קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל רוויה בכוונות טובות, לב זהב. היא קולטת פליטים מכל הבא ליד. גרמניה מוטת כנף ועשירה, והקליטה אינה מסכנת את כלכלתה ואת אפיונה התרבותי. אך מוקדם עדיין לדעת כיצד תנהג ברלין כאשר עם המהלך ההומניטרי יגבר התיאבון במדינות המוצא והגל יגאה. במקביל היא לוחצת על מדינות מעוטות אוכלוסין ובעלות כלכלה פריכה לפתוח את שעריהן. הן מתנגדות משום לאומיותן וחרדתן לאופיין הנוצרי וזכותן להגדרה עצמית ולריבונות.
מתח בגוש האירו על רקע משבר המהגרים // צילום: רויטרס
טעות ללכת שבי אחרי הערה ללא־מחשבה־תחילה שהשמיע בשבת יצחק הרצוג בזכות קליטת פליטים בישראל (נכחתי במרכז רוזין ברמת אביב בראיונו עם יואב קרקובסקי, ולא מצאתי שהמאזינים רגשו למשמע דבריו). בפועל יש סוגים שונים של פליטים. רוב המסתננים מאפריקה אינם נתונים לסכנת חיים.
גם לא רבים מהסורים אם כי המצב בארצם מוכת מלחמת האזרחים מעורפל. צפיתי בצעירים הסורים, ורבים נראו כמי שבפועל היה מקום לצפות מהם כי ייטלו מקלע ורימון יד ויגנו על הורים וזקנים ונשים אנוסות וחברים תשושים וכפרים מרוששים מפני אויב אכזר.
בפועל לרבים מהם יש כסף והם מפקירים קרובים ושכנים וידידים הן להגנתם בידי אחרים והן לשיקומם הכלכלי והנפשי בידי זרים, ומסתלקים באנוכיות הנרתעת מקושי ומסיכון אל סיר הבשר האירופי. אם זה לא נכון במלואו לגבי סוריה - זה נכון ברובו המכריע באשר לאפריקה. הניתן לכנות רבים מהם בתרגום מעברית - "יורדים"? אפילו "עריקים"?
לכאורה ניצבת אירופה חסרת אונים נוכח גלי ההגירה (לא רוסיה, שלא תהסס לירות במי שיחצה את גבולה ואיש אינו מעז להתגרות בה). אבל המשך התופעה בלי ניסיון לעוצרה עלול לגרום לשתי רעות חולות מאלה. האחת היא שחיקת הזכות לתרבות נוצרית ייחודית, והאחרת היא חיזוק דרמטי של ההתנגדות מטעם הפשיזם החדש, שהופך אלים יותר ויותר.
ג'מאל זחאלקה // צילום: זיו קורן
בחשיבה אסטרטגית־עקרונית לטווח רחוק אפשר אולי להגדיר כי במידה מסוימת מי שמצדד בשתי מדינות לשני עמים, בהפרדת אוכלוסיות על פי לאומיותן כדי למנוע חיכוכים מיותרים, יכול להבין מה סיבת ההתנגדות לקליטת המוני מהגרים (למעט מיעוט שאכן חייו בסכנה).
יש סיבה נוספת לנכונות לכאורה של האיחוד האירופי לקלוט את פליטי אפריקה וסוריה, והיא ההתחמקות מן ההצעה לטיפול שורש (שכבר נזכרה כאן) לכונן תוכנית מרשל ב' מהזן של הסיוע ההיסטורי שהעניקה ארה"ב לאירופה הגוועת ברעב אחרי מלחמת העולם השנייה. מי שקולט מסתנן בגרמניה מעניק לו בחסד וברחמים דג; ומי שבונה את התשתית של כלכלת ארצו באריתריאה ובסודאן מעניק לו חכה, שתאפשר לו להתפרנס בכבוד כל ימיו.
רק שחכה יקרה מדג; ומתן דג הוא פתרון קל ופחות יסודי; אך אם פני העולם הנאור לפתרון יסודי ולהצלת ההמונים שנשארים מאחור ביבשת השחורה, עליו לגייס את סכומי העתק כדי לפתור את הבעיה, ולא רק לשכך את הכאב. כאשר העולם יצעד לעבר פתרון כזה - יהיה על ישראל והעם היהודי להתייצב בראש העושים על פי מיטב מסורת החמלה.
פרק ה"עסקים כרגיל"
יום אחד סיפר הנשיא ראובן (רובי) ריבלין לאנגלה מרקל מעשה בדוד המלך. כל עוד חלה בנו התפלל לשלומו והתייסר. אך במותו הורה להביא לחם ולסעוד. הוא הסביר כי אין עוד טעם להתייסר. כך גם עם הסכם הגרעין שחתם אובאמה עם איראן. משנעשה המשגה אין עוד טעם להתחבט ולריב אלא לגשת לעניינים השוטפים.
אני יכולה לספר זאת לאובאמה? שאלה מרקל.
בוודאי, השיב לה הנשיא, התנ"ך גלוי לכל.
בעזרת דוד המלך הציג ריבלין למרקל את מחלוקתו עם בנימין נתניהו באשר להמשך המאבק באובאמה בסוגיית הגרעין האיראני. אין ספק כי האזהרה החמורה של נתניהו במקומה; ואין ספק בזדונה של איראן כלפי ישראל, והעולם שומע ושותק אף שהיא חברה באו"ם; וגם אין ספק שהנשיא האמריקני יכול היה להשיג הסכם טוב יותר אילו ניהל את המשא ומתן ביעילות.
אך גם אין כבר ספק כי נתניהו שגה בהגיעו לקונגרס מאחורי גבו של אובאמה, ובגייסו את השדולה הפרו־ישראלית נגד הנשיא בארצו עד כדי שחיקתה המהותית תוך קרע בציבור היהודי באמריקה, ובשומטו לזמן רב את תמיכת האגף השחור־היספני במפלגה הדמוקרטית. חבל שאינו מכיר בטעותו, אשר גרמה לו השבוע (וזו זכותו) לבטל את ראיונות החג המסורתיים בתקשורת.
בפועל הגיעה העת לנהוג כדוד המלך ולהברות לחם, ולהיערך לפרק של "העסקים כרגיל". ייתכן כי כבר עתה תיערך ההצבעה על גבעת הקפיטול בוושינגטון. אמנם הרפובליקנים יתנגדו להסכם. אך הרוב שלהם יהיה כה זעיר, שיוותרו על הסיבוב השני. אובאמה יטיל וטו, והם ישלימו עם החלטתו ללא קרב, וסוף הדרך. יש לכך סימנים.
עתה עבר החיזור מאובאמה לנתניהו. הוא ייסע לאו"ם, ובאוקטובר יטוס משה (בוגי) יעלון לגשש מה חבילת הפיצוי הביטחוני שישראל סירבה לדון בה בהתאם להנחיית נתניהו, ובנובמבר הוא עצמו יגיע לבית הלבן. אז יתבררו הממדים המדויקים של הצונאמי שפקד את שתי ההנהגות. כפי שאמר לי זאת בנימה מבודחת פרשן בכיר: אובאמה ונתניהו חילקו ביניהם את ההיסטוריה. חמש השנים הראשונות להסכם שיכובד על ידי האיראנים שייכות לאובאמה; ועם הפרתו - 50 השנים שלאחר מכן הן של נתניהו.
יהודה וינשטיין // צילום: יהושע יוסף
מזחאלקה יצא מתוק
כאשר ישבתי באולפן "ערב חדש" מול ד"ר (לרוקחות) ג'מאל זחאלקה, והוא הישווה במרומז את אהוד ברק לרוצח הנאצי ריינהרד היידריך, בתארו אותו כמי שמנגן להנאתו בשעה שילדים פלשתינים נהרגים בעזה, הגיע הראיון ממילא לסיומו. ביקשתי ממנו לסיים ולצאת, והוא החל לצעוק עלי, ומירכתי האולפן הוסיף כי המקום שבו נמצאו - רמת אביב - הוא שייח' מוניס. קמה מהומה, אך איש במפלגת העבודה המתחנפת ל"רשימה המשותפת" של הערבים לא קם. שכן זחאלקה הוא ח"כ מבל"ד.
השבוע התחדש מופע האימים נגד ח"כ סתיו שפיר מהמחנה הציוני, ורק מעטים קמו. הרי אלמלא היה מהרשימה המשותפת היו כל ארגוני הזכויות זועמים עליו שהוא שוביניסט ובז לנשים ומתנשא. מה היתה התגובה אילו כהניסט דיבר כך אל שפיר?
בכל זאת מעז יצא מתוק. כל המפלגות ייטיבו לעשות אם יבינו כי בראש המגזר הערבי עומדים לא רק אישים ראויים אלא גם מי שאינם מוכנים להשלים עם קיומה של ישראל בשום גבול; מי שבשבילם תל אביב היא יפו ואיצטדיון בלומפילד באסה. זה חזק וחשוב ועמוק ומעיק יותר מהעלבונות שזחאלקה מטיח במי שנקלע בעל כורחו לוויכוח עימו.
דברים כהווייתם
במאמר שפירסם שלשום ב"גלובס" לקראת מימוש החלטתו של יהודה וינשטיין, לסגור את תיקי החקירה של גבי אשכנזי ותומכיו, טען מתי גולן כי נחוצה מדיניות של או־או: או שייסגרו כל התיקים, או שיוגש כתב אישום לא רק נגד אשכנזי אלא גם נגד אהוד ברק. שכן הוא "הצית את התבערה, והזין אותה, התגרה במכוון באשכנזי, התנכל לו". לדעת גולן, ברק תמיד אשם.
בכל זאת, כיצד ברק הצית? הן אשכנזי החזיק במסמך המזויף על שמו של בועז הרפז עם לוגו גנוב מאייל ארד ובלעדיו; והוא הפיצו בין האלופים, אבל בנימין נתניהו, ברק, יהודה וינשטיין ונשוא המחלוקת יואב גלנט לא ידעו כלל על קיומו. אז מי הצית? הרי בהיפתח הקטטה החזיקה לשכת אשכנזי בכל הגפרורים והנפט.
האמת פשוטה. וינשטיין חמק מלחקור. מלכתחילה הגיע לסיכום הבל עם ניצב יואב סגלוביץ' כאילו לשכות שר הביטחון והרמטכ"ל אינן מעורבות בפרשה, ומאז הם ללעג ולקלס בשל כך; ובמאי 2012 הדף את מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, שהפציר בו לפתוח בחקירת משטרה; ולאחריו נאבק בפצ"ר (שגבר עליו) דני עפרוני, ששערותיו סמרו למשמע תוכן השיחות המוקלטות בלשכת אשכנזי.
עד עתה משתף וינשטיין פעולה עם אשכנזי בהוצאת צווים בבית המשפט האוסרים לפרסם את פרטי השיחות בלשכת הרמטכ"ל לרבות דברים שהחליף עם שמעון פרס.
היועץ המשפטי מקדים את סגירת תיקי אשכנזי ועוזריו להעמדת בועז הרפז לדין וכך נמנעת האפשרות שיציע עצמו כעד מדינה נגד הרמטכ"ל לשעבר. קציני המשטרה, המבינים מה רוח המפקד וינשטיין, מתרצים את חקירתם הקלושה בהסבר שאין תועלת בעדות הרפז מפני שאינו אמין.
האומנם? ומה היו שמואל דכנר ושולה זקן לפני שמסרו גירסת אמת כעדי מדינה? וכיצד המשטרה והפרקליטות נרתעות מלהפוך את הרפז לעד מדינה בעודן מוכנות להעיד את העבריין יאשיהו פינטו נגד ניצב מנשה ארביב? לפינטו שעבירותיו חמורות פי כמה הם מאמינים, ולהרפז לא?
רק שווינשטיין אינו רוצה לחקור ואינו מעוניין בעדי מדינה. יסגור את תיקי אשכנזי ועוזריו, ויהפוך את כתב האישום נגד הרפז לקל ערך וידלג על הצורך להעיד אותו, ויפרוש בינואר 2016, ושלום ולא להתראות.
ממילא הציבור אינו מבין כמה חשוב לדעת מי כתב את המסמך הכוזב ולמה נגנב הלוגו מאייל ארד; וממילא גם אם וינשטיין ימרח את הפרשה באחד הימים תצוף האמת כשמן על פני המים. רק שבינתיים שתי מפלגות נואשות באופוזיציה מחפשות מנהיג עם דרגות קצונה ומוכנות לעצום עין מהתנהלותו של אשכנזי, שהיא בעייתית גם בלי תיק פלילי.
אך ממשיכי דרכו ומסורתו של דוד בן־גוריון, אלה הזוכרים כיצד נאבק תריסר שנים אחרי "עסק הביש" על גילוי האמת נגד הפוליטיקאים והמשפטנים הקטנוניים, יתמידו עד שגם הם יוכלו לכתוב כמותו ובסגנונו ספר מסכם: "דברים כהווייתם," כרך ב'.
נטלי פורטמן // צילום: אי.פי.אי
ירושלים של נטלי
ירושלים הבוהקת והקשה של עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך" השלימה משולש שובה לב עם הרומנים הגדולים של ש"י עגנון ב"תמול שלשום" וב"שירה". פעם זו ירושלים החרדית של שנות העלייה השנייה ופעם האוניברסיטה בתקופת המאורעות, ועוז הוסיף את הנדבך שבהקמת המדינה. היא שובת לב, ומהולה במצוקת גיבוריה.
עתה באה נטלי פורטמן והתבייתה על אחד המיתרים הארוכים בכינור הספרותי של עוז, ושיחקה וביימה את דמות אמו הדיכאונית והאובדנית בסרט שקצבו האיטי־משהו משקף היטב את הגיבורה והתקופה.
סבא של פורטמן שימש פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית, שמרציה הונצחו ב"שירה" של עגנון, ולא במעט לעג. אביה פרופסור לרפואה שנטל אותה בת שלוש וירדו מן הארץ. היא הלכה ולא חזרה, וזה הפסד. אך עם העברית שבפיה והמשחק שיש בו הזדהות עמוקה עם ימים שלא ישובו עוד, היה כדאי לנסוע ל"סינמה סיטי" המרהיב בירושלים, שבה התרחשה העלילה, ולצפות בסרט. בעולם של ימינו זה "like" מובהק. כן, וגם "שירה" של עגנון ירושלמית, וראויה לגואלת־העל פורטמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו