מריה מונטסורי היתה מחנכת איטלקיה שפעלה בחצי הראשון של המאה העשרים. היא פיתחה שיטה חינוכית ששמה דגש על התקדמות אישית, סקרנות, יצירתיות והתקדמות של הילד בקצב שלו. אין הוכחות לעדיפותם של חניכי השיטה בהישגים, אבל כמה מבוגרי מונטסורי המפורסמים ביותר ניחנו בדמיון נהדר. כך הסופר הקולומביאני הייחודי גבריאל גארסיה מרקז וגם אנה פרנק - הילדה היהודייה שבוראת לעצמה את החופש באימת המסתור.
אמו של סטפן קרי, סוניה, מנהלת גן ילדים בשיטת מונטסורי וכך התחנך גם בנה. אביו דל, הקלע מספר אחת של השרלוט הורנטס בכל הזמנים, לא דחף במיוחד את הילד להצטיינות בכדורסל ועד שנות התיכון המוקדמות נתן לו להשתעשע ולהמציא. סטפן כיכב בבית הספר ופיתח לעצמו כדרור ייחודי לחפות על זריקה מהחזה שלמעשה חיפתה על חולשה גופנית יחסית.
רק בקיץ אחרי כיתה י', כשסטף החליט שהיה רוצה לנסות לשחק כדורסל בקולג', לקח דל את העניינים לידיים. קיץ שלם הם עבדו על ג'אמפ שוט בחצר, ובשבועות הראשונים סטף בקושי הצליח אפילו לפגוע בטבעת. אבל עד סוף הקיץ הג'אמפ שוט היה מוכן.
אם קרי יוביל את גולדן סטייט לאליפות הוא יהיה אחד השחקנים החשובים בהיסטוריה. מובן שכמו כל בני דורו הוא רחוק מאוד ממייקל ג'ורדן, אבל חשיבותו במידה מסוימת גדולה יותר.
כי קרי יהיה הסופרסטאר המנצח הראשון שאיננו תופעה פיזית ביונית. לא נפיל כווילט צ'מברליין, לא אתלט עילאי כג'ורדן, כוח טבעי כמו לברון או סתם 2.05 מ' ויותר כמו לארי בירד ורוב החשובים האחרים. דווקא בגלל זה, הוא מי שיביא לדמוקרטיזציה של המשחק. אם לברון גורם לילדים לחשוב שאין להם סיכויים, קרי גורם להרבה יותר ילדים להאמין. אם ג'ורדן הביא את המשחק לכל מסך קרי יביא אותו לחצרות ולרחובות.
דווקא בנו של שחקן אן.בי.אי שחור מביא לנו כדורסל עתידני שלאו דווקא קשור ליתרונות המזוהים עם תורשה או גזע, וממחיש שאולי כוכבי העתיד לא חייבים להיות אמריקנים. כל ילד יכול לנסות להיות סטפן קרי. מתי מעטים יתקרבו.
קטלני יותר מרג'י מילר
צלף שלשות כזה לא היה. יחידי הסגולה שהשיגו את אחוזי הקליעה של קרי בקליעת ההום־ראן היו צלפים נייחים. נעו אל הצד הרחוק של הסופרסטאר והענישו את השמירה הכפולה. כמו ריי אלן עבור לברון ג'יימס ופול פירס. או מאמנו של קרי סטיב קר עבור מייקל ג'ורדן.
מי שהיו סופרסטארים בעצמם, כמו רג'י מילר או סטיב נאש, קלעו בסדר גודל פחות. לריי אלן יש 2.25 שלשות למשחק בקריירה בפלייאוף. רג'י מילר קרוב עם 2.2. סטיב נאש מאחור עם 1.5. לסטפן קרי יש יותר מ־4.0 למשחק. אז אם אתם מנסים להיזכר אם ראיתם דבר כזה תוותרו. לא ראיתם.
אבל החידוש האמיתי שמביא הצלף הגדול בהיסטוריה הוא דווקא במושג שאנחנו מזהים בדרך כלל יותר עם כדורגל - תנועה בלי כדור. כי עוד משהו שלא ראינו הוא MVP של האן.בי.אי שלעולם לא מסמן "תנו לי את הכדור וזוזו הצידה". הוא רוקד עם כולם.
קרי לא מעניש יריבות על הדאבל טים. במקום זה הוא נע בתנועה מעגלית לאורך קשת השלוש וקו הבסיס. היכולת שלו לצלוף במאמץ הריצה מאדירה עוד יותר את הסטטיסטיקות שהוא מעמיד. ולהגנות אין ברירה אלא לרדוף. מי שחושב להשאיר אותו חופשי באזור מסוים משלם מחיר הרסני. בשלב מסוים בפלייאוף הזה הגיעו האחוזים שלו בשלשות מהפינות לכמעט 90%.
כך קרי מערבל ומתיש את ההגנה בחילופים ובתנועה אפילו מבלי לקבל את הכדור. ומייצר לקבוצה האתלטית שלו סיטואציות של שתיים על שתיים או שלוש על שלוש וסלים קלים גם מול הגנות מסודרות.
לפני שנה בדיוק התישה סן אנטוניו הגנות יריבות במשחק מסירות, אבל כזה שמחייב תיאום ובחירת שחקנים ויש לו מחיר באיבודי כדורים. עם סטפן קרי אין את המחיר הזה. הוא פשוט נע והגנות חייבות לרדוף אחריו עד תשישות.
הנסיך המדליק מאוקלנד
כך מארץ הטכנולוגיה של צפון קליפורניה מגיע אליכם מי שזורק את טוויטר ויו־טיוב אל החבלים. האדם היחיד שמאיים עליו בדירוגי גוגל בסיום משחקי כדורסל היא ריילי קרי בת השנתיים - שעושה פרצופים ישובה על ברכי אביה במסיבות העיתונאים. יופיים של קרי, אשתו, בתו ואמו לא מזיק כאן.
קרי על ברכי אביו, דל יחד עם מיץ' ריצ'מונד ודרזן פטרוביץ' // צילום: מתוך טוויטר
סיפור הספורט־מגזין הישן בהיסטוריה היה של דיאגורס מרודוס. האלוף האולימפי בהיאבקות כ־500 שנים לפני הספירה. אבל יומו הגדול ביותר באיצטדיון האולימפי היה כשראה את שני בניו מנצחים ונישא על ידי ההמון. ואז עלה השמימה אל יתר האלים.
ואנחנו עדיין אוהבים נסיכים. דל קרי היה כוכב אן.בי.אי, בנו בוודאי לא גדל במחסור, לא תמצאו בו את הרעב להצלחה או הזעם של לברון בשעתנו או אלן אייברסון בשעתו. מחייך, צוחק, מפרגן, צנוע בדיבורו, חף מדאגות - קרי הוא נסיך הכדורסל המושלם.
ישנה תמונה נהדרת שהקלאסיקנים של הרנסנס לא היו יכולים לצייר מופלאה ממנה. קרי הזאטוט יושב על ברכי אביו בתחרות השלשות בסוף שבוע האולסטאר של 1992. לצידם גיבור גולדן סטייט, מיץ' ריצ'מונד, והקרואטי העצום דרזן פטרוביץ', שעתיד למות בנסיבות טרגיות כ־16 חודשים אחר כך.
הילד צוחק ופניו מאירות באור גדול. השכינה כבר נגעה בו. הוא מי שיהיה כל אלו באדם אחד וגם יעלה על כולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו