השמש עוד לא הספיקה לזרוח, ורחובות ג'ובה כבר גדושים באנשים. בכל זאת, זה לא יום רגיל. היום יום העצמאות הראשון של דרום סודאן. אחרי 55 שנים של עימותים קשים עם המשטר האיסלאמי בצפון, שגבו יותר משני מיליון הרוגים, פשטו אשתקד המורדים הנוצרים את מדי הגרילה והכריזו קבל עם ועולם על הקמתה של הרפובליקה של דרום סודאן - המדינה הצעירה ביותר בתבל.
אווירת חג שוררת בבירה. אלפי בני אדם לבושים במיטב מחלצותיהם, נסחפים לאיצטדיון ענק שמלא עד גדותיו. מי שלא מצליח להשתחל פנימה מתקהל ברחבה העצומה בחוץ. את המקום אפשר לזהות מקילומטרים, בגלל האבק הרב שנמלט תחת רגליהם של החוגגים ומיתמר אל על כמו עמוד עשן. מערכת ההגברה לא עובדת כמו שצריך, החוגגים בקושי שומעים את הנאומים מלאי הפאתוס, אבל מה זה משנה. השמחה אדירה, האווירה מחשמלת. האנרגיה היא כזאת שיכולה להיות רק בתחילתה של דרך.
אני נסחף עם ההמון ושואל את עצמי אם זאת היתה האווירה גם ב-1949, בחגיגות השנה להקמתה של מדינת ישראל. כ-3,000 קילומטרים מפרידים בין דרום סודאן לישראל, אבל ההקבלה בלתי נמנעת: מדינה צעירה שקמה מתוך חורבן, כנגד כל הסיכויים, ומהרגע הראשון נמצאת באיום קיומי.
הרומן הישראלי עם המורדים מדרום סודאן החל בשנות ה-50. כבר אז זיהתה שרת החוץ גולדה מאיר את הפוטנציאל הגלום בכינון יחסים עם בעלי ברית אסטרטגיים באזור, והחליטה לתמוך במורדים באמצעות משלוחי נשק, ציוד, כסף וידע מקצועי. במשך השנים ביקרו בדרום סודאן קצינים ומומחים ישראלים רבים בתחומי הביטחון, הרפואה והחקלאות, והכשירו את המורדים. עם השנים, קיבלו היחסים עם ישראל אופי כמעט מיתי - לכל דרום-סודאני שהיה מעורב במאבק יש ילד ששמו "יוני", "ברוך" או "תומר", שמככב בזיכרון על מבצע מיתולוגי כזה או אחר. הברית האסטרטגית ראתה עליות ומורדות, והיקף התמיכה הממשית - בניגוד לזו הסמלית - לא מאוד ברור, אבל מה שבטוח הוא שהדרום-סודאנים לא ימהרו לשכוח מי התגייסה לעזרתם, כששאר העולם היפנה להם גב.
התושבים המקומיים מכנים את ישראל "האחות הגדולה", וישראלים הם סוג של ידוענים ברחובותיה המאובקים של ג'ובה. מאיה, אשת עסקים ישראלית שמתגוררת בעיר כבר כמה שנים, מספרת שזה המקום היחיד בעולם שבו היא לא מתביישת לספר לאנשים מהיכן היא באה. "מתים פה על ישראל, וזה מצחיק כי בכל העולם מעקמים את האף כשרק שומעים את המילה. מוכרים בשוק סירבו לקחת ממני כסף כששמעו שאני ישראלית. יש פה מין שילוש קדוש של דרום סודאן, ארה"ב וישראל. שלושת הדגלים שמתנוססים זה לצד זה הם מחזה די שכיח בג'ובה".
סקפטי שכמוני, החלטתי לבחון את ההצהרות של מאיה. לחגיגות העצמאות יצאתי כשאני לבוש חולצה לבנה עם דגל ישראל, ובתוך דקות הרגשתי כמו סלב. שלל אנשים מכל הסוגים, הגדלים והגילים ניגשו לומר שלום, להודות ולהצטלם. כך פגשתי את פול, דרום-סודאני שהתגורר בישראל במשך שש שנים, ושב לאחרונה "כדי לקחת חלק בבניית המדינה"', כלשונו.
"אנחנו עושים פה היסטוריה", אמר לי פול בעברית, "ישראל עשתה, איך אומרים, להפריח שממה - וככה גם אנחנו בדרום סודאן להפריח שממה".
אני שואל אותו על ההחלטה הישראלית להחזיר את הדרום-סודאנים לארצם, לעיתים נגד רצונם. פול מושך בכתפיו. "רוב האנשים רצו לחזור, אבל היו כאלה שלא. אין מה לעשות. בכל מקרה, עכשיו הם פה, והם צריכים להסתכל על... איך אומרים... אה כן, חצי כוס מלאה".
"אין פה כלום והצורך ענק, אבל בגלל שהכל בבנייה, הרשויות שמחות להסתייע בכל מי שמוכן לתת יד", מסבירה אופילי נמייש, המנהלת האזורית של "ישראייד", ארגון הומניטרי ישראלי הפועל בדרום סודאן (ראו מסגרת). "לישראל יש ניסיון של עשרות שנים בהתמודדות עם טראומה, ולכן נוצרה עבורנו הזדמנות ייחודית לסייע בתהליך הבנייה של דרום סודאן".
נמייש, בת 28, עלתה מצרפת לישראל לפני שנה וחצי - וכעת היא מחלקת את זמנה בין ג'ובה לשכונת פלורנטין בתל אביב. היא נדבקה ב"חיידק" ההומניטרי כבר בגיל 10 וערכה מגבית בקרב חבריה למען ארגון צדקה. "תמיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות", היא מספרת. לפני שהצטרפה ל"ישראייד" היא עבדה באו"ם ובארגון "רופאים ללא גבולות", והחלום הציוני נדחק הצידה. "רציתי לעלות לארץ, ואני רוצה לגדל את ילדיי בישראל, אבל היה לי חלום נוסף - ואין סתירה בין השניים. אני מגשימה את הציונות וחיה אותה מדרום סודאן".
"כולם מרגלים בפוטנציה"
בערב אנחנו יוצאים לדרינק של ניצחון, אף שאנחנו כבר שיכורים מחוויות היום. המסעדה ממוקמת על שפת הנילוס שחוצה את העיר, והבירה המקומית שאנחנו מזמינים - "נילוס", איך לא - מרעננת במיוחד אחרי שעות של צעדות וריקודים בשמש האפריקנית הקופחת.
האווירה נעכרת מעט כשאני מצלם את חבריי לשולחן על רקע הנהר השוצף. אחד הלקוחות האחרים במקום מבקש בהפגנתיות מהמלצר למסור לי שכדאי שאפסיק לצלם. מתברר שצילום בדרום סודאן הוא אקט בעייתי מאוד, לעיתים אפילו עבירה על החוק. "הם מפחדים שהתמונות יגיעו לידי האויבים בצפון סודאן, כולם כאן מרגלים פוטנציאליים עד שיוכח אחרת", מסבירים חבריי.
בארוחת הערב אנחנו פוגשים את קאתי גרוננדיז'ק, אחת השותפות המקומיות של "ישראייד". היא בכלל אזרחית אוגנדה, שנמצאת כאן כבר שש שנים והקימה את ארגון CCC (ילדים מחוץ לקונפליקט), המתמקד בעבודה עם נערות וילדות שנפגעו בתקיפה מינית. היא נשואה לגבר הולנדי, שגם הוא פעיל בארגון הומניטרי. אין להם ילדים, והיא מסתפקת ב"גידולם" של 30 ילדים דרום-סודאנים במקלט שפתחה.
"הרבה דברים טובים קרו לדרום סודאן מאז העצמאות, אבל צריך לזכור שהמדינה עדיין נמצאת במצב של טראומה, ושהאתגרים עדיין גדולים", אומרת קאתי.
אתגרים? זו לשון המעטה. ההתכתשויות בצפון המדינה, עם המשטר בחרטום, ממשיכות לגבות את חייהם של מאות אנשים; ובבית - שנים של קרבות, מרי אזרחי וסכסוכים בין-שבטיים הפכו מאות אלפים לפליטים. במחנות המעבר מתים בכל חודש מאות ילדים מתת-תזונה וממחלות.
ואם לא די בכך, למדינה כמעט אין מוסדות, ולאזרחים לא ניתנים שירותים בסיסיים, כגון בריאות וחינוך. כ-80 אחוזים מהאוכלוסייה אינם יודעים קרוא וכתוב, והכסף בקופה הציבורית, שהיה אמור לממן את תנופת הפיתוח, הולך ונעלם. תעשיית הנפט, שמרכיבה 99 אחוזים מהתל"ג של המדינה, מספקת אולי נחמה קטנה, אבל מאז סגרה צפון סודאן את הברזים במחאה על "חלוקה בלתי שווה במשאבים בין המדינות", דרום סודאן איבדה את מקור הפרנסה והצמיחה היחיד שלה.
לריק הזה נכנסים ארגונים מקומיים כמו זה של קאתי. "אתה רוצה לשמוע על האתגרים, לראות על מה אני מדברת? בוא איתי לבית הקברות", היא מציעה.
המאמא של בית הקברות
בבית הקברות בג'ובה יש יותר חיים ממתים. "חיים", לפחות במובן הטכני של המילה. בין תילי העפר הקטנים לצמחייה הסבוכה קמה לה עיר של צריפונים מאולתרים, מטים לנפול. הדיירים, אם אפשר לקרוא להם כך, ואולי נכון יותר - רוחות הרפאים, מתנדנדים בין חיים למוות, בין ערות מעורפלת לעילפון של גילופין. לבית הקברות הם מגיעים מכל קצוות המדינה שסועת הקרבות בחיפוש אחר חיים טובים יותר - פליטים, חלשים מרעב ומחולי, נטולי כל. הדבר היחיד שיש להם הוא ציפיות.
"הבעיה הכי גדולה של המסכנים האלה היא הציפיות", אומרת קאתי, "היתה פה אופוריה עם הקמת המדינה, התגשמו כל החלומות, והיה ברור להם שעכשיו הכל יהיה בסדר: הם יעברו לעיר, ינסו את מזלם, הרי יש עצמאות! ככה הם הגיעו לבית הקברות. תראו אותם עכשיו - בקושי חיים, שוכבים בצואה של עצמם, שיכורים".
למרבה האירוניה, בית הקברות הוא אכן התחנה האחרונה. "סוף העולם", במילותיה של קאתי. "הם לא תמיד היו פה, בתנאים האלה. גם במצב של עוני אפשר לחיות בכבוד. אבל אז באו היזמים והקבלנים", היא מצביעה אל עבר מלון יוקרה בשלבי בנייה מתקדמים, שממוקם ממש על גבול בית הקברות. "הקבלנים לוקחים את כל השטחים הפתוחים לבנייה, ולאנשים האלה כבר לא נשאר מקום לחיות בו. הם נודדים ממקום למקום, עד שהם מגיעים לפה".
ג'ובה נראית כמו אתר בנייה אחד גדול. יזמים מכל העולם - סעודים, דרום-אפריקנים ואירופאים - זיהו את הפוטנציאל האדיר הגלום במדינה הצעירה, שיושבת על מצבורי נפט מהגדולים בעולם, ונהרו אליה. בהיעדר פיקוח על פעילותם, נוצר מצב שבקושי נסללו כבישים, אבל בתי מלון דווקא יש, ובשפע. העצמאות פתחה את הדלתות, ומלאכי ההיצע והביקוש החלו לארוג מציאות של קידמה ופיתוח לצד עוני מחפיר, שרק הולך ומחריף.
אנחנו מתקרבים עם הרכב לגבול בית הקברות וחונים. קאתי מבקשת מהנהג להשאיר את המנוע דולק, "לכל מקרה שלא יהיה". נכנסים לבית הקברות ברגל, ומייד, ברגע אחד, מתקהלת סביבנו קבוצת נשים. חלקן בלבוש מסורתי, חלקן בסחבות וחלקן חצי עירומות, מתחרות על תשומת הלב שלה. הן דוחפות את הילדים שלהן קדימה, רוצות להצטיין בתחרות המסכנוּת. מבקשות מקאתי שתבדוק אותן ואת ילדיהן, שתחבק ותגיד מילה טובה.
במהלך השנה האחרונה היא הפכה בעיניהן לסמל של מה שיכול להיות שונה, ערוץ התקשורת היחיד של רוחות הרפאים מבית הקברות עם העולם שבחוץ. היא מגיעה לכאן לעיתים קרובות, ולפעמים אוספת את אחת הילדות אליה למקלט. הנשים בבית הקברות קוראות לה "מאמא", המאמא של בית הקברות. וכמו אמא טובה, קאתי מתעניינת בשלומן ובשלום הילדים ודואגת להם. "מתי היא אכלה לאחרונה-"; "לקטנצ'יק הזה יש חום"; "לאן לילה נעלמה-"
האפים של הילדים מנוזלים, והעיניים חצי עצומות כי העפעפיים דבוקים זה לזה. כמעט על כל הילדים רובצים זבובים, לחלקם בטן נפוחה ושיער כתום - סימני היכר בולטים לתת-תזונה מתקדמת.
אם אחת מרימה את התינוק שלה, שמכוסה בכוויות שהזדהמו ובוכה ללא הפסקה. היא מספרת מה קרה, בערבית סודאנית, וקאתי מתרגמת לי לאנגלית: "היא השאירה את הילד ליד המדורה ונרדמה שיכורה. האש יצאה מכלל שליטה ושרפה אותו. היא היתה במצב כל כך עמוק של שיכרות, שהצרחות והבכי לא העירו אותה".
להציל את גלוריה
"האוכלוסיות הכי חלשות כאן הן הנשים והילדים", מוסיפה אופילי. "מצד אחד, מכיוון שהמדינה נמצאת בשלבי הקמה, משקיעים המון מאמצים בכינון חברת מופת, לפחות על הנייר, עם שוויון מגדרי מלא. מצד שני, הנשים, הילדים ובעיקר הילדות, מאוד פגיעים. בלילות, הגברים משתכרים ולוקחים את מי ואת מה שהם רוצים".
אחת הבנות האלה היא גלוריה בת ה-8. פגשנו אותה בשוק, רק כמה שעות לאחר סיור האימים בבית הקברות. את השקט המעיק שם מחליפה המולת הרוכלים, שמכריזים בקולי קולות על מרכולתם הצבעונית. ב"קוניו-קוניו מרקט" אפשר למצוא כמעט הכל - אוכל, בגדים, חלקי חילוף לרכב, אפילו ילדים. "תראה את החמוד הזה", קורא לעברי באנגלית גבר מזוקן שאוחז בילד חסר אונים, "קח אותו, אני עושה לך מחיר טוב".
קאתי לוקחת אותנו לפינה רחוקה של השוק, שמשמשת מקום מחיה עבור קהילה לא שונה מזו שמתגוררת בבית הקברות. גם כאן האנשים חסרי כל. אפילו קורת גג אין להם. "ההבדל הוא ששם יש סוג של מבנה קהילתי", מסבירה קאתי. "כאן, בשוק - כל אחד לעצמו. מכיוון שהשינה היא בחלל הפתוח, הלילות מועדים לפורענות".
נשים וגברים ישובים ושכובים בחוסר מעש. באוויר ריח חריף של אלכוהול תוצרת בית, שהנשים מכינות בקדרות גדולות. "הן שותות לשוכרה בשביל לשרוד את תלאות היום".
גם בשוק קאתי מכירה את כולם. אנחנו פוסעים בזהירות בין אנשים שכובים, מעולפים, נזהרים לא לדרוך על אף אחד. היא ניגשת לאחת הנשים, שרוב שערה נשר, ומה שנשאר אפור לגמרי. "בת כמה אתם חושבים שהיא-" שואלת קאתי, ולפני שאנחנו מספיקים להשיב היא עונה בעצמה: "בת 28, ותראו איך היא נראית, היא על ערש דווי".
שתי הבנות של האישה נמצאות כבר יותר משנה במקלט של קאתי. האמא שואלת לשלומן כבדרך אגב, אפילו לא ממתינה לתשובה ושבה לרבוץ בפינה שלה.
אנחנו נפרדים ממנה לשלום ומייד קוראת לעברנו אישה אחרת. "מאמא, רחמים, קחי את הילדה הזאת איתך", היא מפנה עם הראש לעבר ילדה קטנה שהספיקה להיעמד בשקט מאחורי קאתי. הילדה מטונפת, לבושה בטייטס שחור ובחולצה ורודה מוכתמת בכתמים שחורים. אופילי מסבה את תשומת ליבנו לכך שהשיער שלה כתום כולו - שוב, סימן לתת תזונה.
מתוך הפנים נטולות ההבעה של הילדה מציצות עיניים גדולות ועצובות, שניבטים מהן פחד ותחנונים. הילדה לא מוציאה הגה, אבל העיניים מדברות יותר חזק מכל מילה שהיתה נאמרת בקול. "קחו אותה", קוראות כל הנשים במקהלה, "קחו אותה", "קחו אותה".
קאתי ממהרת לסמן "לא" עם הידיים, ומסבירה, כמעט מתנצלת, שאין כבר מקום במקלט. "תצילי אותה מאמא, רחמים", אומרת האישה, "לא טוב לילדה כל כך יפה להיות בקוניו-קוניו מרקט".
"איפה האמא-", אני שואל את קאתי. היא משיבה שהאם, שיכורה רוב היום, נעלמת לפרקי זמן ארוכים. "לעצמה היא בקושי יכולה לדאוג, מה היא תעשה עם ילדה בת 8-"
אנחנו ממשיכים בדרכנו, אבל הילדה בשלה. היא עקשנית, לא מרפה. היא עוקבת אחרינו, דואגת לשמור על מרחק קבוע של כמה צעדים; שותקת, אבל לא מסיטה את המבט. אופילי, עובדת סיוע מנוסה, ראתה לא מעט טרגדיות בחייה. אבל משהו בילדה עם העיניים העצובות מעורר אצלה תגובה לא צפויה. "קאתי, אני יודעת שזה לא מקומי, אבל אנחנו חייבים לעזור לילדה הזאת", היא מפצירה. "אנחנו לא יכולים להפקיר אותה. תסתכלי על העיניים שלה, היא מתה מפחד".
התשובה של קאתי נאמרת בטון מתחשב אך תקיף: "אין לי מקום במקלט. היא שרדה עד היום, היא תשרוד עוד לילה".
מאחורי משקפי השמש הגדולות, העיניים של אופילי מתחילות לדמוע. "אנחנו לא יכולים להפקיר אותה", היא חוזרת בשקט.
בינתיים קמה המולה באזור שממנו באנו. גנגסטר מקומי מתרעם על כך שהנשים רצו "לוותר" על הילדה. "מקומה כאן, איתנו, היא שייכת לפה", הוא זועם. לא צריך יותר מזה כדי לשכנע את קאתי לשנות את דעתה. "איך הוא מעז", היא ממלמלת, ופונה לילדה בפעם הראשונה מאז שראינו אותה: "קדימה מותק, הולכים".
הגנגסטר מתחיל לצעוק, אבל אנחנו כבר רחוקים. שתי דקות ואנחנו ברכב, הנהג נועל את הדלתות, ואנחנו מתחילים לנסוע. אף אחד לא אומר מילה, כולל הילדה.
כשהדוכנים האחרונים של השוק נעלמים מאחורי עיקול, אני שם לב שהילדה מחייכת. חיוך נבוך וקטן, כמעט בלתי מורגש, ועדיין. אני מסב את תשומת ליבן של קאתי ואופילי, ובתזמון מושלם שתיהן פורצות יחד בצחוק של הקלה.
"איך קוראים לך, מותק-" קאתי שואלת.
"גלוריה", עונה הילדה.
"יש לנו אחריות מיוחדת"
"יש במקום הזה משהו מאוד מיוחד", מסכמת אופילי בסופו של עוד יום מתיש. "יש לנו פה הזדמנות להיות חלק בתהליך של יצירת משהו חדש - יש מאין, מדינה חדשה, אומה חדשה. האתגרים עצומים. גם במקרה של ישראל, אף אחד לא האמין שתקום מדינה, ושהיא תמשיך להתקיים עד היום. גם אצלנו, הפוטנציאל עצום. הקרקע בדרום סודאן היא מהפוריות ביבשת. המדינה הזאת יכולה להיות 'סלסילת הלחם של אפריקה', לסייע בפתרון בעיית הרעב העולמי, להיות דמוקרטיה מתקדמת ולספק מודל לעולם של איך מדינה צריכה להיות, אור לעמים. כל כך נדיר שיש ברשויות נכונות לשתף פעולה עם ארגונים כמו שלנו - והקשר שהצלחנו לייצר עם משרדי הממשלה המקומיים נותן לי המון תקווה שנצליח להביא לשינוי מהותי.
"לנו, כישראלים, יש אחריות מיוחדת לעזור. לא רק בגלל האהבה הגדולה שהדרום-סודאנים רוחשים לנו, ואפילו לא רק מטעמים אסטרטגיים. יש לנו אחריות לעזור לדרום-סודאנים, כי לפני לא הרבה זמן גם אנחנו היינו באותה סירה - עם נרדף שחיפש לעצמו בית".
שרה נעלמה עם איזה גבר
למחרת חגיגות העצמאות, בחמש וחצי בבוקר, אני מתעורר בבהלה לצליל הטלפון הנייד. על הקו - קאתי. אנחנו נוסעים להר ג'אבל, כדי לפגוש את שרה, אחת הנערות שהיא סייעה להן בעבר. השמש רק החלה לזרוח, הכבישים ריקים וה-4X4 שלנו "טס" במהירות של 40 קמ"ש על שבילי העפר האדומים של ג'ובה. בדרכי לכאן, כשהבטתי על השבילים האלה מחלון המטוס, הם הזכירו לי עורקים ונימים שיוצאים מתוך לב העיר ומפעימים חיים במדינה הצעירה.
"בקיץ, כשחם, הילדות לא מצליחות לישון והן יוצאות לדיסקוטקים", מספרת קאתי. "לא תופתע למצוא במסיבות כאלה ילדות בנות 12 רוקדות עם גברים מבוגרים, שמצ'פרים אותן בסוכריות ובבלונים".
באחד הלילות שרה היתה במועדון ורקדה עם חברות שלה עד שלוש לפנות בוקר. הן יצאו משם יחד והחלו צועדות לכיוון הבתים שלהן, ואחת מהן הבחינה בחבורה של ארבעה גברים מהמסיבה שעוקבים אחריהן. הן התחילו לרוץ, והם בעקבותיהן. משהו קרה שם, ושרה, בת 14, ילדה קצת מגושמת, מעדה. הבנות המשיכו לרוץ והיא נשארה מאחור.
הן מצאו אותה בבוקר, מתחת לגשר, מדממת על הרצפה. ארבעת הגברים אנסו אותה בזה אחר זה. הבנות לקחו אותה לקאתי, וצוות רפואי שהוזעק ביצע בה ניתוח מיידי. הדימום נפסק. חייה ניצלו. רק אחרי חצי שנה היא חזרה לבית הספר, ומאז קאתי בקשר איתה. היא מבקרת את המשפחה לא פעם, אבל דווקא בביקור הזה משהו השתבש.
אנחנו מגיעים לאזור מלא סככות קטנות, וקאתי מחפשת את שרה. "היא הלכה כבר לבית ספר-" היא שואלת את האמא, שמשיבה: "שרה נעלמה. היא הלכה עם איזה גבר לפני שבועיים, ואני לא יודעת איפה היא".
אמה של שרה עסקה בזנות, וקאתי מצביעה על תינוק ששוכב בתוך ערימת שמיכות מרופטות. "אתה רואה אותו? אין לאמא שלו מושג מי האבא. היא אמרה לי שזה מגבר שהיא מצאה בצד הדרך, כי היא היתה זקוקה לכסף בשביל לקנות אוכל".
ואיך היא מתפרנסת היום-
"היא מוכרת נענע בשוק. יש בחוץ חמישה שיחים שהיא שתלה, והם מספיקים בדיוק כדי להאכיל אותה ואת ילדיה".
אנחנו נפרדים, ויוצאים לכיוון הרכב. פתאום האם קוראת לקאתי לחזור. היא רוכנת אל הקרקע, ומוציאה את אחד מחמשת העציצים שלה. 20 אחוזים מההכנסה שלה. "קחי את זה, תביאי לבנות במקלט. תודה לך, מאמא".
* * *
ארגון "ישראייד"
הומניטריה בשם היהדות
הנציגים הראשונים של "ישראייד" - ארגון הומניטרי ישראלי - נחתו בג'ובה פחות מ-48 שעות לאחר הכרזת העצמאות של דרום סודאן, ביולי 2011, וחילקו לתושבים ציוד בסיסי מציל חיים. "הקשר בין המדינות הוא קשר של שותפות", מסבירה אופילי נמייש, המנהלת האזורית של "ישראייד". "ישראל היתה בין המדינות הראשונות בעולם שהכירו בדרום סודאן".
"ישראייד", בניגוד להרבה ארגונים אחרים, נשאר במקום גם אחרי שנה. בתמיכת קרן תד אריסון והפדרציה היהודית של טורונטו, מקיים הארגון הכשרות מקצועיות לעובדי מדינה דרום-סודאנים: 90 עובדים סוציאליים, שוטרים, רופאים, מנהיגים קהילתיים ואנשי כנסייה. ההכשרות עוסקות בזיהוי, בטיפול ובמניעה של טראומה, אלימות כלפי נשים וילדים וסחר בבני אדם.
הארגון הישראלי פועל בשלושה מוקדים נוספים ברחבי העולם - ביפן, בהאיטי ובקניה - כדי לתת מענה בזמן אמת לאסונות, למשברים ולמצבי חירום הומניטריים. הוא מפעיל תוכניות ארוכות טווח באמצעות הכשרות מקצועיות, שמעבירה סוללה של מומחים יהודים וישראלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו