ביום שני אחר הצהריים, המלכה שותה את התה שלה. "אני יכולה להיות יותר אנגלייה מאנגלייה ולקבל ארל גריי?" שואלת אמיליה קלארק ממעמקי ספת עור מסוג צ'סטרפילד בחדר האירוח של המלון שלה במרכז מנהטן. המלצר הצעיר מאושר למלא את מבוקשה, אם כי לא בטוח שהוא יודע שהאישה שמדברת איתו היא חאליסי, אם הדרקונים והשַליטה החוקית של שבע הממלכות. מצד שני, אחרי שש עונות של "משחקי הכס" - תופעה תרבותית שמשודרת ב־170 מדינות, שעוררה השראה לאינסוף קעקועים ושמות לתינוקות, ושהפכה לסדרה הפופולרית ביותר של HBO בכל הזמנים - רוב הסיכויים שהוא אכן מזהה אותה.
קלארק מחייכת ומשלבת רגליים על הספה. "אני נבוכה כשמזהים אותי", היא מתוודה. "אנשים אומרים לי, 'הו, היי!' ואני עונה להם (מתחילה לצעוק), 'אלוהים! הו, היי! אני מצטערת!'"
כשפגשתי אותה לראשונה, בשנת 2013, היא היתה בת 26, עדיין לא ממש מוכרת, ולא חבשה את הפאה הבלונדינית המזוהה שלה מהסדרה. נראה היה שהיא עדיין מופתעת ומוחמאת מהעובדה שהיא בכלל קיבלה את העבודה, שהיתה עבודת המשחק השלישית בחייה בסך הכל. "אני מודעת באופן כואב מדי למהירות שבה הכל יכול להיעלם", אמרה לי כשנפגשנו אז בחדר הלבשה בברודווי, שם ערכה חזרות לגילום דמותה של הולי גולייטלי ב"ארוחת בוקר בטיפאני".
ארבע שנים לאחר מכן, קלארק עדיין שומרת על המאפיינים המשובחים שלה - הומור אירוני והרבה כוונות טובות - אבל ברור שאנחנו בעולם אחר. אפילו בשיער אסוף ברישול לקוקו ובג'ינס שחוק, היא משדרת נוכחות בולטת, יציבה ובטוחה, כמעט זוהרת, עד לנקודה שבה כל תשומת הלב נמשכת אליה. במילים אחרות, היא מצליחה לשלוט בחדר כמעט כמו חאליסי. אחרי הכל, היא בילתה את רוב חייה הבוגרים בגילום אחת מהדמויות הבולטות ביותר של שליטה נשית, והסבירה את העירום שלה על המסך במונחים פמיניסטיים רחבים.
לא מכבר חגגה יום הולדת 30 ("נכנסתי לפאניקה בשקט"). בשנים האחרונות הופיעה על המסך הגדול פעמים רבות, בהן לצד ארנולד שוורצנגר ב"שליחות קטלנית: בראשית", וכמו שאר העולם, שרדה את הברקזיט ואת עלייתו של טראמפ (או איך שהיא מנסחת את זה, "2016. השנה הארורה שבה כל החרא קרה"). אז הזמנים השתנו, לטובה ולרעה.
"אי אפשר לצפות שכולם פשוט יפסיקו לעבוד ויתחילו צעדות מחאה כל יום בשארית חייהם", היא אומרת על האקלים הפוליטי הבלתי יציב. "אבל נצטרך לחיות בחרא הזה הרבה זמן".
"להיות בחרא הזה", מבחינתה, פירושו לא להסכים עם הרבה מהדברים שקורים סביבה, תחושה שצמחה והתעצמה אצלה בשנה האחרונה. למשל, עם העובדה שהיא אחת ממספר מצומצם של נשים בכל סט שהיא נמצאת עליו. או עם העובדה ששחקניות מקבלות פחות ופחות שורות מאשר גברים, גם כשהן בתפקיד הראשי. או עם העובדה ששחקנית חייבת לבוא לסידור שיער ולאיפור שעות לפני הגברים.
"אני מרגישה כל כך נאיבית כשאני אומרת את זה, אבל זה כמו להתמודד עם גזענות", היא אומרת. "אתה מודע לה, אבל יום אחד אתה אומר, 'אלוהים, זה בכל מקום!' כאילו התעוררת וזה שם, ואתה אומר, 'חכו רגע, אתם מתייחסים אלי אחרת כי יש לי זוג שדיים? זה באמת קורה?' לקח לי הרבה זמן לראות את זה, ואני אכן מקבלת יחס שונה. אבל אני מביטה מסביבי, ואלה חיי היום־יום שלי".
היא מבינה, כמובן, שזו עמדה שקשה לנקוט אותה בתור אישה שללא ספק הפיקה תועלת רבה מהשדיים שלה. ב־2015 הכתיר אותה מגזין "Esquire" כאישה הסקסית ביותר בעולם ("אמא שלי שיחדה אותם"), והתפקיד שלה ב"משחקי הכס" כלל כמה סצנות חשובות, שבהן הופיעה בעירום. "זה לא גרם לי להפסיק להיות פמיניסטית", היא מתריסה. "כלומר, נחשו מה? כן, יש לי מסקרה, ויש לי גם איי.קיו גבוה, כך ששני הדברים האלו יכולים להתקיים יחד".
קלארק שמחה על התפתחות הדמות שלה, אישה שעלתה מהאפר, תרתי משמע, וכעת נראה שהיא בעמדה לזכות במשחקי הכס. "במהלך ההיסטוריה", קלארק מזכירה לי, "נשים היו שליטות נפלאות. במקרה, היה לי הרבה מזל שזאת הדמות שיצא לי לגלם. כל מי שאומר שאישה שולטת היא לא דבר הכרחי צריך רק להסתכל על הסביבה הפוליטית שאנחנו חיים בה כדי להבין עד כמה הוא טועה".
היום היא מאמצת את העוצמה של הדמות שלה באופן שלא יכלה לעשות כשהסדרה עלתה, בימים שבהם היתה בריטית צעירה ותמימה שהגיעה הרגע ממחוז אוקספורדשייר. היא גדלה במרחק של שעת נסיעה מלונדון, בבית כפרי עם פשטידות בשר, כשבחוץ פרות ושוורים. "גדלתי עם נחל בגינה ושדות מסביב. היינו יוצאים לקטוף פטריות. היו ברווזים. זה היה אידילי בכל רמה אפשרית". כמו אחיה הגדול, גם היא הצטרפה לסנט אדוארדס, בית ספר פרטי באוקספורד, ושם, בתור בתם של מעצב סאונד (שהחל כפועל במה) וסמנכ"לית שיווק (שהחלה בבית ספר למזכירות), התקשתה להשתלב בקרב התלמידים האליטיסטים. "זה היה בית ספר יוקרתי, ואנחנו לא היינו כל כך יוקרתיים".
בעונה החדשה של "משחקי הכס". "שמועות עומדות להיות מאושרות או מופרכות"
היא גם היתה ילדה שהתעניינה באמנות בבית ספר שלא היה אמנותי. "התלמידים שם היו טובים בהוקי ורצו להיות עורכי דין. אני רק רציתי להיות חברה של כולם. זה היה כואב - הייתי בשוליים, מציצה פנימה, אומרת, 'היי חבר'ה, זה נראה כיף, אפשר להצטרף?'"
לאחר סיום הלימודים, ניסתה להתקבל לשלושת המוסדות הלונדוניים המקודשים לשחקנים מתחילים - האקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה, האקדמיה הלונדונית למוזיקה ולדרמה ובית הספר גילדהול. משלושתם קיבלה תשובה שלילית. היא עבדה במלצרות, חסכה כסף, יצאה לטיול תרמילים בדרום־מזרח אסיה ובהודו, ואז הגישה שוב בקשות להתקבל ל"מיליון בתי ספר", כדבריה. "בשנייה האחרונה קיבלתי טלפון מהמרכז לדרמה בלונדון. אמרו לי, 'מישהי שברה את הרגל והמקום שלה התפנה, אם את רוצה אותו'".
גם בבית הספר למשחק הבינה את מקומה. גם שם לא היתה המועדפת. מעולם לא גילמה שם את הצעירה והתמימה, אלא רק נשים זקנות וזונות. "הם שברו אותנו. אבל אם אתה התלמיד המועדף שם, נדפקת עד סוף חייך. אתה יוצא לעולם האמיתי ולא מבין איפה ביצת הזהב שלך. לעומת זאת, אם אתה לא נהנה מהיחס הזה בלימודים, אתה יוצא ואומר, 'אני אעשה הכל. אני אעבוד קשה יותר ממה שאתם יכולים לדמיין'".
היא נתנה לעצמה שנה לפרוץ. סמוך לסיום השנה הזאת, כשהיא מרוששת, מיואשת ושוקלת תוכניות חלופיות לחיים, קיבלה טלפון מהסוכנים שלה על אודישנים לתפקיד של דאינריז טארגאריין בסדרת טלוויזיה חדשה. טארגאריין היתה אמורה להיות גבוהה, רזה ועם שיער בלונדיני, בעוד קלארק מגיעה לגובה של 1.58 מטר ביום חם, מעוגלת וברונטית.
היא פנתה לגוגל לקבל קורס מזורז על הספרים של ג'ורג' ר.ר. מרטין, ואז הלכה להיפגש עם מנהלי HBO. בנקודה מסוימת באודישן, מצאה עצמה רוקדת את ריקוד הציפורים. המלהקים אהבו אותה: היתה בה הפגיעות של מישהי שלא היתה המועדפת, אבל גם העוצמה של בת לאמא עובדת, שבעצמה צמחה מבית ספר למזכירות לקריירה ברמות הגבוהות.
"היה לי כל כך הרבה מזל שגדלתי עם אמא שהיו לה תקופות קשות בחיים. המשפחה שלי שמה דגש גדול על הרצון להרחיב את האופקים שלי במקום לצמצם את הישבן שלי".
המשפט הזה חושף מעט מהסיבות לכך ש־2016 היתה שנה גרועה עבורה. אביה, שעבודתו מאחורי הקלעים גרמה לה להתעניין במשחק מלכתחילה, מת מסרטן בדיוק לפני שנה. קלארק היתה אז בצילומי סרט בקנטאקי ולא יכלה להיות איתו בימיו האחרונים. כשמצבו החמיר, ביקשה לקטוע את הצילומים ולחזור לבריטניה, אבל כשנחתה בלונדון התבשרה על מותו.
"אני חושבת שאני עדיין ברמה כזו או אחרת של הלם", היא אומרת. "אי אפשר למדוד את זה. יש כל מיני ספרים על אבל, אולם אין מדריך שאומר, 'ביום שלישי אתה תרגיש ככה, וביום חמישי ככה'".
שלושה שבועות אחרי מות אביה היא החלה להצטלם לעונה השביעית של "משחקי הכס". כמה שבועות לאחר מכן הצביעה בריטניה בעד הברקזיט - גם זה היה עבורה אירוע טראומטי. "העולם הרגיש כמו מקום מפחיד יותר ברגע שאבא שלי לא היה. שני הדברים האלו קרו זה אחר זה, הוציאו אותי מאיזון וגרמו לי לחשוב מחדש מי אני. ואז אמרתי לעצמי, 'אני אישה, לעזאזל, ואין הרבה מאיתנו שמופיעות בסביבה שאני מופיעה בה. אני צריכה להיות בטוחה בצורה יוצאת דופן לגבי הקרקע שאני עומדת עליה, ואני צריכה לקבל אחריות על הבחירות שלי'".
הגישה הכללית של קלארק לעולם היא קלילות שלא לוקחת את עצמה ברצינות. "כשמעבירים את הימים שלנו בדיונים על הפוליטיקה של מעלה מלך, חשוב מאוד לא לשכוח את ריקוד הפינגווין בין הטייקים", אומר פיטר דינקלג' (טיריון לאניסטר נמוך הקומה) על היכולת שלה להשתטות, בעוד היא מתארת מה מתרחש במוח שלה כשהיא מתנהגת מול דרקון מכני: "אני אומרת לעצמי, 'האם הוא לופת משהו? האם הוא מפליץ? מה אתם רוצים שאעשה?'"
אבל במהלך הסדרה, הפגיעוּת של קלארק התכווצה ככל שהעוצמה של חאליסי התרחבה. "אני לא יכולה להיות אם הדרקונים בלי שינוי או שניים באישיות. ההכלה וההבנה של סוג האישה שיכולה לכבוש צבאות ולגרום להפלת משטרים מאפשרות לי למלא את נעליה בביטחון".
כשמשהו על הסט הזכיר לה את אבא שלה, זה גרם לה לאבד את הנשימה. "לא ידעתי שאפשר לחוות רגשות באופן כזה", היא אומרת. "אבל ברגעים כאלה, אני אוזרת את הכוח שיש בי ומנסה לתעל את הרגש לעבודה. אמרתי לעצמי, 'אני לא אתן לכם לראות אותי בוכה. זה לא יקרה. במקום זה הייתי גונבת רגע לעצמי, ואז חוזרת להיות חאליסי".
עבור קלארק, הסיפור של חאליסי עומד להיסגר. בעוד זמן לא רב ישודר הפרק האחרון של "משחקי הכס", והתפקיד שהיא מגלמת כבר קרוב לעשור, "התפקיד שהציל אותי בכל כך הרבה דרכים", יסתיים. "אני חושבת שזה יהיה זעזוע עבור הזהות שלי", היא אומרת, "ורק כשנפסיק אני אבין את המשמעות של שבע השנים האחרונות".
היא מבטיחה שהעונה השביעית של האפוס, שתעלה לשידור ב־16 ביולי, לא תאכזב את הצופים. "אני לרוב לא מבלה הרבה זמן בבלפסט, אבל העונה הזאת העברתי שם קצת יותר זמן", היא אומרת, וזורקת רמז עבור האובססיביים באשר ל"משחקי הכס". "זו עונה מעניינת מאוד במונחים של כמה קצוות פרומים שנפתרים והתפתחויות עלילתיות מספקות מאוד. חלק מהאנשים יגידו, 'אלוהים, שכחתי מזה לגמרי!' שמועות עומדות להיות מאושרות או מופרכות".
מה שבטוח, קו העלילה של חאליסי ימשיך עד הסוף. "אין לי ספק שיהיו סדרות פריקוול וסדרות המשך ומי יודע מה עוד. אבל אני עושה עוד עונה אחת. וזה יהיה הסוף".
לאחר העונה השמינית והאחרונה יהיה לה חופש כפי שלא היה לה מאז לוהקה לתפקיד בגיל 23. שבעת החודשים שאותם בילתה בכל שנה בסידור שיער ואיפור החל מ־3 בבוקר, הימים של 18 שעות צילום שבהם העמידה פנים שהיא רוכבת על דרקון או מובילה צבא או הולכת עירומה דרך אש - יהיו שוב שלה, לפתע. המחשבה הזאת מבהילה ומרגשת גם יחד. "'משחקי הכס' היא ההתחלה, האמצע והסוף", היא אומרת, "הדבר היחיד ששינה אותי במידה הרבה ביותר כאדם בוגר".
כשהיא תחזור ללונדון בעוד כמה ימים, זה יהיה עבור הפריקוול של "מלחמת הכוכבים: האן סולו", שבו היא כנראה משחקת עוד אישה קשוחה וחסרת פחד. "כל מה שאני יכולה להגיד זה שהיא אדירה לחלוטין. באמת, זה כל מה שהם מרשים לי להגיד. יש פה שומר עם רובה, והוא עומד להיכנס בכל רגע".
המטרה הסופית שלה היא ליצור מיזם שיתקן את העוולות שבהן נתקלה. "הייתי שמחה להקים חברת הפקה, שתהיה פשוט מלאה בנשים נחמדות ומצחיקות. שהאווירה שם תהיה, 'כן, יש לי זוג שדיים, נכון שהם נפלאים? נכון שהם נהדרים? גם לך יש! הם נהדרים, את במועדון!'"
עד אז היא עובדת על הרחבת האופקים שלה במקום צמצום הישבן. "יש לי פתאום צורך פראי ללמוד דברים. למשל, אני מקשיבה לפודקאסטים באופן אובססיבי - ה'ניו יורק טיימס' וה'גרדיאן' וה'אקונומיסט' ו־TED ו־Fresh Air. אני צריכה מידע. אני רק רוצה לדעת הכי הרבה שאדם יכול". משמעות הדבר היא שאחרי כל מה שחאליסי נתנה לקלארק, קלארק נמצאת בתהליך של נתינה בחזרה. "לחאליסי יש השנה משהו קטן שהוא אקסטרה, אתה מבין למה אני מתכוונת? יש לה עניינים קצת אחרים". √
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו