זמר נוגה

אחד הימים העגומים שחוותה רחל המשוררת בשנות חייה הקצרים, לא הרחק מנופה הקסום של הכנרת, קרב אליה במבוכה בחור צעיר בשם גלעד שמטרלינג. הוא מסר לה בעיניים מושפלות, בשם קבוצת דגניה א', את בשורת הגירוש מהמקום, בשל מחלת השחפת שבה לקתה. "אחד הדגניים אמר לי: אנחנו בריאים ואת חולה", תיארה לימים רחל עצמה במכתב לאחת מידידותיה את שהתרחש. "זה היה פשוט מאוד. פשוט עד לזוועה. בכל אשר פניתי ראיתי פנים נבוכים ועיניים מושפלות ושתיקה הקשה מנשוא. כך בשתיקה נפרדנו". 

אלא שהרגע המקולל ההוא הוליד גם ברכה גדולה. המחלה, המצוקה והעלבון שפקדו את רחל בשנות השלושים הראשונות של חייה; והגלות שבאה בעקבותיהם, הם שעוררו בסופו של דבר את פריחתה כמשוררת. בשש השנים הבאות, שש השנים האחרונות שלה, פרצו שיריה כמעיין המתגבר. 125 שנה אחרי הולדתה, מסכימים כיום כמעט כל חוקרי רחל ושירתה כי רגע הגלייתה מדגניה היה במידה רבה גם הרגע שבו נולדה רחל כמשוררת, זו שהדי השפעתה על התרבות העברית המתחדשת בארץ ישראל מתגלגלים עד עצם היום הזה.

אסונה של רחל היה גם ששונה. סבלה וייסוריה הם שהפכו את העלמה רחל בלובשטיין ל"רחל". "העלמה (רחל) בלובשטיין", סרט חדש עליה במסגרת מיזם "העברים" שמפיק יאיר קדר (במאית: סיון ארבל), מחדד תובנה זאת: עיקר יצירתה ומרבית שיריה נכתבו באחרית ימיה בעליית הגג ברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב, בעודה חולה, בודדה ועזובה. 

בן אחייניתה ואחד הביוגרפים של רחל, אורי מילשטיין, שמתקשה עד היום לסלוח ל"חברת המופת הקיבוצית" על הגירוש, מעיר כי "כמעט טוב שגירשו אותה מדגניה, שכן אם לא היו מגרשים אותה, אולי לא היתה מחברת את השירים הרבים שכתבה לאחר מכן".

 

הומור, ביקורתיות ופמיניזם

לרחל עצמה נראתה באותם ימים הגזירה שניתקה אותה מ"חבורת כנרת" כמעט קשה מנשוא. באותו רגע מכונן כתבה: "בלילה בא המבשר / על משכבי ישב, / בלטו עצמות גוו אין־שאר, / עמקו חורי עיניו. / אזי ידעתי כי נשבר / הגשר הישן, / שבין אתמול לבין מחר / תלו ידי הזמן. / אים עלי אגרוף רזה, / נשמע לי צחוק זדון: / אכן יהא השיר הזה / שירך האחרון!"

אלא שהשיר הזה היה יריית הפתיחה לפרץ של יצירת מופת שרק מותה של רחל בטרם היותה בת 41 קטע אותה. סרטם החדש של קדר וארבל מנסה להעמיק ביצירה הזאת, באותן שש שנים ובכל מה שקדם להן. קדר אומר כי במידה רבה מערער סרטו את "התדמית הרווחת של המשוררת, שדמותה הפכה כמעט שם נרדף לרחמים עצמיים, למסכנות, לקורבנות, לשחפת, לניצול ולחולשה". 

מתי, שירה האחרון

סיון ארבל הבמאית, שבין השאר ביימה גם את הסידרה "בטיפול" וסרטים נוספים על גיבורי תרבות עברים, אומרת כי גילתה במהלך העבודה עד כמה דמותה של רחל מתעתעת. "היו באישה הזאת קומות נוספות: חוש הומור מפותח, ביקורתיות ופמיניזם, אבל בעיקר היא היתה פורצת דרך; אישה ראשונה בתרבות העברית המתחדשת של העלייה השנייה, שצריכה לכתוב בעולם של גברים משוררים, והמציאה למעשה שפה חדשה. היא אמנם נחשפה בחולשותיה", אומרת ארבל, "אבל גם הפכה אותן לכוח עצום בשיריה".

הסרט על רחל (שהופק בסיוע הערוץ הראשון, קרן רבינוביץ, קרן אבי חי ושירות הסרטים הישראלי), אשר יוקרן ביום חמישי הבא בבית גבריאל אשר לחוף הכנרת, לוקה בחוסר אובייקטיבי: רחל, ככל שידוע - לא הוסרטה או הוקלטה. הסרט עליה עתיר אפוא בצילומי שיריה ומכתביה, בפרקי קריינות ובקטעי אנימציה רבים. שורה של חוקרים וחוקרות שאליהם פנו יוצרי הסרט מגישה את סיפור חייה הסוער של רחל ויצירותיה; את קורותיה של מי שלפני 106 שנה נחתה עם אחותה שושנה בנמל יפו "לשבועיים בלבד", כתיירת בדרכה לאיטליה, שם תיכננה ללמוד אמנות ופילוסופיה, אך החליטה להישאר בארץ ולימים הפכה, כפי שמגדיר זאת בן אחייניתה, אורי מילשטיין, ל"מעצבת האליטות".

 

למדה עברית מילדי הגן

רחל נולדה בחול המועד סוכות של שנת תרנ"א (בספטמבר 1890), בעיר סרטוב שעל גדות נהר הוולגה - בתם ה־11 של איסר לייב וסופיה בלובשטיין, זוג ציוני משכיל. אמה התכתבה עם לב טולסטוי, שאמר עליה כי היתה אחת הנשים המשכילות ביותר שפגש; אחיה של רחל, יעקב, היה פעיל ציוני בולט בפולטבה ולימים ייסד בארץ ישראל את רשת "בית העם".

כתב היד של "זמר נוגה"

כשהיתה בת 15, חלתה אמה של רחל ונפטרה. שנה אחר כך החלה רחל לכתוב שירים ברוסית ובגיל 17 עברה לקייב ולמדה שם ציור. כשהגיעה לארץ ל"שבועיים בלבד" והחליטה לקשור בה את גורלה, התיישבה רחל עם שושנה אחותה במושבה רחובות, למדה עברית "מפי הטף" - מהאזנה לילדי הגן - והקפידה לדבר רוסית רק שעה ביום. בית ברוידא, הבית שבו התגוררו רחל ושושנה עם אחות נוספת שלהן, בת שבע, מכונה מאז על שמן: "מגדל שלוש האחיות". 

סיון ארבל, במאית "העלמה (רחל) בלובשטיין", אומרת, כי יותר מכל חסר לה בסרט, "עד כדי געגוע", קולה של המשוררת, שאותו לא שמעה מעולם. אולי לכן ביקשה ארבל בפתח סרטה משורת "הרחללוגים" - חוקרי שירתה - לעצום את עיניהם ולומר משפט אחד על רחל, שאותה מעולם לא ראו או שמעו. חוקרת הספרות ד"ר ענת וייסמן תיארה למשל "תשוקה גדולה ושמחת חיים". ההיסטוריון מוקי (שמואל) צור אפיין את רחל בביטוי "סטקטו", מושג מוסיקלי שפירושו מנותק או נפרד. ד"ר דנה אולמרט מאוניברסיטת תל אביב, שחיברה את הספר "תנועת שפה עיקשת: כתיבה ואהבה בשירת המשוררות העבריות הראשונות", בחרה להגדיר את רחל כ"אישה ממזרית ואירונית... שרואה הרבה מעבר למה שנמצא על פני השטח". המשורר אלי הירש תיאר אותה כ"ציפור שעפה לשום מקום", ואילו הסופר וחוקר הספרות והשירה חיים באר, דמיין את רחל בודדה, בבית ליד הים.

 

"מדוע יד מושטת?"

רחל חייתה ארבעה עשורים בלבד ועוד כחצי שנה. היא כתבה מאות שירים וקורות חייה נשזרו בכמה אהבות גדולות שהפכו נחלת הרבים. אהוב נעוריה היה נקדימון אלטשולר, האיכר מרחובות. אהבתה הגדולה היתה מיכאל ברנשטיין, מהנדס יהודי שאותו הכירה בעת שקטעה את שהותה בארץ ונסעה לפאריס ללמוד אגרונומיה (בשנים 1917-1913). המפורסם שבאהוביה היה כנראה זלמן רובשוב, המוכר יותר כזלמן שז"ר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל. שז"ר פגש את רחל בפעם הראשונה בשנת 1911, בחוות העלמות שהקימה חנה מייזל סמוך לכנרת. מילשטיין מעיר כי יש עדויות שגם ברל כצנלסון וא"ד גורדון, שהיה מבוגר מרחל בשנים רבות, נמנו עם מאהביה. 

חיים נחמן ביאליק // צילום: GPO

את נקדימון אלטשולר ביקשה רחל לראות ביום האחרון של חייה, בעת שהובלה בכרכרה מגדרה לבית החולים הדסה בתל אביב. אלטשולר, שכבר היה בעל משפחה, ראה לפניו שלד אדם; הוא זיהה את רחל רק דרך עיניה הגדולות והיפות, והתייפח בבכי בעת שרחל נשמה את נשימותיה האחרונות. 

נשיא המדינה לשעבר זלמן שז"ר

לשז"ר, כך מקובל להניח, התייחסה רחל בשלושה משיריה: "הד", "ברית ההד" ו"גן נעול", שאותו הקדישה ל"זר", ראשי תיבות שמו הקודם של שז"ר (זלמן רובשוב), עקב התנהגותו אליה כזר. שלוש שנים לפני מותה, כששז"ר כבר היה נשוי לרחל אחרת, רחל כצנלסון, כתבה לו רחל המשוררת: 

 

מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת?

לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת

וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע

וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.

 

גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶּרֶךְ.

גַּן נָעוּל - אָדָם.

הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע

עַד זוֹב דָּם.

 

לאהבתה הגדולה של רחל, מיכאל ברנשטיין - שלו ביקשה להינשא אך רק בארץ ישראל - כתבה מרחוק את "זמר נוגה", הנפתח במילים: "התשמע קולי, רחוקי שלי". אחרי פאריס חנתה שנתיים נוספות ברוסיה, שם עסקה בהוראת ילדי פליטים יהודים, ומהם כנראה נדבקה במחלת השחפת, שהביאה עליה את קיצה.

רחל שבה לארץ ישראל, לדגניה, אחרי מלחמת העולם הראשונה, ועוד הספיקה לעבוד שם כמטפלת בפעוטון, קודם שהורחקה מהקבוצה. רק אז, כשנדדה בין חדרים שכורים, מרפאות ובתי חולים, בצפת, בירושלים ובתל אביב, התברר לה עד כמה היו השנתיים שבהן עבדה ב"חוות העלמות" בכנרת משמעותיות בעבורה; עד כמה השפיעה עליה תקופת שהותה בבית הספר החקלאי לנשים שהקימה חנה מייזל. 

אורי צבי גרינברג

"כיצד עובר היום בכנרת?" רושמת רחל באותם ימים, "השחר עלה והחילונו לעבוד. 14 היינו. רגליים מיובלות, רגליים יחפות, שזופות, שרוטות. פנים עזות, לבבות לוהטים. המעדרים הונפו והורדו בלי הרף. ככל אשר הארוחה היתה דלה, כן עלזו קולות העלומים. זכורתני שתלנו אקליפטוסים בתוך הביצה. לא אחת מאיתנו היתה מרעידה בקדחת על יצועה הדל, אבל אף לרגע לא עזבה אחת מאיתנו את רגש ההודיה לגורל. עבדנו מתוך עליית נשמה".

 

"בדידות מבורכת"

ד"ר דנה אולמרט מציינת כי בתקופתה של רחל התרכזו בעמק הירדן "האוונגרד, חלק מהגרעין שלימים הנהיג את המדינה. רחל היתה שותפה, אבל גם עמדה מהצד והתבוננה". חיים באר מעיר שרחל היתה אמנם בת לתקופה לאומית, אבל שיריה אינם לאומיים והציונות כמעט שאינה מופיעה בשיריה. "מה שכן מופיע הוא שיש נצח: טבע וים ודקלים ושהאדם הוא זמני וצריך לקבל את דינו בהכנעה - קבלת הדין", אומר באר, ואכן רחל כותבת: "אני אוהבת את הכנרת ללא סוף. רק דבר אחד, הגעגוע לאנשים אוכל אותי. היו כאן שני בחורים והלכו... כל אחד מאיתנו בני האדם הוא רק אפיזודה בחייו של האחר". 

מחלתה של רחל, מציינת ד"ר ענת וייסמן בסרט, גוזרת על רחל גלות, ו"היא מתקשה למצוא בית בשל מחלתה". בסופו של דבר רחל משתכנת בעליית הגג ברחוב בוגרשוב: "הידד, חדרי החדש, הצופה פני ים", היא רושמת, "הנישא בעשרים אמה מעל המדרכת! / רוחות מארבע רוחות, / עם לילה - חג־נגוהות, / בדידות מבורכת".

"לרחל היו בחדרה שני ספרים קבועים - תנ"ך ומילון רוסי־עברי", מספר אורי מילשטיין, "אמא שלי, שתפקידה בחיים היה בין היתר ללכת ולהביא לה ספרים, התקשתה קצת להתרגל לתגובה של רחל, שמעת לעת היתה פותחת את החלון ומשליכה החוצה את הספרים שלא מצאו חן בעיניה. רחל היתה רואה את אמי בצערה ומבקשת ממנה שלא תבכה. 'אילו הייתי מתנהגת איתך לפי הכאב שלי', אמרה לה רחל, 'זה היה הרבה יותר גרוע'".

כרזת הסרט "העלמה בלובשטיין"

רחל שכבה במיטתה, בחדרה "הצופה פני ים", וכתבה בלי סוף. "באיזשהו מקום, בזכות מחלתה של המשוררת זכינו בשירתה", אומרת ד"ר דנה אולמרט. מדי יום שישי היו ידידיה שז"ר וכצנלסון מפרסמים בעיתון "דבר" שיר פרי עטה. עבור קוראי "דבר", העיתון הנפוץ ביותר במדינה שבדרך, היה כל פרסום שכזה יום חג. השכר שולם לרחל לפי מילים. שיריה היו קצרים, ולכן הרוויחה מעט. 

ב־1927 יצא לאור ספר שיריה הראשון של רחל - "ספיח". אולמרט מציינת כי "חומרי הגלם לשיריה היו החלומות והחוויות שצברה בשנות חייה הקצרים". רק מעט מידידיה פקדו את חדרה בימי מחלתה; ביקור כמעט מלכותי שריגש אותה מאוד היה זה של המשורר חיים נחמן ביאליק. גם אורי צבי גרינברג הגיע לבקר. 

מילשטיין מעיד כי אורי צבי גרינברג סיפר לו ששירה של רחל, "אביב", משנת 1926, הוקדש לו. חוקרים רבים נוטים להניח שכך הדבר, ושהשיר משקף מערכת יחסים קרובה בין רחל לאצ"ג. בסרט של סיון ארבל מנסה יהודית רביץ ברגע קסום אחד להלחין את המילים הללו. היא מלווה אותן בגיטרה ובשירה, 90 שנה אחרי שנכתבו: "השכחתי תריסים להבריח / אם דלתי לא נעלתי כדין? - / הוא כיון השעה והגיח / והעיר והסעיר והרנין. / מה ביני - השקטה - ובינך, / אדמוני, מבושם ונלהב? / איך אדע להניס מפניך / את אשר לי אגרתי בסתו? / הארגז? האגער בך בזעם? / הארחיק מגבולי? / או אולי... / או אולי אתרצה אך הפעם, רק הפעם.. הפעם ודי" (השיר כבר הולחן ובוצע לפני שנים רבות על ידי הזמרת לימור שפירא).

 

זיהתה את השקר

פרופ' מיכאל גלוזמן, ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, אומר לסיון ארבל בסרט כי "למשוררות בנות התקופה היה יתרון עצום, משום שעל בנות נאסר ללמוד ב'חדר' ובישיבה. הן רכשו את העברית באופנים אחרים... כשרחל כותבת בעברית השקופה והאלגנטית הזאת, זה לא שהיא כותבת בלשון הדיבור של זמנה. לא היתה עברית כזאת. זו המצאה שלה". 

הפער בין רחל האמיתית לבין הדימוי שלה בציבור העסיק לאורך השנים רבים שעסקו בדמותה. הסופר חיים באר אומר כי הדימוי הרווח של רחל נקשר כמעט תמיד ל"שירה נשית וענוגה, לרכות, לנוסטלגיות, לכנרת, לתנועת העבודה, לחלוציות, לשחפת ולמכאוב, כשברקע גם אהבות כאלטשולר, שז"ר ואחרים". 

באר מבהיר: "לא שכל החלקים הללו אינם נכונים, אבל הם רק חלק מהסיפור. רחל", הוא מדגיש, "היתה האישה הראשונה בתקופתה שיצירתה התבוננה בתנ"ך כספר רלוונטי. מבחינה זו היא היתה פורצת דרך. עד אז כתבו על דמויות מקראיות בספרות התחייה ובספרות ההשכלה - אבל בריחוק. רחל הופכת את הדמויות התנ"כיות שהיא מתייחסת אליהן למשהו שהוא רלוונטי לקיום שלה. על רחל אמנו היא כותבת: 'הן דמה בדמי זורם'; על מיכל בת שאול היא מדברת כעל אחות רחוקה. היא עושה אותו דבר עם משה: 'איש ונבו לו על ארץ רבה', כי לכל אחד מאיתנו הרי יש ארץ שהוא אינו יכול להגיע אליה, משהו שהוא לא יזכה לממש אותו. התייחסות שכזאת", סבור באר, "פתחה פתח לכל השירה העברית להפוך את התנ"ך לא רק למשהו נוסטלגי, אלא גם להעניק לו מימדים רלוונטיים, לא פעם אישיים. הספרונים הדקים הללו, שהיא כתבה בתוך מחלתה, היו למעשה פריצת דרך אדירה".

חיים באר: רחל הייתה האישה הראשונה בתקופתה שיצירתה התבוננה בתנ"ך כספר רלוונטי // צילום: דן פורגס

מילשטיין סבור כי רחל היתה בעבור דור הפלמ"ח של משה דיין, יצחק רבין ויגאל אלון, מה שאלתרמן היה עבור הדור הבא אחריו. רחל היא הביטוי השירי לעלייה השנייה, ודרך שיריה עובר מסר תרבותי, סוציאליסטי ובעיקר הומניסטי: באנו לארץ ישראל לאו דווקא כדי לבנות מולדת, אלא כדי לבנות אדם חדש וחברה חדשה. "חברה שוויונית, היום היו אומרים: אנטי קפיטליסטית חזירית", אומר מילשטיין. "המצחיק הוא שרחל ראתה את השקר הזה כבר אז, כשגירשו אותה מדגניה. זו היתה תפיסה מהפכנית במובן הזה שהחברה הקודמת רקובה ולא טובה, שצריך לפרוש מהגלות, שצריך לעבור מן היהדות לעבריות". 

מילשטיין מזכיר כי "נכון שיש כאלה שהתקדמו משם עד לכנעניות, אבל רחל, שהיתה מחוברת גם לתנ"ך - לא". לדבריו, רחל תרמה בשיריה גם ל"ארץ ישראל היפה": "היא לא היתה תוצר של ציונות מצוקה; היא באה כתיירת - והתאהבה. אפשר לומר על שיריה מה שאפשר לומר על שירי נעמי שמר - היא אהבה את ארץ ישראל ונתנה לזה ביטוי, לאו דווקא ביטוי נופי, אלא יותר ביטוי חברתי".

 

•  •  •

 

רחל הפכה לאחר מותה לאחת המשוררות המושמעות והמולחנות ביותר. נעמי שמר הלחינה את שירה כנרת ("שם הרי גולן"). יהודה שרת הלחין את "ואולי לא היו הדברים מעולם". את שיריה ביצעו מיטב האמנים: אסתר עפרים, חוה אלברשטיין, אריק איינשטיין, חנן יובל ("פגישה, חצי פגישה") ועוד רבים אחרים. 

כשמלאו לרחל 120 ריכז הלשונאי ד"ר רוביק רוזנטל אוסף של ביטויים וצירופי לשון המייחדים את רחל, שיצרו את מה שרוזנטל מכנה "פלא הנגיעה של רחל": "אוויר פסגות", "אמרי נוי", "אני ואתה", "בגני נטעתיך", "בן לו היה לי", "ההיית או היה זה חלום", שנכתב על הכנרת, אבל נוגע, לדברי רוזנטל, בחלומות נכזבים ובקסם הנעורים בחיי כל אדם, וגם: "חופי הפלא", "חן קדומים, "שפעת תלתלים" ואחרים.

רחל נפטרה בודדה ב־16 באפריל 1931, טרם היותה בת 41, בבית החולים הדסה בתל אביב, ללא שאיש שהה לצידה. היא נטמנה בבית הקברות בכנרת כפי שביקשה בשירה: "אם צו הגורל / לחיות רחוקה מגבוליך - / תתניני, כנרת, / לנוח בבית קברותיך". 

על מצבתה נחקקו ארבע שורות מתוך שירה "מנגד": "פרוש כפיים, ראה מנגד / שמה - אין בא, / איש ונבו לו / על ארץ רבה". "נבו" גם קראו ידידיה לקובץ השירים השלישי שלה, שראה אור לאחר מותה. שירה האחרון, שנמצא במגירה ליד מיטתה, עסק בסוף, ורחל כתבה בו: "...במפנה הדרך, בערוב היום / יקיפונו חרש, ילווני דום. / ברית אמת היא לנו, קשר לא נפרד / רק אשר אבד לי - קניני לעד".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו