולני, אבל לדעתי ממש ספר טוב".
עוד לומדים אותו בבית הספר כמו פעם?
"אנחנו למדנו אותו בשיעור היסטוריה, בגלל הקשר שלו למלחמת העולם השנייה. דימו את ג'ק להיטלר, וראינו את הסרט, אבל אני כבר קראתי אותו באנגלית בקינדל".
מיתר, 1.72 מ' של רגליים ונעורים מתפרצים, היא לא מישהי שהייתם מקטלגים במבט ראשון (או שני) כ"חננה", ועדיין מקבלת יחס כזה. "90 אחוז מהאנשים שידעו שאני קוראת הגדירו אותי ככה. אמרו, 'היא בטח כל היום בבית, היא לא חברותית'. תכלס זה לא נכון, אבל לכי תשני סטיגמה.
"עם הזמן למדתי להתעלם מזה, כי יש לי חברים משלי, ואנשים שמכירים אותי יודעים שאני גם חברותית וגם קוראת בו זמנית".
בשנים האחרונות היא הכניסה לחייה את קבוצת "נוער קורא" ואת קבוצת "הממליצונים". האחרונה היא קבוצה שמתקיימת במקביל בפייסבוק ובווטסאפ, ונועדה למטרת חפירה על ספרים.
"בפייסבוק אנחנו יותר פעילים. מעבירים ביקורת בונה על ביקורות שמתפרסמות, או מתחילים דיונים על ספרים מעניינים, ששווים קריאה. אני קוראת וגם מגיבה. זה כיף לראות מה אחרים כותבים וגם להשתתף בדיונים.
"יש לי חברה שהכרתי דרך קבוצת הממליצים, ודיברנו בפרטי כי הספרים חיברו בינינו. אם לא היינו קוראות לא היינו מכירות".
מה הקריאה נותנת לך?
"מפתחת חשיבה, עוזרת לדמיון ולזמן איכות שלי עם עצמי, ולי מאוד חשוב הזמן עם עצמי. הקריאה עוזרת לי להתנתק מהכל ולהתרכז במציאות שהיא לא החיים שלי. מלבד זה, יש לי אוצר מילים בשתי שפות, אני דוברת אנגלית טובה יותר בגלל הקריאה".
• • •
קבוצת הפייסבוק "נוער קורא" הוקמה לפני חמש שנים על ידי חמש נערות (שבגרו מאז ופינו את הבמה לדור חדש של מנהלים ומנהלות), סביב השאלה למה אף אחד לא לוקח ברצינות נוער קורא בישראל. כיום מהווה הקבוצה קהילה פעילה, שבה מתנהלים דיונים ערים סביב ספרים, תרגומים, ביקורות, שכר סופרים והרצאות.
לפני כחודש, כשהסופרת ליאת רוטנר העלתה פוסט על אפליית סופרי נוער מול סופרים למבוגרים, נרתמה הקהילה בניסיון להוביל שינוי בנושא. המרוויחים הגדולים מהמהלך הם כמובן סופרי הנוער הישראלים, שמקבלים גב איתן ותומך מהמוני קוראים וקוראות צעירים, נלהבים ודעתניים.
הסופרת דנה אלעזר־הלוי. 30 אלף עותקים // צילום: אפרת אשל
הסופרת דנה אלעזר־הלוי, ששלושת ספריה נמכרו עד כה בכ־30 אלף עותקים, מספרת בכנס על דרכה ליצירת סדרת רבי המכר, שעניינה מבצעים חשאיים בהשתתפות ילדים שגויסו למוסד. הספר הראשון, "מבצע מנהטן", נכלל במצעד הספרים המומלצים של משרד החינוך. כיום היא בעיצומה של כתיבת הספר הרביעי בסדרה, "מבצע טורונטו".
"ילדים ובני נוער הם קהל נהדר", היא אומרת. "הם מגיבים, הם כותבים, הם ניגשים אחרי מפגשים בכיתות או בדוכני שבוע הספר, והם לא מתביישים להגיד כמה הם אוהבים את הספרים.
"תגובה שריגשה אותי במיוחד היתה דווקא פנייה של אמא. היא כתבה לי שהבן שלה, בן 14, אובחן עם בעיות קשות בקריאה ושנא לקרוא. הוא התחיל לקרוא את 'מבצע מנהטן', ומרוב מתח לא הצליח להניח את הספר מהיד. מכאן הוא התחיל לקרוא בשטף גם ספרים אחרים. אז לא רק שזה מרגש, אלא זאת זכות גדולה למלא תפקיד כזה בחיים של מישהו".
מה מייחד מבחינתך כתיבה לבני נוער?
"הצורך לכתוב ברמה שהם יבינו מבחינת השפה והעלילה ובכל זאת לא להתנשא עליהם ולא להעליב אותם בהסברים שאין בהם צורך או בפשטנות יתר. אני לא כל כך אוהבת את הביטוי 'בגובה העיניים', אבל כאן הוא בהחלט מתאים.
"במקרה שלי אני מרגישה שהאתגר גדול במיוחד, כי הקהל של הספרים שלי נע בטווח רחב של גילאים - מ־9 עד 16 - כך שאני צריכה בו בזמן לכוון לכולם. בכל פעם שיש לי ספק, המדיניות הכללית שלי היא לסמוך על הקוראים שיבינו. בכלל, אני חושבת שהם הרבה יותר אינטליגנטים ומתוחכמים ממה שאולי נדמה לנו".
אבל הסטיגמה לא משהו.
"תמיד היו ויהיו כאלה שילעגו לילדים על זה שהם קוראים. כאלה שיחשבו שהם 'חכמולוגים' או 'חנונים'. אבל לדעתי הלועגים הם המיעוט שבמיעוט. רוב הילדים, גם אם הם לא קוראים, יכולים להבין את הקסם שבקריאה, ומכבדים ילדים שאוהבים לקרוא.
"בכלל, אני לא שותפה לקינה לגבי הרגלי הקריאה של הנוער. אני חושבת שילדים היום קוראים לא פחות מאשר פעם".
• • •
ליד אחד הדוכנים אני מאתרת נערה במצוקה. חמישה ספרים עבי כרס בידיה, עיניה מבריקות, והיא רק רוצה למצוא פינה שקטה ולהתחיל לקרוא. אני מזהה אחת כמוני כשאני רואה אותה.
קוראים לה נועה קובו (14), היא מתל אביב, ובידיה שני סטיבן קינג, פנטזיית ערפדים אחת ושני ספרים קלילים, אחד מהם "השטן לובשת פראדה" - את כולם קנתה כאן בדוכני יד שנייה, 15 שקלים האחד. כולם באנגלית.
"אני קוראת מכיתה א', ואני קוראת בעיקר באנגלית. אני עדיין אוהבת לקרוא את 'הארי פוטר' וספרים שיש לי אליהם נוסטלגיה עמוקה מהילדות, ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, אבל בגלל שקראתי יותר מדי מהם ואני יודעת מה קורה, התחלתי לקרוא קלאסיקות ישנות, מחזות של שייקספיר, למשל 'מקבת' ו'המלט', צ'רלס דיקנס ו'הנסיכה הקסומה'".
מה הספר האהוב עלייך ביותר?
"אסור לי לבחור, אין לי אחד. אולי 'הארי פוטר'? הוא נגע לליבי, קראתי את הספרים האלה מסוף כיתה ב' ועד היום אני אוהבת אותו. זה מדהים".
את מכירה הרבה כמוך?
"אין הרבה נוער שקורא, אבל יש נוער שבכל זאת קורא. וגם אם אנחנו קצת חנונים, אני לא חושבת שיש בזה משהו רע. אני עולה לכיתה ט' בעירוני ד', בכיתת מחוננים. אנחנו מדברים בכיתה על קריאה, חברים שלי אוהבים מדע בדיוני ופנטזיה, והם קוראים גם באנגלית וגם בעברית. אנחנו גם מציירים, חושבים, כותבים..."
את רוצה לכתוב בעצמך?
"כן. אני מנסה לכתוב פנטזיה, בינתיים להארד דיסק במחשב. אני מקווה להוציא אותם בהמשך".
"לקרוא נתפס כמשהו מיותר, ומי שקורא הוא חנון". מימין: רום כהן, שירי קרני ומיתר חגי // צילום: אפרת אשל
מי שכבר העמיד בכנס דוכן, ומוכר בו את שני ספריו הראשונים, הוא רום כהן (15) משוהם. "אני כותב מגיל 13. ניסיתי לכתוב בהתחלה ספר פנטזיה וירדתי מזה, ואז עלה לי רעיון של ספר אחר, ספר מתח ממש רציני, שמספר על משפחה שעוברת לגור במין טירה עתיקה. הם מחליטים להשכיר חצי טירה לזוג אנשים, ומתברר שלשני האנשים האלו יש סיפור גדול, והמשפחה מתחילה לחקור ולגלות עליהם כל מיני דברים".
את ספרו הראשון, "מאחורי הקיר", הוציא כהן בהוצאה עצמית כשמלאו לו 13 שנים וחצי. "אני עשיתי שם הכל - כולל העיצוב והעימוד. בגלל שקראתי המון, ידעתי איך זה אמור להיראות.
"הלכתי לבית דפוס באופן עצמאי ושילמתי 17 שקלים לעותק. בהתחלה הדפסתי 50 עותקים, ובכל פעם עוד עותקים כשהיה צורך. בסך הכל הודפסו 300 עותקים מהספר הראשון, עניין של 5,000 שקלים".
מאיפה הכסף?
"ההורים שלי שילמו, ואני החזרתי להם את העלות של ההדפסה אחרי שמכרתי כמה ספרים. הם עודדו ותמכו, אבל הכל בא ממני. היה לי חשוב לעשות הכל לבד".
עכשיו יצא ספר נוסף שלו, "סודות ושקרים", שעליו עבד בשנה וחצי האחרונות. "הוא מספר על כפר שקורים בו כל מיני דברים, אנשים מתחילים להיעלם, וחבורת בני נוער מתחילה לחקור את העניין. קודם כתבתי טיוטה שכללה 31 אלף מילים, ובגלל שלא עבדתי עם עורכים, נתתי להמון אנשים לקרוא.
"אחר כך שכתבתי את העלילה לגמרי. הרבה דברים השתנו. הדפסתי את הספר ב־100 עותקים בינתיים, ואני אוציא עוד אם אמכור את כולם".
• • •
מלבד כתיבת ספרים ועיסוק צדדי כתלמיד תיכון, כהן הוא גם מבקר ספרים עצמאי בהתנדבות בבלוג הביקורות "הספרייה". "אני אוהב ספרי מתח ופנטזיה, גם כאלה שמיועדים לנוער וגם בכלל. כל הספרים שיוצאים. אני קורא בעברית ובאנגלית, ומצליח היום לקרוא בחודש ארבעה־חמישה ספרים. קריאה נותנת לי המון ניסיון חיים, אפשר ללמוד הרבה מהספרים".
מה היה הספר הראשון שקראת?
"'יומנו של חנון'. זה הספר שהכניס אותי לקריאה בגיל 9-8. זה ספר פשוט, ונדלקתי על הז'אנר הזה. אחר כך עברתי לספרים יותר רציניים וארוכים, כמו 'משחקי הרעב'. עכשיו אני בעיקר קורא הרבה סטיבן קינג, אני אוהב מתח ואימה וזה גם קשור לספרים שאני כותב בעצמי".
אתה מרגיש את התדמית שיש לנוער קורא?
"לא חוויתי את זה, אבל אני יודע על מה את מדברת. לקרוא נתפס כמשהו מיותר, ומי שקורא הוא חנון. זאת הסיבה שכתבתי את הספר הראשון שלי - כדי לעודד את הנוער לקרוא".
איפה אפשר להשיג את הספרים שלך?
"בירידים ובדוכנים, ובעיקר דרך האתר שלי - 'הספרים של רום'".
כהן הלך עם הפנטזיה עד הסוף, ולידו עומדים לא מעט בני נוער שהיו רוצים להיות שם במקומו, בדוכן משלהם. "החלום שלי הוא להוציא ספר", אומרת מיתר. "אני חושבת שספר מסוג של פנטזיה ומדע בדיוני, כי אני יותר מתחברת לז'אנר הזה. יש לי בלוג שאני כותבת בו, ואני כותבת למגירה קטעים שבאים לי בבום. לפעמים אני מפתחת משהו ליצירה יותר רחבה, וזה מגניב".
גם שירי מספרת שבין שלל עיסוקיה הנוספים, היא הוציאה בעבר נובלה, "מה שמאחורי המילים". "זכיתי איתה בתחרות נובלות שהתקיימה בפייסבוק. את ההדפסה מימנה הוצאה לאור קטנה בשם 'יהלומים', והודפסו כ־300 עותקים.
"הספר נמכר גם בפורמט דיגיטלי וגם בחנויות פרטיות. כרגע אני רוצה להיות סופרת, אבל זו לא עבודה קלה, ואי אפשר להתפרנס ממנה בקלות".
• • •
חבורת בני נוער שמתכנסים ליד עמדה אחת מעוררת בי סקרנות. אני מגלה שהם מאזינים לספרים בפינת ההאזנה שמפעילה "אייקאסט ספרים מוקלטים" - פלטפורמה והוצאה לאור של ספרים מוקלטים בעברית עבור טאבלטים וסמארטפונים. גם כאן, מתברר, הנוער מעדיף להאזין לספרי פנטזיה ומתח, אבל מוכן גם להתנסויות חדשות.
"מחקרים מצביעים על התרומה הברורה של הספרים המוקלטים ליכולות הקריאה של ילדים", אומרים בדוכן החברה. "האזנה לספרים מביאה לשיפור עצום בהבנת הנקרא ומגבירה את המוטיבציה לקרוא. מחקרים מצאו שלהאזנה לספרים מוקלטים יש השפעה מרחיקת לכת: היא משפרת את הבנת הנקרא ב־76 אחוזים, מגבירה את המוטיבציה לקרוא ב־67 אחוזים ומשפרת את הדיוק בקריאה. שילוב של ספרים מוקלטים וספרים מודפסים משפר את מהירות הקריאה ומביא לניצול מקסימלי של פוטנציאל הלמידה".
בסקר שערך "שישבת" בשנה שעברה בקרב בני נוער בני 18-17 טענו שני שלישים מהמשתתפים שקראו ספר בחצי השנה האחרונה. שיעור הבנות הקוראות, אגב, היה גבוה משמעותית משיעור הבנים (79 מול 57). אבל כשהתבקשו למנות שמות של ארבעה סופרים ישראלים, 80 אחוזים מבני הנוער לא נתנו תשובות נכונות לשאלה. 10 אחוזים לא ידעו לציין אפילו שם נכון אחד.
• • •
נירית צוק, מנכ"לית פורטל ההורות "עשר פלוס" ומומחית למחקר תרבות נוער, סבורה שאכן, "הנוער היום לא קורא ספרים כמו בעבר. זה לא מיתוס אלא מציאות. לבני נוער יש היום עולם דיגיטלי שלם, שלא היה בעבר, והוא מושך אותם הרבה יותר מאשר קריאת ספרים.
"הם ממלאים את רוב זמנם מול המסכים. הם צופים בתוכניות במחשב ובסלולר, גולשים במשך שעות ביוטיוב, משחקים, מדברים בווטסאפ, מעלים תמונות באינסטגרם ובסנאפצ'ט. אם פעם ספר היה החבר הטוב שאליו היינו בורחים לכמה שעות, שוקעים בעולם דמיוני ומפליגים על מחוזות הדמיון, היום אלה המסכים".
אלמוג בר (25) היא מישהי שמשלבת בין שני העולמות - ספרים ופייסבוק. סטטוסים קצרים שהעלתה בפייסבוק (למשל, "אין כאב גדול מהכאב של לגלות שהיית כלום עבור אדם, שגרם לך להרגיש כאילו אתה הכל") צמחו לסיפורים קצרים ומרגשים עד דמעות, והפכו אותה לדמות מובילה ברשתות החברתיות. עשרות אלפי גולשים מחכים למוצא המקלדת שלה, משל היתה לואיזה מיי אלקוט. בין ספריה - "שתי פרידות וחצי" ו"געגוע בין השורות", שכבשו את רשימת רבי המכר (המודפסים, על נייר!).
הסופרת אלמוג בר. התחילה בפייסבוק // צילום: אפרת אשל
"התחלתי לכתוב בפייסבוק לפני קצת יותר משלוש שנים. אמנם כתבתי למגירה כבר מאז שהייתי ילדה, אבל באותו יום שישי שבו העליתי לפייסבוק את הפוסט הראשון משהו גרם לי להרגיש שזה הזמן הנכון. לא חשבתי שהכתיבה תגיע דווקא לנוער, אבל אני חושבת שהעובדה שכל הסיפורים שלי הם סיפורים קצרים היא אחת הסיבות שבאמת הצלחתי לתפוס אותם. הדור הזה רוצה שהכל יהיה מהר, הוא רוצה לקרוא וישר לעבור הלאה לדבר הבא, בסיפור קצר אתה יכול לעשות את זה בקלות".
הכתיבה שלך מתאפיינת ברגש עז.
"אני חושבת שכשאתה בגיל ההתבגרות, האמוציות שאתה מרגיש לכל דבר הרבה יותר חזקות. הנוער מתאהב חזק, ונשבר עוד יותר חזק, והכתיבה שלי נוגעת בהם ואומרת להם שהכל בסדר, זו רק תקופה, וגם היא תעבור. הם אומרים לי שאני עוזרת להם לראות את המצב שלהם באור שונה ונותנת להם את הפרופורציות שהם כל כך צריכים בגילם הצעיר.
"הספרים שלי יכולים להחליף את החבר או החברה הכי טובים כשאתה במצב שאתה לא רוצה לשמוע אף אחד ורק רוצה להתכנס לתוך עצמך ולבכות. אני חושבת שבספרים הם מוצאים את הכתף שהם זקוקים לה".
לדבריה, התגובות של בני הנוער לא מפסיקות להפתיע אותה. "הם ניגשים אלי ברחוב ומבקשים חיבוק, ואלה אנשים שמעולם לא ראיתי. התגובות שלהם תמיד מחממות ותומכות. אני חושבת שמאז שהתחלתי לכתוב קיבלתי עשרות אלפי הודעות מאנשים שהתחברו לכתיבה. הם לא כותבים רק 'התחברתי לכתיבה שלך', כל אחד משקיע ושופך בפניי את הלב. זה מדהים.
"תגובה אחת שריגשה אותי במיוחד היתה של בחורה שחבר שלה היה חייל ונהרג בזמן השירות. יש לי סיפור בספר הראשון שמדבר על חייל שנהרג, והיא יצרה איתי קשר וגרמה לי לבכות מהדברים שאמרה לי, מעולם לא התרגשתי ככה.
"עוד תגובה מדהימה שקיבלתי היתה מבחור צעיר שסבל מאנורקסיה. בספרי הראשון כתבתי על המחלה, והוא אמר שהסיפור שלי גרם לו ללכת לאכול המבורגר. את יכולה לדמיין את הצמרמורת שעברה בי".
shirz@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו