"פתאום התחיל משב של רוח חזקה, והיה מין רעש עמום שכזה, בדיוק כמו שרואים בסרטים. כנראה לא סתם קוראים לזה רעש אדמה. ואז זה התחיל. זה לא התחיל לאט לאט והתגבר, זה התחיל ברעידה חזקה מאוד. שירה היתה לידי ואכלה שניצל. מייד כשהבנתי מה קורה תפסתי אותה בשתי הידיים, היא נכנסה להיסטריה והתחילה להיחנק מהשניצל, ואני צורח לאורלי, המטפלת שהיתה איתנו בסלון, 'תביאי את הקטנה, תביאי את הקטנה!'
"הרעידה היתה כל כך חזקה, שאורלי ניסתה לרוץ למאיה ולא הצליחה. היא נפלה על הרצפה, התחילה לזחול לכיוון מאיה והצליחה איכשהו לשלוף אותה מהעריסה. זה כמעט בלתי ניתן לתיאור, אבל פשוט אי אפשר ללכת, הכל קופץ ומתנדנד כאילו האדמה הופכת לים סוער, ותוך כדי, הקירות של הדירה שגרנו בה נסדקים, אנחנו רואים את הסדקים מתהווים, והכל עף מארונות המטבח.
"בתוך כל הבלאגן הזה כולנו התרכזנו מתחת למשקוף של היציאה מהדירה לגינה, זה נראה באותו רגע המקום הכי בטוח. רצינו לצאת החוצה, אבל פשוט לא יכולנו ללכת, הכל רעד לנו תחת הרגליים. באותן דקות ראינו את המוות בעיניים, פשוטו כמשמעו".
אלון מיכאלי מוליאן (43) בוכה לסירוגין כשהוא משחזר את רגעי האימה שחוו במלון "פארק וילג' הוטל" בקטמנדו, בצהרי השבת שעברה. הוא שוכב על הספה במרפסת המזמינה בבית שלו ושל אמיר (37) ברמת גן. בתו שירה בת השנתיים ושלושה חודשים מעורסלת בידיו, חוזרת כל העת על המשפט "אנחנו יצאנו מהבית. אבל אנחנו יצאנו מהבית".
אמיר אוחז בזרועותיו את מאיה בת השבוע וחצי, ששקועה בשנת ישרים, בלי שום מושג על הדרמה הגדולה שבה היתה מעורבת. כשתגדל קצת הם בוודאי יספרו לה. אמיר יושב על כדור פיזיו גדול ואדום, מקפץ עליו בקפיצות עדינות וקצובות, מנסה לשחזר את התנועות שמאיה היתה רגילה אליהן כששהתה תשעה חודשים ברחמה של האם הפונדקאית בנפאל.
כבר כמה שעות טובות שהם בבית, אחרי שהמטוס של מד"א והפניקס הביא אותם לתל אביב, לאחר עצירה קצרצרה בעמאן. כבר הספיקו להתקלח ולהתרענן, אחרי 48 שעות שלא התקלחו, לא החליפו בגדים, לא ציחצחו שיניים. והטלפונים לא מפסיקים לזרום, וחבילות המתנה נערמות בפתח ביתם, "כולם עוטפים אותנו באהבה מאוד גדולה. אנחנו מרגישים את הרצון של האנשים סביבנו להתחבר למשפחה האחרת, לא מתוך מקום מציצני וצהוב, אלא מתוך רצון להשתתף במשהו שהוא באמת יוצא דופן".
אלון מנסה שוב ושוב למצוא את המילים, מבין ש"זאת אימה שאי אפשר באמת לתאר במילים. תופת. ברעידה הראשונה והמפתיעה, התחושה היתה שהבניין עומד לקרוס עלינו, כי הרעידות לא פסקו. פשוט לא פסקו. המקום הכי יציב שאתה יכול לעמוד עליו, שהוא הקרקע שלך, נע ונד ללא הפסקה, עומד לפעור את פיו ולבלוע אותך.
"אלה לא היו עשר השניות הארוכות בחיינו, כמו שנוהגים לומר. אלה היו לפחות שתי דקות ארוכות, ואנחנו לא יודעים מתי זה ייגמר. לא רואים כלום בעיניים, חוץ מאימה גדולה. הרגשנו שהאדמה נשמטת לנו מתחת לרגליים, כפשוטו.
"אם הבניין היה מתרסק עלי והייתי מת, זה היה תוך כדי אימה גדולה. בלי תמונות חיים שחולפות מול העיניים, בלי אור לבן והילה וכל מה שנהוג לספר על הרגעים האלה, שאתה בין חיים למוות. רק אימה לכל דבר, וצרחות עצומות של פחד מוות, ואנחנו עומדים כולנו ביחד מחובקים, ואני צועק לכולם: 'אנחנו נעבור את זה ביחד!', ולא כל כך מאמין למה שאני אומר".
לפני שש שנים וחצי הם הכירו, דרך שידוך. חברה טובה של אלון מכרה את דירתה לאמיר, וידעה שהם יכולים להתאים מאוד. "וברגע שאמיר, שהוא קונדיטור, עמד בפתח הדלת עם צלחת עוגיות פאדג' שהוא הכין, ידעתי שזה לתמיד", מספר אלון, בעל משרד פרסום גדול המתמחה בתחום הדיגיטל. הם לא נישאו מעולם, אבל נשבעו אהבה זה לזה בטקס שערכו בפסטיבל "ברנינג מן" בנבאדה. לפני שנתיים ושלושה חודשים הביאו לעולם את שירה, בהליך פונדקאות בהודו. מאז נאסרה שם הפונדקאות, ואחרי ניסיונות כושלים של פונדקאות נוספת בתאילנד, עברו את התהליך עם אישה נפאלית.
"זו היתה תקופה מאוד קשה של החזרות וכישלונות", אומר אמיר. "בדיוק בט"ו באב שעבר עשינו החזרות, ונקלטו תאומים. במשך חודש היינו באופוריה, ואז עובר אחד איבד את הדופק".
ב־8 באפריל, לקראת הלידה, הם טסו לקטמנדו עם שירה הקטנה ומטפלת ישראלית ששכרו. הם התמקמו בקומת הקרקע של מלון דירות גדול, יחד עם עוד זוגות של אבות הומואים שבאו להיות בלידת ילדיהם. מהר מאוד התפתח הווי שלם, וארוחות ערב, "אחד העם 1" הם כינו את מתחם המלון, שהיו צמודים אליו פארקים וגינות ומגרשי כדורגל. "היו שם המון שטחים פתוחים, ובדיעבד זה היה המזל הגדול שלנו, כי אם היינו במרכז העיר, זה היה הסוף שלנו".
מאיה נולדה ב־16 באפריל בלידה קיסרית, במשקל של 3.300 ק"ג, ולא היו מאושרים מהם. הם חיפשו בשבילה שם פשוט ומקובל בעל שתי הברות, "החיים שלה יהיו מספיק מורכבים גם ככה", אומר אמיר, "והיא תסחב שם משפחה ארוך, אז התלבטנו בין מאיה לנועה, והאחות בבית החולים גילתה לנו שמאיה זה שם נפאלי נפוץ, שהפירוש שלו הוא אהבה. לא חשבנו פעמיים.
"מאיה ושירה הן אחיות לכל דבר וסוגרות מעגל גנטי: שירה היא מהזרע שלי, ומאיה מהזרע של אלון, וביחד הן משלימות את השרשרת הגנטית ביני ובין אלון. הן חצי אחיות בשם הגנטיקה".
אלון: "התחושה הזאת, של מעבר בין קצוות בלתי נתפסים בתוך כמה ימים, מצד אחד לידה שהעניקה לנו חיים חדשים וכל כך הרבה רגעי חסד ואהבה מכל כיוון ומצד שני המוות שריחף מעלינו, היא משתקת".
סלפי משפחתי עם אורלי המטפלת. "היא ויתרה על המקום שלה בטיסה בשבילנו"
שמש, אידיליה. ואז זה קרה
הם שמחו על ההחלטה לקחת לנפאל את אורלי, המטפלת הצמודה שראיינו מבעוד מועד. "ידענו שלצאת למסע הזה עם ילדה בת שנתיים ולחזור ארצה עם תינוקת זה קשה, וכדאי לעשות את זה עם עזרה, עם מישהי שתוכל להעסיק את שירה בזמן שאנחנו בבית החולים. שאלו אותנו למה אנחנו חייבים לנסוע לשם עם שירה, ואמרנו שמבחינתנו, להשאיר אותה כאן זה לנסוע בלי הלב שלנו.
"מזל גדול שאורלי היתה איתנו, לא היינו שורדים את העניין בלעדיה, או שהיינו מסיימים עם התמוטטות עצבים או התקף לב. זה היה עומס רגשי, פיזי ונפשי מטורף, בעיקר בגלל שירה. מאיה לא דורשת הרבה טיפול בשלב הזה של חייה, אבל שירה כל הזמן שואלת וחוקרת וצריך להעסיק ולבדר אותה".
הם הקפידו להקריא לשירה כל יום ספר של ממש, שהכינו במו ידיהם, בשם "אחות חדשה לשירה". דרך הקראתו היומיומית הכינו אותה לנסיעה ולהגעתה של האחות החדשה. ספר של ממש, שבו מפורט כל הליך הפונדקאות בשפה ילדית וברורה, בליווי תמונות ומשפטים כמו "נטייל במקדשים של נפאל עם אבּאלון ואבּאמיר" ("היינו אופטימיים, הרבה מהמקדשים האלה כבר לא קיימים"). הספר נחתם במילים "נכתב ונולד מתוך אהבה גדולה והתרגשות עצומה לקראת נסיעתנו לקטמנדו שבנפאל, המתוכננת לראשית אפריל 2015. אבאלון ואבאמיר".
במלון, מה שהטריד אותם היה בלוני הגז החשופים בחצר. אחר כך שירה טרקה את הדלת בטעות על האצבעות, "וראינו שחור בעיניים", ואלון הזהיר את אמיר שערימת המזוודות שערם על הארון גבוהה מדי, כי הארון צמוד לעריסה של מאיה והן עלולות ליפול. "הוא אמר לי שזה מסוכן", זוכר אמיר, "ואני עניתי לו: 'מאמי, המזוודות האלה לא זזות מהמקום שלהן, אלא אם תהיה פה רעידת אדמה'".
השעה היתה קצת אחרי 12 בצהריים שעון נפאל, בוקר שבת מקסים ושמשי, כמעט אידילי. שירה שיחקה בחצר, אמיר ואלון בישלו ביחד במטבח, כמו שהם אוהבים. מוסיקה התנגנה ברקע, והם היו מוכנים לעוד שלושה שבועות של הסדרת ההליכים הביורוקרטיים בנפאל.
ואז באה הרעידה. שתי דקות של אימה, שבה המחשבה היחידה היא איך שורדים.
אלון: "באיזשהו שלב הכל דעך, וניצלנו את ההזדמנות כדי לרוץ החוצה, יחפים. התרכזנו בכיכר. האנשים מסביב היו המומים, צורחים, בוכים, היסטריה שלמה של כולם, הטבחים יצאו עם כוויות קשות מסירי מים רותחים ושמן רותח שנשפכו להם על הרגליים.
"ואז מתברר שהרעידה הגדולה רק התחילה את מסכת הסיוטים הגדולה שבאה אחר כך. מאותו רגע, כל כמה דקות יש רעידות. והרעד הופך להיות חלק מהשגרה ההזויה. וכל התחלה של רעד כזה, את לא יודעת אם זה רעש משנה או רעש חדש, וזה נשמע כמו רעמים, ואת אומרת לעצמך, לא יכול להיות, עוד פעם הסיוט מתחיל.
"באיזשהו שלב הרגשתי שאני מתחרפן. שאני כבר מדמיין את התזוזות. העייפות, העצבים, כולם מסמורטטים, ואתה מבין שיצאת חסר כל. לְמה תחזור? אולי הדודים התפוצצו והגז דולף והמים זורמים? לא היה לנו מושג מה קורה בחדרים. והערב מתחיל לרדת, וכשיורד הערב הופך להיות ממש קר, אבל קור לח כזה ולא נעים.
"ואז מגיעים הברקים והרעמים והגשם. ואנחנו מבינים שאין לנו בקבוקים למאיה, אין לנו טיטולים למאיה, אין לנו בגדים לשירה, אין לנו שום דבר בעצם. אמיר התחיל בריצות אל הדירה כדי לנסות להביא דברים לבנות. זה להיכנס לדירה בבהילות לכמה דקות, ולקוות שלא תהיה עוד רעידה ושהבניין לא יקרוס עליך. הוא הוציא בקבוקים, סטריליזטור, טיטולים, מים, קצת בגדים. שירה היתה בלחץ, לא הבינה למה אמיר נעלם לה כל דקה.
"התחושה היא של התקף חרדה אחד מתמשך עם פיקים ודפיקות לב, וכבר באותו רגע ברור לנו שאנחנו חייבים לעוף משם. זו מדינת עולם שלישי, זו לא סן פרנסיסקו שחוטפת רעידת אדמה ומייד מתאפסת על עצמה. פחדנו שאנחנו הולכים להיתקע שם בלי יכולת לצאת, ומה שעלה לנו בראש זה הצונאמי בתאילנד, כל הסרטים שהיו שם, שאנשים לא הצליחו לברוח משם, וכל מה שמשתמע מאסון טבע כזה - הזיהומים והמחלות".
אלון: "עבדנו כמו צוות במשימה ושמרנו על מסגרת שפויה בתוך כל הדבר הזה. אמיר היה קשוב ורגיש וחכם, חשב קדימה ופתר את הבעיות".
אמיר: "זו היתה תחושה של אחריות גדולה. אם הייתי רק עם אלון בטיול, אז בסדר, עוד חוויה לאוסף. אבל מה שניהל אותי בכל הדקות האלה זה כמה בקבוקים סטריליים יש לי".
לא היה ברור לכם שיבואו מישראל להציל אתכם?
אלון: "ממש לא. מי אנחנו? 'ההומואים העשירים האלה שהלכו לעשות פונדקאות ולנצל נשים, אז למה המדינה צריכה להציל אותם'. בתאילנד הרי לא מיהרו להושיע את הזוגות, זה לקח הרבה זמן. הרגשנו שאנחנו לבד, תחושת בדידות איומה בלי שום תקווה, וכל הזמן שאלנו את עצמנו איך אנחנו יכולים להציל את המשפחה שלנו.
"באותו ערב כל הזוגות שהיו איתנו החליטו לעבור לשגרירות ישראל ולהשתכן שם, השגרירות קראה לכולם. כל הזוגות והתינוקות נסעו, אבל אנחנו קיבלנו החלטה שאנחנו לא נוסעים. זו היתה החלטה מאוד לא קלה, כי ידענו שהביחד הזה של כל המשפחות הישראליות נותן המון כוח, אבל הבנו שיהיו שם המוני אדם שיצבאו על השגרירות, כל הטיילים והתרמילאים, והיה לנו ברור שזה לא המקום להיות עם הקטנות".
אמיר: "הרגע הזה שכולם הלכו ואנחנו נשארנו לבד היה מאוד קשה. הרגשתי שאני חוטף התקף חרדה נוראי, שכל הכוח שהיה לי בגוף פשוט נעלם לי פיזית, ואני פשוט נרדם ושוקע למשהו שהוא מאוד קשה. מאיה היתה לי על הידיים וביקשתי מאורלי שתחליף אותי, הרגשתי שאני עלול להפיל אותה. אלה היו השעות הקשות ביותר בחיי. חשבתי לעצמי, לא יכול להיות שעשינו את כל זה, את שירה, ואת מאיה, ואנחנו הולכים למות. זה לא הסתדר בשום צורה.
"יותר מאוחר חזרנו לחדרים. הבנו שעדיף לנו להיות שם, הקור בחוץ כבר היה בלתי נסבל. בחדר שלנו כל הקירות היו סדוקים, אז חיפשנו חדר שתהיה ממנו יציאה מהירה. מצאנו חדר אחר ועברנו אליו. בקומה מעלינו גרו תיירים מניו זילנד, שרגילים לרעידות אדמה. הם היו מאוד מתוקתקים ומאוד עזרו לנו להירגע ולהבין מה קורה, הסבירו על עניין רעשי המשנה ואמרו שתהיה כנראה רעידה גדולה נוספת בתוך 24 שעות.
"לפי עצתם, הנחנו בכל מיני מקומות כוסות מלאות במים, כי אמרו לנו שברעשי משנה, ברגע שהמים בכוס מתחילים לזוז ונשפכים - זה הזמן לברוח החוצה, כי מגיע רעש רציני. זה מה שעשינו כל השעות במלון: הסתכלנו בפחד על כוסות מים.
"בעל המלון היה מדהים וחילק לנו שלוש ארוחות ביום, הנפאלים היו מדהימים ואדיבים ביחס כלפינו, והביאו לנו מים מינרליים מהמלון, שיהיה לנו איך להאכיל את הבנות".
אלון: "אנחנו לא מעניינים, רק ההישרדות של הילדות, שלא יורדות לנו מהידיים, והגוף כבר כואב ותפוס. פחדנו שמרוב קור מאיה תחטוף היפותרמיה. וכל הזמן תנודות, ואנחנו יוצאים מהבית במנוסה, ואז שירה מסרבת לחזור, ובצדק, כי היא מבינה שמשהו בבית הזה לא בטוח, והיא נצמדת אלי ומרגישה איך כל הגוף שלי דופק, מודעת להלמות הלב, ואין באמת דרך להרגיע אותה, היא מרגישה כמה אתה לא רגוע.
"היה במלון חשמל של גנרטור רק בשעות הערב, ואחר כך היה חושך מצרים. לא רואים כלום. גם ככה אין שם תאורת רחוב, למעט פנסי מכוניות.
"זה היה לילה של סיוטים וסרטים. בכינו המון. נולדה לי ילדה, ובמקום להיות ברגעי החסד הכי גדולים שיש לאדם, להיות איתה ולערסל אותה ולאהוב אותה, אתה לא באמת איתה, אתה עסוק בלשרוד. לאמיר חרה שככה נראית האקספוזיציה שלה לחיים: היא נולדה ביום השואה, ובגיל תשעה ימים חוותה רעידת האדמה.
"ניחמנו ועודדנו אחד את השני, ולכל אחד מאיתנו ברור שהוא הולך למות, והוא לא מדבר על זה. היה ברור לנו שגם אם לא נמות מרעידת האדמה שבטח תגיע ותהיה חזקה יותר, נמות מתגובת השרשרת. ישר עולים בראש כל סרטי האימה: נמל תעופה סגור, קור, אין מים, אין חשמל, אין דלק, תת־תזונה, זוהמה, מחלות. אוכל לא היה חסר באותו רגע, אבל ידענו שברגע שיתחיל להיות חסר, זה אומר לחיות במאבק הישרדות של ממש.
"הבנתי שזה אולי הלילה האחרון שלנו בחיים. ישבתי עם הרבה קפה, רציתי שאמיר ואורלי יישנו קצת, ופשוט חיכיתי לתזוזות. המזוודות היו בכלל בחוץ, התיקים עלינו, כולנו היינו עם נעליים על הרגליים, ככה העברנו את הלילה הזה".
את המשפחה והחברים הם עידכנו בפייסבוק דרך קבוצה סגורה של המשפחה, שנקראה "מבצע חסידה 2". "אצל שירה זה היה 'מבצע חסידה 1'", הם אומרים. "ברגע של בדיחות הדעת רצינו להחליף את השם של הקבוצה ל'מלחמת החסידות'".
אין מצב שאני עוזב בלעדיהם
ואז עלה הבוקר, והביא איתו את האנרגיות של יום חדש ושמש, "ובחוץ חם יותר, למרות שאנחנו מתחילים לראות בטלוויזיה את מימדי האסון שהתרחש בעומק העיר", אומר אלון. "ולמרות השמש שזורחת אתה לא אופטימי, אבל לפחות חזרנו להיות ביחד עם כל הזוגות במלון. עשינו הערכת מצב והבנו שהשטחים הפתוחים שבסביבת המלון מצילים אותנו".
אמיר: "המלון פתח מאהל מסודר, ורוב היום שהינו על הדשא. שם חווינו את הרעידה הנוספת, שהיתה בעוצמה של 6.6, וזה היה מטורף. אמנם גורם ההפתעה נעלם, ואתה לא רואה את הקירות זזים ואת האדמה זזה, אתה על משטח דשא. עמדנו אחד ליד השני והחזקנו ידיים, ושירה שואלת שאלות כשהיא בהיסטריה. היא היתה הילדה הכי גדולה שם, כולם היו מתחת לגיל שנתיים, והיא כבר מבינה, מפותחת לגילה, והאדמה רועדת בטירוף, ואני אומר לה בקול מתקתק: 'שירה, תראי, האדמה שוב רוקדת, איזה כיף לנו שאנחנו רוקדים', ואני משקשק מפחד.
"בסביבות הערב הגיעו למלון הרשימות של הישראלים שיעלו על מטוס מד"א, וברור לנו שיש בו רק 19 מקומות, שישה תינוקות ו־13 מבוגרים, ורק אני ומאיה רשומים שם, בלי אמיר ובלי שירה ובלי אורלי, ואמרתי, אין מצב שאני עוזב בלעדיהם. גם פחדתי ממטוס קטן שייקח אותנו, כבר לא יכולתי להכיל עוד חרדות. הבנתי שמנכ"ל מד"א מחליט, וחיכיתי לפגוש אותו כשהוא יגיע לקחת אותנו".
אמיר: "זה היה יום ראשון בלילה, והם באו לבושים בלבן, כמו מלאכים, ואמרו לנו 'באנו לקחת אתכם הביתה'. הקריאו את רשימת השמות של כולם, כמו מספרי מוות בצבא, רק הפוך - פה זה היה מספרי חיים. בסוף החליטו להעלות גם את אמיר, שירה ואורלי.
שירה ישנה על הדשא שאליו התפנו שוכני המלון // צילום: אלון ואמיר מיכאלי מוליאן
"הרגשנו כמו בשיבה מאנטבה, וכל שלל הקלישאות שאפשר להגיד על רגעים כאלה - הן אכן מתקיימות. אנשי מד"א והחבר'ה מהשגרירות עזרו לנו לארוז את הדברים, זה היה סוג של 'אריזת צ'רנוביל' - אוספים מה שאפשר והולכים, ואתה יודע שאתה לא חוזר לשם. רציתי להיפרד מהבית עצמו, בכל זאת הוא הגן עלינו, ולא ממש הספקתי", אומר אלון, ושוב מציפות אותו הדמעות. "היינו מאושרים. באותם רגעים אתה מאוד גאה להיות ישראלי, למרות כל דרך החתחתים שמעבירים אותנו".
אלון: "נסענו בשיירה ארוכה של ג'יפים, ממש כמו בסרטים. עברנו דרך השגרירות כדי להנפיק אישורי מעבר בזריזות, אמיר טיפל בזה. אני נשארתי באוטו עם הבנות. ושם גם הבנו שאורלי לא תוכל לעלות לטיסה איתנו, כי היא בעצם תופסת מקום של הורה ותינוק, ובאקט אצילי, בלי לחשוב פעמיים, היא ויתרה. היא חזרה במטוס של אל על למחרת.
"הגענו לשדה התעופה, וראינו אלפי אנשים עומדים, יושבים, שוכבים, מחכים לברוח משם, ואנחנו עוקפים אותם, מביאים אותנו עד מטוס המנהלים שמחכה לנו, נוצץ כמו יהלום, קרן אור של תקווה בתרחיש לא הגיוני.
"נכנסנו פנימה, לעולם אחר. מושבים מעור, הכל מבריק. המטוס ממריא, ואני מסתכל מהחלון ומרגיש הקלה עצומה, מרגיש מוגן, ורק אז אני מרשה לעצמי להתעלף ולישון כמה דקות, ואחר כך מתעורר, ושוב נרדם, עדיין לא מאמין שכל הסרט הזה קורה לנו. בזמן הטיסה מציעים לנו פירות חתוכים, ופתאום הכל מאוד ברור ופשוט: המטוס הזה מלא אהבה, והוא מביא הביתה פירות אהבה".
מעולם לא חובקנו
בשעות הספורות שהספיקו להיות בבית ברמת גן הם קיבלו אלפי הודעות בפייסבוק וחיבוק גדול. "אנחנו מרגישים את העם הנפלא הזה", אומר אלון, "ואנחנו, ההומואים, הרי מעולם לא חובקנו, אנחנו תת התרבות שמנסה להגיע למיינסטרים דרך הורות מסורה ואוהבת".
וגם דברי הביקורת והטוקבקים הקשים הגיעו אליהם. כן, הם כועסים, וכואבים, ומרגישים ששופטים אותם בלי לראות את כל התמונה.
"אנחנו יודעים שנושא הפונדקאות מעורר הרבה אמוציות, ולא מצפים מכולם להבין או לקבל", אומר אלון. "אבל חשוב לנו להשמיע את הקול האמיתי והנכון והלא פדגוגי, לא זה שספון לו באולפן הרדיו ומלרלר את עצמו לדעת כי קוראים לו עירית לינור. אנחנו מזמינים את כולם לבוא ולפגוש את המציאות האמיתית שאנחנו חיים בה. להבין שיש פה קשר, ויש אהבה, ויש מפגש גורלות מדהים, ולמרות הדיסוננסים והסוגיות שעולות, גם לנו מגיע להיות הורים.
"אנחנו נגד מסחר באיברים ובנשים, ואנחנו לא רוצים שהתעשייה הזו תהפוך להיות זולה. בדקנו את עצמנו 700 אלף פעמים, ואת התהליך, ובמקום שיכולנו להתקרב ולהיות בקשר עם שתי הפונדקאיות וגם עם תורמת הביציות, עשינו את זה. שירה ומאיה נולדו מאותה תורמת, שנבחרה בקפידה.
"שאלו אותנו למה לא יצרנו משפחה עם אם לסבית, והתשובה היא מאוד פשוטה: רצינו לשמור על המסגרת המשפחתית שלנו, תא משפחתי שמתעורר בבוקר לילדים שלו והולך לישון איתם, ולא חולק בתים, ולא צריך למצוא סידור לילד שלו, כי הילד שלו הוא לא עוד משמרת עבודה, אלא פרי אהבה אמיתי.
"באופן פרדוקסלי, ללדת ילד בהורות משותפת זה עיוות מטורף של תא משפחתי בריא. בשם קדושת ה'ילד חייב אמא' הוא יטולטל בשני בתים נפרדים, בסוג של הסכם מסחרי אד־הוק, הכל כדי שלילד תהיה אמא, במחירים שבעינינו הם לא סבירים. אז איפה כל הפמיניסטיות שדואגות לרווחת הילד? אני לא שופט את מי שבוחר להביא לעולם ילד עם לסבית, לא שופט אף אחד. אני רק רוצה שאנשים יבינו אותנו.
אלון ושירה בדרך הביתה. "רצינו לשמור על התא המשפחתי שלנו, שמתעורר בבוקר והולך לישון עם הילדים, ולא חולק בתים"
"הלכנו ושקלנו את כל מה שאנחנו מסוגלים לעשות, ונותרנו עם הפונדקאות. מצאנו פתרון שהוא יותר זול מהפונדקאות האמריקנית, שעולה פי שניים ויותר. הפונדקאות הזאת שמתאפשרת בנפאל מאירה כל כך הרבה בתים ויוצרת כל כך הרבה חיים, אז למה לא? הרצון שלנו הוא מאוד בסיסי ופשוט: לגדל משפחה במקום שהוא שלנו, חמים. אנחנו מציבים מודל חדש לזוגיות, שמסוגלת לגדל ילדים בלי חלוקת התפקידים המגדרית ומאפשרת גם לאבות, באופן הכי גורף, ליהנות מהפלא הזה, מהדבר המדהים הזה, להצטרף לשורה הראשונה הזו בסרט של חיי ילדיך ולא להסתפק רק באמבטיית ערב שהאמא הותירה לך כי היא כבר תשושה.
"אימהות הרי תבעו בעלות על נושא גידול הילדים, הן כאילו שומרות לעצמן את הסוד המטריארכלי, את הפלא הזה של גידול תפארת הבריאה, הן מנכסות אותו לעצמן ומדירות את הגברים מהחזקת הילד. כשאנשים שומעים ש'לשירה אין אמא' הפנים שלהם מייד מתכרכמות, כאילו לקחו להם את אמא שלהם, ואנחנו צריכים להרגיע אותם שאין לה שום חסך".
אמיר: "אני הבן האחרון מתוך ארבעה, הוריי הם אולד סקול, ואני יצאתי מהארון מאוד מאוחר. היה להם קשה עם זה, למרות שהם אמרו לי 'אנחנו לא נכנסים לארון כי אתה יצאת ממנו, אנחנו לא מתביישים בך'. אבל הם קיבלו את העניין הזה מאוד בשקט, ואף אחד באמת לא ידע, עד ששירה הגיעה. וכשהיא הגיעה הכל התהפך.
"אמא שלי מסתובבת נפוחה מגאווה עם טלפון נייד שמלא בתמונות. היא הפכה להיות המרכז בבית שלה בהרצליה. כמה אושר ואור גדול הביאה הילדה הזאת לחיינו ולחיי המשפחה שלנו.
"בסופו של יום, לא משנה מה תעשה בחיים וכמה תהיה מצליח, אפילו תהיה סופרמן או מנכ"ל גוגל - האשרור לזה שאתה בסדר נקבע לפי השאלה אם הבאת ילדים לעולם, או לחלופין, 'אם הבאת לי נכד'".
מאיה שווה כל מה שעברנו
כשאני קוראת לשירה בטעות "ילדת פונדקאות", הם מתקנים אותי מייד. "היא לא ילדת פונדקאות", אומר אלון. "היא ילדה שנולדה מתוך אהבה גדולה במומבאי. היינו מאחרוני הזוגות שעשו פונדקאות בהודו. פגשנו את הפונדקאית שלנו שם אחרי הלידה, נסענו לשם כששירה היתה בת שנה ותשעה חודשים, ואנחנו שולחים לה כספים. יש לנו קשר מצוין איתה.
"אחר כך ניסינו את התהליך בתאילנד, אבל זה לא הסתדר, ואז סוכנות הפונדקאות 'תמוז' פתחה בפנינו את שערי נפאל בצורה רשמית. היו לנו החזרות של שני עוברים תאומים לַפונדקאית. להבדיל מהפונדקאית ההודית, שפחות הכרנו במהלך ההריון, עם הפונדקאית של מאיה דיברנו בסקייפ, התקשרנו לשאול לשלומה. כשהיא היתה הולכת לבדיקות רופא, היינו מתקשרים אליה. היא בת 35, נשואה, עם שלושה ילדים מקסימים.
חיבוק של חופש, אחרי הנחיתה בארץ // צילום: גדעון מרקוביץ'
"כשהגענו לנפאל, שבוע לפני הלידה, ביקשנו להיפגש איתה והיא הסכימה. כמה ביישנות וענווה ויופי ורגישות היו בה, רצון לחבק אותך, ולא היתה בו שום מסחריות. היא סיפרה לנו שבכפר שלה כולם מדברים עליה, חושבים שהלכה למכור את הילד שלה, לא באמת מבינים שהיא נושאת בתוכה עובר שהוא הפריה של זרע וביצית שאינם שייכים לה. היא אמרה: 'אני עושה את מה שאני עושה מתוך אהבה גדולה ורצון לעזור לאנשים להקים משפחות'. אלו נשים עם לב רחב ונשמה ענקית, שבחרו לא להיות ברחוב אלא לעשות משהו אחר לגמרי. הן לא באמת מוחלשות, יש להן זכות בחירה, והן עושות בחירה גדולה מעומק ליבן. הן יודעות שמדובר בזוגות חד־מיניים, הן מודעות לנימי הנימים של המשפחה המיוחדת הזאת שאנחנו רוצים לרקום, ומתוך החיבור הזה הן באמת איתנו.
"אז נכון שיש הילה כזאת של סיפור ניצול קלאסי, שהנה האדם המערבי, הלבן, ההומו העשיר, הולך וגוזל ממנה את חירותה ומאלץ אותה לעשות מעשה כדי שיהיה לה מה לאכול. סליחה. אנחנו לא גברים לבנים עשירים מתנשאים, שבאים לנצל נשים עניות לטובתנו האישית, ואנחנו אומרים את זה מתוך הרבה כעס וכאב. מותחים עלינו ביקורת בגלל מצב שנקלענו אליו בלית ברירה.
"אנחנו בסך הכל אנשים שרוצים לבנות משפחה. זה הצורך הבסיסי והאנושי של כל אדם. לנו לא נותנים לעשות את זה פה בארץ, ובהינתן העובדה הזאת אנחנו מחפשים את כל הפתרונות שלאל ידינו כדי לעשות את הדבר הזה. ואז באות נשים פמיניסטיות, רדיקליות, שאומרות הלו, הלו, אתם מנצלים נשים, זה סחר בנשים, ועוד כל מיני שטויות.
"לקחת אישה שעובדת במפעל עוף ולשלם לה 3,000 שקל לשארית חייה, בלי שום זכויות סוציאליות - זה לא ניצול נשים? וכל הפמיניסטיות האלו, מי מטפל באימהות המבוגרות שלהן? לא עובדות זרות, שנתלשו ממשפחתן ומתרבותן כדי שיוכלו לפרנס אותן? זה לא ניצול נשים?
"מישהו אנס את הפונדקאיות לעשות את זה? האם הן לא הפעילו שיקול דעת? הן נשים עצמאיות, שיש להן זכות להחליט מה הן עושות עם החיים שלהם. נכון, יש הרבה אנשים בדרך שגוזרים קופון. ובכל זאת, לפי מיטב ידיעתנו, השכר שהן מקבלות על הפונדקאות שווה ערך לתשע שנות עבודה. זה לא בהכרח ישנה את חייהן מהקצה אל הקצה, אבל זה יעניק להן סוג של רווחה לחייהן ולחיי הילדים שלהן".
מעכשיו, הם אומרים, החיים שלהם מתחלקים לשניים: לפני הרעידה, ואחריה. הם עדיין לא יודעים מה הרגעים הללו, שהם בפירוש מכוננים, יביאו לחיים שלהם, מה יקרה מכאן והלאה. "נצטרך להתרחק קצת מהאירוע הזה כדי להתחיל לעכל", אומר אלון. ואמיר מחייך: הייתי עובר עוד עשר רעידות אדמה בשביל עוד ילדה. אני לא מצטער על מה שעברנו, מאיה שווה את הכל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו