"30 שנה אני מטפל בהרוגים ובפצועים, במראות הכי נוראיים, אבל השבוע, בפעם הראשונה, קפאתי במקום", אומר בנצי אוירינג. הוא הגיע לטיילת ארמון הנציב, עם אנשיו מזק"א, אחרי שהמשאית של המחבל דרסה את החיילים.
"כשהתחלנו להכניס את דברי הערך של ההרוגים לשקית, שאותה אנחנו נותנים לצבא כדי שיעביר את החפצים למשפחות, קרא לי אחד המתנדבים בצוות שלי. הוא שמע צלצול בטלפון של אחת ההרוגות, והראה לי על הצג: 'אבא'.
"היינו שנינו בהלם. צמרמורת. הוא הסתכל עלי, אני הסתכלתי עליו, ולא ידענו מה לעשות.
"אתה משער לעצמך שאבא שלה שמע שיש פיגוע ומתקשר לוודא שהבת שלו בסדר, ואתה עומד מעל הגופה שלה. אתה לא יכול לענות לטלפון, כי אז הוא יבין, וגם אם אתה לא עונה, אתה משער מה עובר עליו. זו סיטואציה בלתי אפשרית, ואין לך איך להתמודד איתה, מלבד להישאר עם הדמעות בעיניים. בסופו של דבר שמנו את הטלפון בשקית, ושמענו אותו מצלצל עוד דקות ארוכות".
בן ציון (בנצי) אוירינג, מפקד זק"א ירושלים, הוא איש רחב גוף ונטול פוזה, בעל פנים מאירות וזקן שהלבין מכובד המשא. בשפמו ניכרים סימני הסיגריות, שאותן חזר לעשן בקצב מסחרר מאז הפיגוע ההוא, במסעדת סבארו בירושלים ב־2001.
הוא עלה לכותרות לפני שבועיים בנסיבות מצמררות, כשצולם יוצא מהבית בדרך חברון בירושלים, נושא גופה קטנה, וכאב גדול בפניו. הגופה היתה של הפעוטה בת 11 חודשים, שאמה רצחה אותה ואת שלוש אחיותיה והתאבדה.
הצילום הזה הזכיר לרבים תצלום קודם שלו שנצרב בתודעה, משנת 2002. אוירינג צולם אז דקות אחרי פיגוע ההתאבדות בשכונת בית ישראל בירושלים, כשבידיו תינוק שחילץ מהתופת, והתמונה, שפורסמה בארץ והתנוססה על שערים ברחבי העולם, הפכה לאחד מסמלי התקופה.
קשה לנהל איתו שיחה ברצף, אם זה בגלל הטלפון שלא מפסיק לצלצל, הביפר שלא מפסיק לצפצף או האופי התזזיתי. על המראות הקשים שראה ב־30 השנים האחרונות הוא מספר בדילוגים, כמו אדם החוזר לשנות נעוריו. אירוע רודף אירוע, פיגועים, תאונות, רציחות, התאבדויות. אסון ורסאי, קפה מומנט, מרכז הרב, בית הכנסת בהר נוף, קו 405, קו 18, קו 2. בכולם היה, ובעוד מאות אחרים. מספר עליהם בקדחתנות, בקור רוח מדהים, כמעט מנותק רגשית. "קיבלנו קריאה", "הייתי באמצע", "רצנו", "ראינו", "טיפלנו".
עד שמגיעים לילדים.
"ילדים זה קשה", פניו מתקדרים. "זה אי אפשר. זה לא רק להכניס אותם לשקיות הקטנות. זה המחשבות על כל מה שהילד או הילדה עברו לפני, מחשבות שלא נותנות לך מנוח. מה עשו להם ברגעים האחרונים? מה הם חשבו? מה הם חוו? מה הם ראו? האם הבינו? האם כאב להם?"
הוא בן 53, נשוי לפרידל, עקרת בית, אב ל־11 ילדים בני 12-30 וסב ל־15. בעוד החילונים מגדירים אותו כמפקד זק"א ירושלים, לחרדים הוא מוכר כ"עסקן ציבור", אבל דווקא ההגדרה שהוא נותן לעצמו היא כנראה המדויקת מכולן: "אני כולבויניק". את כל העבודות הוא עושה בהתנדבות; בעבר עבד לפרנסתו כמשגיח כשרות.
"הוכשרתי במד"א, אז כל דבר רפואי שיש, באים אלי. אם צריך לקבל זריקה, אם צריך לקחת דם, אם מישהו פרק את הכתף - באים אלי לעזרה ראשונה. אני גם בזק"א, וכשיש אירועים שצריך, לא עלינו, לאסוף או לפנות נפטרים, אז אני גם שם.
"חוץ מזה יש לי קשר הדוק עם המשטרה, אז אם מישהו מהציבור החרדי נעצר וצריך קשר עם המשפחה, או שאנשים זקוקים לעורך דין, מתייעצים איתי. וגם אם ילד הולך לאיבוד, או שאדם גלמוד נפטר ואין למשפחה כסף להלוויה, אני משתדל לעזור".
• •
הוא חסיד שלומי אמונים, נולד בירושלים וגדל בשכונות האולטרה־חרדיות, "באמצע הקסבה", כפי שהוא מכנה זאת. התחנך ב"חיידר", בישיבה קטנה ובישיבה גדולה. את העיסוק בהצלה הוא חייב לפרנסתו הראשונה, אז שימש "מלמד".
"הייתי בן 21, וילד נפל בהפסקה במגרש, נפלה לו השן והוא דימם. לקחתי את הילד ואת השן והלכתי איתו למד"א. אחד המלמדים האחרים שם לו צמר גפן בפה, כדי לעצור את הדימום. פתאום, באמצע הדרך, אני שומע צעקה מהילד, רואה אותו נשכב ומתחיל להכחיל. הוא בלע את הצמר גפן, ולי לא היה מושג מה לעשות.
"טסתי ברמזור אדום למד"א, הגענו בתוך שניות, והם שלפו לו את הצמר גפן מהגרון. הילד היה בסדר, ברוך השם, אבל אני החלטתי שאני חייב ללמוד עזרה ראשונה, על כל צרה שלא תבוא.
"נכנסתי לזה חזק. עשיתי כל קורס אפשרי - חובשים, נהגי אמבולנס, כל מה שאפשר".
בזירת פיגוע הדריסה בטיילת ארמון הנציב. "לטפל בחיילים זה קשה. הפעם היו שם חיילות צעירות, ילדות ממש" // צילום: יחזקאל איטיקין
כשהוזעק לזירת הפיגוע הגדול הראשון שלו, שימש נהג אמבולנס במד"א. זה היה ביולי 1989, כשמחבל דירדר אוטובוס בקו 405 לתהום באזור קריית יערים, בדרך לירושלים. 16 בני אדם נהרגו, 27 נפצעו.
"הייתי בדרך מירושלים לבני ברק ושמעתי בקשר על הפיגוע. מייד טסתי לשם. ירדנו עם סנפלינג של מכבי אש לאזור הפיגוע, ואתה רואה זוועות. אוטובוס הפוך, שריפה. היתה שם אישה שצעקה לי 'תעזור לי! תוציא אותי!' בדיוק הייתי באמצע פינוי של מישהו, ומאחר שראיתי שהאישה בהכרה, המשכתי את מה שעשיתי. כשחזרתי אליה אחר כך, היא כבר לא היתה בין החיים. את הצעקה שלה, 'תעזרו לי לצאת', שמעתי הרבה מאוד לילות והרבה מאוד שנים אחר כך".
הפיגוע ההוא היה גם זה שהביא להקמת זק"א (זיהוי קורבנות אסון). היו"ר והמייסד, יהודה משי זהב, מספר שזה היה האירוע הראשון שבו היה ברור שדרוש ארגון שיטפל בפינוי גופות. אוירינג היה בגרעין הראשון של החרדים שהקימו את הארגון.
"אחרי הפיגועים הקשים ב־94' וב־95' היה צריך לאסוף חלקים שהתפזרו למרחק מאות מטרים. הלכנו לעשות את העבודה הזאת, וראש הממשלה דאז, יצחק רבין, הודה לנו. אחד האנשים שלנו פירסם בעיתון 'המודיע' שפותחים ארגון 'חסד של אמת' ושצריך מתנדבים, וככה זה התפתח".
השבוע, הוא אומר, היתה הפעם הראשונה שהוא מטפל בחיילים שנהרגו בפיגוע, מאז הפיגועים של אמצע שנות התשעים. "לטפל בחיילים זה קשה. הפעם היו שם חיילות צעירות, ילדות ממש. חוץ מזה, הכל קרה לעיני החברים שלהם, שעמדו לידם רגע לפני, דיברו איתם וצחקו איתם, ובשנייה שאחר כך הם מתים.
"החיילים בכו, התחבקו, היו בהלם. היה קשה מאוד לראות את זה. אחת החיילות באה להרים את השקית שכיסתה את אחת הגופות, לראות מי זאת, אם זו חברה שלה, ומנעתי ממנה. אמרתי לה שזה לא הזמן. לא רציתי שתראה אותה ככה".
• •
אוירינג הגיע כמעט לכל אחד מעשרות הפיגועים בירושלים ב־30 השנים האחרונות. את הפיגוע השני בקו 18, במארס 1996, הוא ראה מתרחש לנגד עיניו.
"הייתי באוטו שלי, ופתאום היה פיצוץ עצום. האוטו התרומם באוויר. בהתחלה חשבתי שמדובר בתאונה, שמישהו נכנס בי, אבל בתוך שנייה הבנתי מה קרה. יצאתי מהאוטו וראיתי את הגיהינום.
"בשנייה הראשונה אחרי יש תמיד שקט. דממה. אין כלום. ואז, אחרי כמה שניות, מתחילות הצעקות. ופצועים, וגופות, ושוטרים רצים.
"בגלל שהייתי הראשון בשטח, הייתי צריך קודם כל לדווח למוקד מה קורה. שיידעו איפה אני, ולאן לשלוח אנשים, וכמה לשלוח. אני זוכר שאני עומד בזירה ומדווח בקשר 'פיגוע ביפו־חשין, הרבה מאוד נפגעים', ומסביבי אני רואה הכל. ידיים, רגליים, זוועת עולם. בהתחלה עובדים כמו רובוט, אבל אחרי זה מעכלים".
הפיגוע הבא שנחרט בזיכרונו הוא זה שבו גם צולמה תמונתו המטלטלת עם התינוק ביד. זה היה הפיגוע הקשה בשכונת בית ישראל, הסמוכה לביתו, בשנת 2002 שבו נהרגו 11 אנשים, ובהם שישה ילדים. מחבל מתאבד פוצץ את עצמו בתוך קבוצה של נשים שחיכו מחוץ לבית כנסת במוצאי שבת.
"היינו במרפסת בבית ופתאום שמענו פיצוץ", הוא נזכר. "הילד שלי, שהיה בן 4, קפץ עלי וצעק: 'טאטע, פיגוע'. אינסטינקטיבית, קפצתי לאמבולנס ודהרתי לשם. הגעתי בין הראשונים, היה שם רק שוטר אחד שניסה להרחיק סקרנים מהמקום, כי רכב שעמד שם התלקח.
"בזווית העין ראיתי תינוק שהרגליים שלו זזות ממש קרוב ללהבה, ובלי לחשוב פעמיים זינקתי עליו ולקחתי אותו משם. אחרי דקה הרכב התפוצץ. אם הייתי מאחר טיפה, לא הילד ולא אני היינו פה היום. מסרתי את הילד לאחד החובשים, שנסע איתו באמבולנס לבית החולים".
יצרת קשר עם המשפחה של התינוק?
"אני לא עוקב אחרי כל אדם שאני מפנה מכל פיגוע או תאונה, וגם כאן לא ממש נשארתי לעקוב. ידעתי שהאבא בבית חולים אחד, האמא בבית חולים אחר, והתינוק מטופל. שנה אחר כך חזרתי הביתה מטיפול בתאונה קטלנית בשעות הערב, ובדרך אני עוצר במאפייה בשכונה שלי לקנות לחם הביתה.
"פתאום בא אלי אדם ושואל אותי, 'אתה בנצי אוירינג?' אמרתי שכן, והוא התחיל לחבק אותי ולבכות. לא ידעתי מי זה, ואז הוא הוציא מהתיק עיתון עם התמונה, ואמר: 'זה הילד שלי'.
"קיבלתי צמרמורת. וואו. קשה לתאר. התחבקנו ודיברנו המון זמן. החלפנו מספרי טלפון, ואנחנו שומרים על קשר. הולכים לאירועים משפחתיים אחד של השני, מדברים לפני החגים".
12 שנים אחר כך השתתף אוירינג בשמחת בר המצווה של הילד שהציל, שמעון ישראל לוי. "זו היתה סגירת מעגל. היה מרגש מאוד. אמרתי לילדים שלי שאני מרגיש שהוא בן נוסף שלי, ושהשמחה שלו זה משהו מיוחד. כי לא רק שזה מרגיש כמו עוד ילד, זה ילד שהיה עלול לא להיות בין החיים. זאת תחושה מדהימה".
אוירינג יוצא מהבית בדרך חברון. "אתה מחזיק שקית קטנה ביד, רואה מה שרואה, ולא מצליח לעצור את הדמעות. זו לא בושה" // צילום: נעם ריבקין פנטון
אוירינג נתקל באנשים שמכירים לו טובה גם כשמדובר בסיפורים פחות מתוקשרים. "באחת הפעמים שהלכתי לכותל, מישהו ניגש אלי שם ושאל אם אני מ'הצלה', כי יש אדם שחש ברע. ניגשתי לאותו אדם וראיתי את כל הסימנים של התקף לב, כולל דופק לא סדיר ואיבוד הכרה. עליתי בקשר וביקשתי ניידת טיפול נמרץ דחוף. התחלתי לשים לו חמצן, להכין אותו לעירוי, ופתאום הוא קיבל דום לב.
"יש פעולה שעושים רק כמוצא אחרון, וזה לתת 'בומבה' חזקה על הלב, אגרוף ישירות בצד שמאל. עשיתי את זה, והדופק חזר. אמנם צלע נשברה מעוצמת המכה, אבל בסופו של דבר, אחרי טיפול ואשפוז, האיש נשאר בחיים.
"כמה חודשים אחר כך פוגש אותי אדם צעיר, בוכה ולא מפסיק להודות לי. הוא מספר שהוא הבן של אותו אדם שחטף דום לב, ושבזכות מה שעשינו, אבא שלו חי. נתן לי הרגשה של התרוממות רוח. זה השכר שלי".
אחד הלילות הקשים בחייו היה ביום ראשון לפני כשבועיים, כשקיבל את הקריאה לאירוע בדרך חברון. "הייתי במקרה אחר של גופה שנמצאה ביער, כנראה התאבדות. הגיעה קריאה על שריפה בדרך חברון, אמרו שמדובר כנראה בהתאבדות בתלייה. אמרתי לאחד המתנדבים שייסע לשם. כשהוא הגיע, שמעתי אותו אומר בקשר: 'זה לא אחד, ולא שניים, ולא שלושה...'
"מייד עזבנו הכל ונסענו לשם. כשהגעתי, המשטרה כבר הוציאה את הגופות למרפסת. לראות ארבע ילדות שוכבות ככה, אחת ליד השנייה... אתה רואה את גודל הזוועה מול העיניים.
"בדקות האלה הכל מתחיל לחזור לך, כל הזוועות שראית בעבר. משפחת סחיווסחורדר מהפיגוע בסבארו, הילדים מהפיגועים בבית ישראל. לשים טלית על ילד בן 3 זה קשה בצורה שאי אפשר בכלל לתאר.
"אחרי שהכנסתי את התינוקת לשקית והחזקתי אותה בידיים, ירדנו במדרגות. באמצע הדרך נשברתי. ניסינו לעקוף את הצלמים, אבל לא הצלחנו. אתה מחזיק שקית קטנה ביד, רואה מה שרואה, ולא מצליח לעצור את הדמעות. זו לא בושה.
"שמנו את הבנות באמבולנס והתיישבנו בצד, המתנדבים ואני. בהתחלה שתקנו, כל אחד עם המחשבות שלו. זה היה קשה. זה לא ילד אחד, זה אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. מי שיש לו ילדים קטנים בגילים האלה, זה מכה בו הכי חזק.
"אחר כך, בלילה, כשאתה חוזר הביתה, אתה מסתכל על הילדים שלך, יושב לידם, לא נרדם כל הלילה. אתה רואה אותם שוכבים במיטות שלהם בשקט ולא מצליח לברוח מהתמונה של הילדה ששוכבת מתה. ואז אתה נוגע בהם קצת, כדי שיזוזו, לראות שיש תגובה".
• •
העיסוק שלו, המראות שבהם הוא נתקל מדי יום, חודרים לחייו. "אחרי פיגוע אני מעשן שתי קופסאות בשלוש־ארבע שעות. זה משפיע עליך אפילו בלי שאתה שם לב. אתה מנסה לברוח מהמחשבות, אבל לא תמיד מצליח.
"בשעות הפנאי אני מכין יין בבית. פעם, אחרי פיגוע, חזרתי והכנתי יין במרפסת, עד שבא אחד הילדים ושאל למה אני מערבב את היין כבר חצי שעה. אפילו לא שמתי לב.
"ברור שאחרי 30 שנים, ואחרי כל מה שראיתי, כשאני מגיע לגופה יותר קל לי מאשר לאדם צעיר, שזו אחת הפעמים הראשונות שלו. אבל גם אחרי כל השנים, אתה לא אדיש. אתה רואה אדם שהתאבד, ואתה לא יכול שלא לחשוב, למה? למה הוא עשה את זה? איך השאיר אישה וילדים והורים?
"או במקרה של דרך חברון, אתה שומע את הצעקות של האבא במשך חצי שעה, זעקות עד לב השמיים. אי אפשר להיות אדיש לזה. אין לי מושג איך הרווחה מתמודדת עם דבר כזה, איך מבשרים לאבא שאשתו ובת ועוד בת ועוד בת ועוד בת. לפעמים זה יותר נורא מאשר לטפל בגופה".
קרה לך שנפגעת פיזית?
"רק פעם אחת, באסון באולמי ורסאי ב־2001. אז, לא כמו היום, הצבא לא היה מעורב, ובהתחלה הגענו לשם ועבדנו עם הידיים. נכנסנו למטה, הזזנו והרמנו אבנים ואנשים.
"תפסתי אישה מבוגרת בין האבנים, ניסינו למשוך ולהוציא אותה, וידעתי שאם אני עוזב, היא הולכת. אז פשוט המשכתי. אחר כך באו הכאבים. היתה לי פריצת דיסק, במשך כמה חודשים לא יכולתי לעשות פעילות גופנית. עד היום אין לי תחושה ברגל בגלל זה".
• •
גם אשתו וילדיו משלמים מחיר כבד על העיסוק שלו. "אני יודע שהבית שלי הוא קורבן", אומר אוירינג. "הילדים שלי משלמים מחיר. הם סבלו ממני קשות, בזמן הפיגועים לא נתתי להם לזוז מהבית. הייתי עם ביפר והיו התרעות, ולא נתתי להם לעשות כלום - לא לרדת לשחק, לא ללכת לחברים, לא לנסוע באוטובוסים. פחדתי, הם מבינים את זה.
"פעם רציתי לשאול את אשתי אם היא רוצה שאפסיק. זה היה יום שבו טיפלתי בתאונה ובקבורה, ולא הייתי בבית בכלל. בלילה, כשהגעתי, ראיתי שהיא מצוברחת, אבל לא רציתי לפתוח את הנושא מאוחר.
"פתאום, ב־2 בלילה, הביפר ציפצף, היה מישהו שהפסיק לנשום ממש סמוך אלינו. אשתי העירה אותי ואמרה, 'נו תלך, תלך'. אז הבנתי שהיא בסדר עם זה".
איך הילדים מתמודדים?
"כמה שעות לפני הפיגוע בקו 2, באוגוסט 2003, היה ערב למתנדבים של זק"א. לקחתי לאירוע את בני שהיה אז בן 9. חזרנו הביתה, ופתאום היה מולנו פיצוץ אדיר וכדור אש גדול. היה ברור שזה פיגוע.
"אני עוצר את האוטו ומתכונן לצאת כדי לרוץ לעזור לפצועים, והבן שלי מתחיל לצעוק, 'טאטע, אל תשאיר אותי לבד!' אני לא יודע מה לעשות. מצד אחד, הבן שלי צועק ובוכה, אחרי ששמע את הפיצוץ וראה את האש בעיניים, ומהצד השני פצועים מדממים בשטח.
"אמרתי לילד שיחכה לי רגע באוטו, שמתי את הווסט של זק"א, ואחרי שנייה מישהו כבר מביא לי תינוק פצוע שצריך החייאה. זו סיטואציה בלתי אפשרית: גם ההחייאה של התינוק, גם המהומה במקום, גם פתאום בא מישהו מבוהל ושואל, 'ראית את אבא שלי?' וגם הבן שלי ברכב בהיסטריה. זה בלתי אפשרי.
"תפסתי איזה בחור שהתארח אצלי פעם ואמרתי לו לקחת את הילד שלי הביתה. בינתיים עשיתי החייאה לתינוק.
"כשחזרתי הביתה, ראיתי את הבן שלי מתחבא מתחת לספה. הוא סירב לצאת עד שאבא מגיע. זה קרע לי את הלב. הראיתי לו שאני פה, הוא יצא, חיבק אותי, והשכבתי אותו על המיטה שלנו, עד שנרדם. אחר כך העברתי אותו למיטה שלו.
"במשך חודש הילד לא רצה לצאת מהבית. לקחנו אותו לטיפול אצל פסיכולוג, רק אחרי חודשיים הוא התאושש. היום הוא כבר בן 23, לומד בישיבה.
"אני חושב שהחסד וההקרבה של המשפחה הם לא פחותים מהעשייה שלי. הם רואים אותי בימים שאני מסתגר, ונותנים לי את השקט ואת הזמן. בלי התמיכה של האישה והמשפחה אי אפשר לעשות כלום. הם שותפים אמיתיים לחסד".
יש עוד מעשה חסד שבו שותפה משפחת אוירינג, וגם בו הם מפורסמים בשכונה ובירושלים כולה. בכל יום שישי בערב הם מארחים בדירתם הקטנה, בת 67 המטרים הרבועים, 20 עד 50 איש שאין להם עם מי לעשות את ארוחת השבת - בחורי ישיבה בודדים, גרושים וגרושות, אנשים עריריים.
השמועה על הארוחה אצל בנצי עשתה לה כנפיים בעיר זה מכבר, והאנשים פשוט מגיעים אל הבית. ההכנות מתחילות כבר ביום רביעי, כשאשתו של בנצי מכינה 40 חלות ועשרה סוגי סלטים, ומגיעות לשיאן ביום שישי. בימים שאחרי הארוחה הם מוצפים במכתבי תודה.
אבל גם שם, במקום האהוב עליו בחיק משפחתו, אוירינג לא תמיד מצליח להשתחרר מהמראות הקשים. "לפעמים אני פורש מהארוחה לפני הבשר. מאז הפיגוע במחנה יהודה, שבו נהרגו 16 בני אדם וחלקי הגופות התפזרו לכל עבר והתערבבו עם המוצרים באיטליזים, קשה לי יותר לאכול עוף ובשר".
• •
"אי אפשר לשאול מה הכי קשה", הוא אומר. "איך אפשר להשוות בין פיגוע עם חלקי גופות לבין תינוקות שאמא שלהם הרגה אותם? הכל קשה, בצורה שאי אפשר לתאר במילים. כשאתה יוצא לאירוע אתה לא אומר 'אוי ואבוי, מה אני הולך לראות עכשיו', אבל אתה כן שואל את עצמך מה יפתיע אותך הפעם. 30 שנה, ועדיין בכל פעם אני רואה משהו שלא ראיתי בפעם הקודמת.
אוירינג. "אי אפשר בלי התמיכה של האישה והמשפחה, הם שותפים אמיתיים לחסד" // צילום: יהושע יוסף
"לפני עשר שנים, הייתי באירוע ביחד עם יהודה משי זהב. עלינו למעלה בבניין, היתה דלת פתוחה, אנחנו נכנסים ורואים את המשפחה יושבת ורואה טלוויזיה. נראָה לי מוזר, שאלתי אם שמעו על מישהו שנפטר בבניין, והם מסמנים לי שזה כאן בתוך החדר. זה כנראה היה בחור שהתאבד.
"נכנסנו, ולקחנו אותו, ויצאנו, והם עדיין ישבו וראו טלוויזיה. לא הבנו מה זה, אולי זה שוֹק שמתבטא באופן מוזר".
רוב המתנדבים בזק"א הם חרדים. למה, בעצם?
"כי צריך בעניין הזה הרבה אמונה. ההתמודדות עם הקושי טמונה באמונה. האמונה מסייעת להתמודדות. אתה חייב להאמין שיש הקדוש ברוך הוא, ושהוא מנהל את העולם. זה עוזר לך לברוח מהמחשבות של איך אמא שוחטת את הילד שלה. גם המצווה החשובה של הבאת אדם לקבר ישראל נותנת לך את הדרייב.
"מי שמתנדב בזק"א, במד"א, בעזר מציון, בכל העמותות החרדיות, עושה לא פחות ממה שעושים הרבה חיילים. אני לא מתבייש לומר את זה. הבן שלי לא שירת בצבא, אבל מתנדב בזק"א כבר שבע שנים. זה יותר קל מלהיות חייל? לא בטוח.
"יש הרבה מאוד חרדים שלא עושים צבא, אבל מקדישים לא רק שלוש שנים, אלא את כל חייהם, לפעילות שרוב הציבור לא יכול לעשות. זו לא חוכמה רק לנפנף בסיסמאות על הצבא".
יש לך מחשבות לפרוש? לעשות משהו קצת יותר רגוע?
"לא. לא מסוגל. הנה, יש לי שריטה, אני פגוע בנפש. לא יכול להפסיק".
judadatit@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו