תמונה וסיפור

מי אני

"מצאו אותי תחת גווייה. עובד הכפייה בגטו ורשה, שתפקידו לפנות את המתים, הרים את אמי וזרק אותה לעגלת העץ. תחתיה שכבתי, תינוק בן יומו, לבנבן ותכול עיניים. הועברתי למנזר בעיר הקרובה זקופנה. תינוק לא נימול, ללא שם. בשנת 1943 הטבילו אותי לנצרות באולם תפילה עירום ובקצהו צלב גדול. 

שלוש שנים במנזר עד שהגיעה לנה ואספה אותי. בבית הילדים בזקופנה הצטרפתי לחבורת ילדים. מאה ילדים. כולם ילדיה של לנה קיכלר. יש כאן חדר אוכל, יש חימום וגם שמיכות. אני הכי קטן. כולם קוראים לי ויטול פריד. סתם שם שקיבלתי. גונבים את הגבול לפאריס, מחביאים אותי בתרמיל של אדית, אחת הנערות, אני מרטיב בתרמיל, לא יכול להתאפק. שוטר בתחנת הרכבת מזהיר את אדית, "שימי לב, בקבוק המים שלך נשפך בתוך התרמיל...". מגיעים לבל־וי שליד פאריס. בית אחוזה יפה. גרים בו שלוש שנים עד שמקבלים אשרה לעלות לארץ. כשהגענו לארץ הייתי כבר בן 6. משפחת לאור מאמצת אותי. כאן בשילר קוראים לי יוסי. יוסי לאור.

לעבור את הגדר

"כשסגרו בגדר תיל את גטו איבייה התחלנו להרגיש את הרעב. הייתי אז בן 13, נמוך קומה, בעל מראה ארי וסבר פנים רציני. שלטתי באופן מוחלט בשלוש השפות: רוסית, פולנית ובלארוסית. בעזרת מכשיר חד חתכתי את גדר התיל ויצאתי בזחילה מן הגטו לכפר לוקשינו המרוחק כמה קילומטרים מן הגטו, שם גרו גויים שהכירו את אבא. הם נתנו לי כיכר לחם תוצרת בית, עבה וכבדה, כשלושה ק"ג משקלה, ואיתה מיהרתי לחזור. בעודי מתכופף להזדחל תחת גדר התיל שמעתי צעקה מאחוריי, "ילד, מה אתה עושה כאן?" התכווצתי מייד. חיי הקצרים עברו לנגד עיניי. האם ייגמרו פה? הסתובבתי. מאחוריי עמד פוליצאי (שוטר פולני), הסתכלתי לו בעיניים ובפולנית רהוטה עניתי: "יש לי אוכל בתרמיל ואני הולך למסור אותו לז'ידים ולקבל בתמורה בגדים יפים". אם רעדתי בתוכי הפוליצאי לא חש בכך, כל כולי נכנסתי לתפקיד שיציל את חיי. הפוליצאי התבונן בי, מתרשם מנימת הזלזול והשנאה שבה הגיתי את המילה "ז'ידים", מתרשם מהתנהגותי הבוטחת ומהפולנית שהתגלגלה בפי כשפת אם. אז ניפנף בידו ואמר, 'לך'!"

זליג שמיילוביץ: נולד ב־1930 באיבייה, בלארוס. בגיל 11 נכלא בגטו איבייה. אחרי המלחמה למד רפואה במינסק. שם פגש את אשתו רחל. עלה ארצה ב־1959. אב לשתי בנות וסב ל־6 נכדים 

חיילים שבורים

"המלחמה קרבה לקיצה. בבודפשט ניטשו קרבות בין הגרמנים לרוסים. יום אחד, בעודנו מצופפים ארבעתנו - אמא, אחיי פטר ויהודית ואני הקטן - במטבחון הדחוק, פרצו אליו שני חיילים גרמנים. הם היו מיוזעים, מותשים ורדופים. בידיהם החזיקו מקלעים. הרמנו ידיים ורק אני הקטן בהיתי בהם, אמא תפסה את ידיי ומשכה אותן מעלה. הם חיפשו מסתור. בעודם מתמקמים מאחורי וילון המקלחון, נפתחה הדלת בבעיטה גסה וקבוצת חיילים רוסים פרצו פנימה. שוב הרמנו ידיים לאות כניעה. אמא קפאה במקומה. שני גרמנים מאחורי הווילון הפרחוני, וכשהם יתגלו - מה יהיה גורלנו? הגרמנים נורו כחיצים מן המקלחון וזינקו מטה דרך המרפסת. הרוסים כיוונו אליהם את קני הרובים וירו בהם בעודם באוויר. שמעתי צעקות כאב וקול חבטת גופות על המדרכה, ומסביב שעטות, דלתות נטרקות והמולת אדם. ופתאום דממה. רצתי לחלון, שם למטה היו שרועות גופותיהם של שני חיילים גרמנים, כמו בובות שבורות גפיים ולידם נחלי דם קטנים.

יצחק תדמור: נולד ב־1939 בקושיצה, סלובקיה. עלה ארצה ב־1947. אב לשניים וסב לשתי נכדות

הבור

"בשנת 1941, כשהנאצים החלו לכנס את היהודים בגטו, אבא החליט לברוח. הוא הכין מראש תוכנית הצלה למשפחה המורחבת - ארבעה ילדים ושבעה מבוגרים. קוסטק, החבר של אבא, חפר בור ברפת ביתו, עומקו מטר וחצי ורוחבו שלושה מטרים. בכפר האוקראיני הקטן ידע כל חקלאי מה מתבשל לצהריים בקדרת שכנו, וברפת של קוסטק סופרוניוק מסתתרים 11 יהודים. ישבנו צפופים ושותקים, מתפללים שאיש לא ילשין עלינו. הבור שלנו כוסה בקרשי עץ עבים שעליהם הילכו שתי פרות ושלושה חזירים. רק פתח קטן שלא כוסה איפשר לנו לנשום אוויר. בכל יום נכנסה מריה, אשתו של קוסטק, אל הרפת ובידיה גיגית להאכלת חזירים. בצידי הגיגית הניחה לבן, תפוחי אדמה ומעט לחם. בצאתה לקחה עימה את דלי הצרכים שלנו. קוסטק ומריה סופרוניוק סיפקו לנו מקלט ומזון במשך שלוש שנים, עד סוף המלחמה. ב־1990, כשנענתה בקשתנו להעניק לבני הזוג תואר של "חסידי אומות העולם", הם כבר לא היו בין החיים. גיליתי היכן הם קבורים ולא נרגעתי עד אשר הסכים ראש העיר לקבל בשמם את תעודת חסיד אומות העולם. עד יומי האחרון לא אפסיק להודות להם.

שלמה טורבינר: נולד ב־1934, יליד סוסנוביצה, פולין. מגיל 6 עד 9 הסתתר עם משפחתו בבור ברפת בחצר של משפחת סופרוניוק (לימים קיבלו תואר חסידות עולם). עלה ארצה ב־1957. אב לבת וסב לשני נכדים

 לחמניות

"באותו בוקר הגיעה סבתא ואמא שלחה אותי לקנות חמש לחמניות. אמא הניחה בין ידיי את תלושי המזון. האות J התנוססה גדולה וצורבת על כל תלוש. יצאתי לרחוב חבושה בכובע הצמר שאמא סרגה. בקצהו התנוסס פונפון. בדרך חזרה הביתה זה קרה. קבוצת נערים לבושים במדים חומים עצרה אותי. הכרתי אותם, כולם מהשכונה שלי. עד היום אני זוכרת את מראה פניו של רודי הלבוש במדי ההיטלריוגנד (נערי היטלר). הם הקיפו אותי במעגל, גדולים וחזקים ממני. הנה הגיע אגרוף ראשון ואחריו מטר של אגרופים, בפנים, בראש, בכל מקום. כובע הצמר נתלש מראשי ונקרע לפיסות, כך גם הלחמניות החמות והמתוקות שזה עתה קניתי. בצחוק קולני הם קרעו אותן לחתיכות והשליכו בהתרסה. אחר כך עזבו אותי שותתת דם. שתי שיני חלב זעירות בחנו אותי בדממה מן המדרכה, לחמנייה אחת נשארה אחוזה בכוח בין אצבעותיי.

חניתה שוסטר: נולדה ב־1935 בברסלאו, גרמניה. את המלחמה עברה בגטו צימפל בברסלאו. עלתה ארצה ב־1948. אם לשלושה, סבתא לשישה נכדים ושני נינים

 יש הרבה זהב

"בכל יום היה פוגרום. האוכלוסייה הצפופה בגטו מינסק הלכה והצטמקה. דריכות מתמדת. אמא יצאה לעבודת כפייה, ואבא ברח אל הפרטיזנים. באותו יום נורא של פוגרום נתפסתי על ידי הפוליצאים (השוטרים הבלארוסים). הייתי בת 9. הביאו אותי אל בור הריגה. המוני יהודים היו שם. מולנו עמדה כיתת יורים, מחיילי הגסטאפו. עמדנו בבור בצפיפות, כל הזמן נורו יריות. החיים הצטוו לשים את המתים בצידי הבור. לפתע נתקלו עיניי בעיניו של שוטר אוקראיני. "יש הרבה זהב", לחשתי. השוטר הסתכל עלי ונחר בבוז, "ז'ידובקה, יש הרבה זהב את אומרת? תראי לי איפה ואם לא...". יצאתי מן הבור והלכתי לצידו. לאן? לא ידעתי. זהב? מה לי ולאוצרות זהב. רעבתי לפרוסת לחם. "איפה הזהב?" שאל שוב. לקחתי אותו למחסן שמאחוריו היה בור המסתור שלנו. הוא הוציא סכין, העביר אותו לרוחב הצוואר שלי, "זה סופך אם את משקרת לי". רעדתי. קרעתי את חולצתי הלבנה, תחתיה נגלתה שרשרת ובקצה צלב זהב. בבריחותיי הרבות מן הגטו ענדתי את הצלב לצורך הסוואה. "אם תהרוג אותי, הצלב שלי ימית אותך!" דיברתי בביטחון והסתכלתי לו בעיניים. הוא נעץ בי מבט קר, "ז'ידובקה חכמה, זרקי את הצלב על הרצפה ולכי מכאן!" 

רחל שמיילוביץ: נולדה ב־1933 בבלארוס. בת 9 בזמן הפוגרום במינסק, שרדה את בורות המוות. אחרי המלחמה למדה רפואה במינסק, שם פגשה את בעלה זליג. עלתה ארצה ב־1959. אם לשתיים וסבתא ל־6 נכדים

בית

"אני, תינוקת בת יומה ואחותי חנה בת השנתיים הועברנו לבית יתומים. גדלנו עם מאה יתומות בתנאים של מחסור, אך לנו זה לא הפריע, לא הכרנו משהו אחר. בהיותי בת 7 נבחרתי. זוג חשוך ילדים הגיע לבית היתומים ובחר בי מכל הבנות להיות לבתם. הייתי נבוכה ומבולבלת, לא ידעתי מה זה בית ומשפחה. הם הבטיחו לי בית גדול ובגדים יפים ואמרו שאולי בהמשך ייקחו גם את חנה. החלטתי לנסוע עימם. היה להם בית גדול ועשיר יותר ממה שיכולתי לדמיין לעצמי. היתה עוזרת ששמרה על ניקיון הבית ומטפלת שסירקה בעדינות את שערי בכל בוקר. ובחוץ בוסתן עצי פרי שעד היום זכור לי טעמם המענג, הם קנו לי בגדים חדשים ויפים, ופעם ראשונה שקיבלתי נעליים בדיוק במידת כף רגלי, והיה לי חדר ובו מיטה מרופדת במצעים לבנים, והם רשמו אותי לבית הספר ורצו שאלמד לנגן בפסנתר. אבל אני הרגשתי זרה בתוך כל הטוב הזה. לא היה לי תיאבון למטעמים המשובחים שהוגשו לשולחן, בית הספר שאליו שלחו אותי היה זר והתגעגעתי לבית היתומות, לחברות שלי ויותר מכל לחנה. אחותי מצידה עשתה מהומות, היא סיפרה בבית הספר שבית היתומים מכר אותי לזוג עשיר ולא נרגעה עד שהתקשרה המנהלת אל בני הזוג וביקשה להחזיר אותי לבית היתומים. החזירו אותי בכרכרה מפוארת. שמחתי להיות שוב בבית.

אירנה רכטמן: נולדה ב־1944 בקרקוב, פולין. אמה נפטרה בלידתה ואביה נהרג כלוחם פרטיזנים. גדלה בבית יתומים בקרקוב מילדותה ועד בגרותה. עלתה ארצה ב־1964

רכבת אבודה

"היה זה חודש אפריל 1945 במחנה ברגן־בלזן. הייתי בן 12, נער צנום, אדיש לפחד, אדיש למוות, רציתי רק להרגיע את הרעב. המלחמה עמדה להסתיים אבל אנו לא ידענו דבר. העמיסו אותנו בקרון בהמות, משלוח אחרון למוות. שבועיים הסתובבנו בדרכים, קרון דחוס בעשרות אנשים. נוסעים לשום מקום, לכל מקום, ללא תקווה. בכל יום אנשים מתים מרעב, מצמא, מטיפוס ומכולרה. מזיזים את המתים לצידי הקרון ותולשים מהגופה מה שנשאר עליה. הנסיעה אינה נגמרת, נוסעים ברציפות יום אחר יום. אין אוכל. אין מים. אין לי מושג היכן אנו ולאן נוסעת הרכבת. מדי פעם רעש אווירונים ורעם תותחים. מה אכפת לי. פתאום עצירה. דלת הקרון נפתחת. בחוץ שלולית ענק של מי גשם. אני נפלט החוצה ורץ אל המים. לפתע אני מגלה ראשנים, הידיים שלי לוכדות אותם בזריזות. אני רעב. הנאצים מכים בנו בקתות הרובים. למי אכפת. הנאצים צועקים, לחזור לקרון, בזווית עיניי אני רואה את גופות המתים מושלכות החוצה, למי אכפת. עוד יום עבר.

אשר אברהם: נולד ב־1933 ביוגוסלביה. נכלא במחנה ברגן־בלזן ושרד את ה"רכבת האבודה" שיצאה מברגן־בלזן. עלה ארצה ב־1949, אב לשניים וסב לחמישה נכדים ונין

פגישה לאין קץ

"שלוש שנים שאבא לא איתנו. הוא התגייס לצבא פולין החופשית ויצא להילחם בנאצים. האם אבא חי? לא קיבלנו ממנו אות חיים. אבא נעלם. כשנפרדנו ממנו כל חמשת הילדים הייתי בן 5 וכעת אני בן 8, חוזר מרוסיה ברכבת הביתה לפולין עם אמא ושני אחיי, שלא כמו שתי אחיותיי שרדו את הרעב הקשה והמגפות הארורות שהיו מנת חלקנו ברוסיה. הרכבת עצרה באחת התחנות. ירדתי עם אמא לקחת מים חמים. אמא ביקשה שאכניס ראש לכל קרון ואשאל, אולי במקרה מישהו שמע על אבא. בדרכי אל אחד הקרונות ראיתי איש חסון על הרציף. מגולח ומסודר, לבוש מדי צבא ופניו מוכרות. האם זה אבא? אמא היתה ספקנית, "מה פתאום פה, באמצע הרציף, בתחנה קטנה, בין עשרות אלפי פליטים". התקרבנו אליו. העיניים נפגשו. אבא זיהה את אמא, הוא עזב את חבריו החיילים ורץ אלינו. אבא ואמא התחבקו בהתרגשות. אבא הניף אותי בזרועותיו למעלה. נס קרה לנו, נס גדול.

יוסף פלומפ: נולד ב־1931 בלשצ'וב, פולין. בזמן המלחמה ברח עם אמו ואחיו לרוסיה. עלה ארצה ב־1940, אב לשלושה, סב ל־11 ולשני נינים

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו