"יהונתן נותן הרבה אור, אבל החור השחור נשאר"

בבית של משפחת גרוס בירושלים יש הרבה אור. יהונתן, בן שלושה חודשים, שוכב בטרמפולינה ומחייך. על הספה שמיכה מלטפת, בעוד רגע מיכל אמו תתכרבל איתו בתוכה בפינוק אינסופי. אבא שימי מדגדג אותו קלות מתחת לשפה, מתענג על החיוך השובה ועל הגרגור הקטן של הנאה. יהונתן פוקח עיניים גדולות ובהירות, מושיט ידיו לפנים, כמבקש עוד חיבוק.

על המדף מעל יהונתן, ליד החלון הגדול וארון הספרים, תמונה קטנה, ממוסגרת. שתי ילדות, דומות לו דמיון רב, מחייכות אל המצלמה, חבוקות. אביגיל, שהיתה כמעט בת ארבע כשצולמה התמונה, ויעל, בת השנה ושבעה חודשים. תמונה אחת קטנה ויפה, מספיק נוכחת כדי להזכיר, מספיק קטנה כדי לתת לאור ולצחוק להשתלט שוב על הבית. בימי שישי וחג מיכל מדליקה שם שבעה נרות, אחד לכל בן משפחה, גם אם לא כולם נוכחים. 

בינואר 2014, שנה לפני שיהונתן נולד, נפטרו אביגיל ויעל בעקבות הרעלה מחומרי הדברה שפוזרו בבית. שני אחיו, מיכאל ויצחק, נפגעו קשה גם הם, ונלחמו על חייהם במשך כמה שבועות, עד ששבו הביתה. עכשיו הם שלושה אחים בבית. בית שידע ימים כואבים, אבל כזה שמיכל ושימי שומרים בו תמיד על החיוך, על הטוב. גם כשהלב מתכווץ והדמעות שוב לא נעצרות.

כל חייו שזורים במוות הנורא של אחיותיו. מחלקת היולדות שבה שהה עם אמו בבית החולים שערי צדק נמצאת בקומה העשירית, אותה קומה שבה טופלו אחיותיו ואחיו בטיפול נמרץ ילדים. תאריך ברית המילה שלו היה אמור לחול ביום האזכרה הראשונה למותן של יעל ואביגיל, אבל האזכרה נערכה רק אחרי חודש, כי זו היתה שנה מעוברת. ושני השמות שלו, יהונתן אליעזר, מתחילים בראשי התיבות של יעל ואביגיל. רק אחרי שבחרו את השמות, מיכל ושימי שמו לב לראשי התיבות.  

"יש אנשים שקוראים לזה סגירת מעגל, אבל אני לא אוהב את זה", אומר שימי בהתרגשות. "זה לא נסגר, זה לראות את ההמשכיות של החיים על ידי חיים חדשים שמגיעים לעולם ותחושת השמחה והאור הגדולים שמתלווים אליהם.

"כל לידה היא דבר מיוחד, תמיד יש את הוואו הזה, כשהתינוק יוצא ואתה רואה אותו בפעם הראשונה. כשהוא מתחיל לנשום בדיוק בזמן, לא רגע לפני או אחרי, כשאת רואה את האצבעות הקטנות, כשאת מבינה שהוא שומע, ורואה, וזה דבר שיצא מאיתנו. ובמקרה הזה האושר הוא כפל כפליים, ואתה רואה את שני צידי המטבע". 

מיכל מחייכת. "הוא נותן הרבה אור. ההתעסקות היומיומית עם משהו כזה כיף ושמח ממלאת לי את היום. הוא ילד שכולו כיף, כל חיוך, כל בכי. לעשות לו אמבטיה זו חוויה, אפילו להחליף לו חיתול".

רגע אחרי, גרונה נחנק. "החור השחור נשאר, אבל החסר הוא בפינה אחת, והאור שלו בפינה אחרת. הייתי רגילה תמיד להיות עסוקה עם ילדים. תמיד היתה לי הרבה כביסה, ובתוך רגע אחד, ההתעסקות ירדה לחצי. מאז שהתחתנו הייתי רגילה לסחוב עגלה, להתעסק עם חיתולים. כל ההתעסקות עם הילדים באה ברצף, קודם אביגיל ומייד אחר כך יעל. ופתאום הכל היה ריק. אין את מיטת התינוק של יעל, אין כיסא תינוק, אין עגלה.

"היה כיף להחזיר את הריח של התינוקות, של מרכך הכביסה, ניואנסים קטנים כאלה. לומדים להעריך שלא הכל מובן מאליו".

•   •   •

כשהילדים הגדולים מגיעים הביתה, הם רצים לאמא, שמאכילה את יהונתן. מסתכלים עליו וצוחקים, משתובבים. מיכאל מתיישב ליד הלפטופ שלי ומקליד את שמו. חיים מיכאל שלמה גרוס. "את זה תכתבי בעיתון, השם שלי יותר ארוך משלך", הוא תובע בחיוך מנצח.

עכשיו הוא בן שבע וחצי. את השם חיים הוסיפו לו כשהיה בבית החולים, מיטלטל בין חיים ומוות. לאחיו, יצחק אייזיק בן השש, הוסיפו את השם רפאל. יצחק מראה לי את הסידור שקיבל לאחרונה, גאה. שניהם מתפוצצים מצחוק כשהם מראים לי סרטון שבו הם מצולמים בונים ספסל מקוביות, שמתפרק כשהם מתיישבים עליו. צחוק שובב, כזה שמחיה את הבית. הם לא מודעים עד הסוף לגודל הדרמה שנוספה לחיים שלהם ותלווה אותם תמיד באשר ילכו.

יצחק (מימין) ומיכאל, השבוע  //  צילום: מאיה באומל בירגר

מיכל ושימי מביטים בהם בהערצה. "כשמיכאל עלה השנה לכיתה א' זה היה דבר גדול", אומר שימי, "זה היה מאוד מיוחד כשהיתה לו מסיבת חוּמָש. ליצחק היתה מסיבת סידור, וכל כך התרגשנו, כי זה היה יכול להיות אחרת. לא כולם זוכים לזה. יש כאלו שלא התחילו גן חדש השנה. אביגיל, למשל, היתה צריכה לעלות לגן טרום חובה..." הוא משתתק. 

האסון הגיע אחרי תקופה טובה מבחינת המשפחה. "הכל היה מושלם כזה", מיכל מחייכת, "כאילו יותר מדי מושלם. ליעל היה מדהים במעון, היא כבר דיברה, זה גיל שבכל יום יש מילים חדשות, היא היתה מדהימה. אביגיל מאוד אהבה ללכת לגן, היתה חוזרת ומספרת על פרשת השבוע, שרה ומשתפת במה שקורה בגן. היתה חברותית מאוד ואהובה על כולם. לבנים היה טוב בגנים שלהם, חברים רצו לבוא אליהם כל הזמן. הכל היה פשוט טוב כזה. אחרי שזה קרה דיברתי עם שימי על זה שלשנינו היתה הרגשה שמשהו יקרה. אי אפשר להסביר את זה".

ב־20 בינואר לפני שנה הזמינו מיכל ושימי מדביר לביתם, להיפטר ממזיקים קטנים. היום מיכל אומרת שלא אכפת לה שייכנסו גם פילים הביתה, היא כבר לא תזמין שום הדברה. יוסי ברקן, מדביר מוסמך, פיזר בחדר כמוסות של גז הפוספין נגד המזיקים, אטם את החדר ואת הנקודות שמהן הגז עלול לזלוג, והזהיר את כולם שלא להיכנס לחדר.

משפחת גרוס התנהגה כרגיל, ונזהרה מלהיכנס לחדר. יום לאחר מכן, ביום שלישי בעשר בערב, הילדים התחילו להקיא. תחילה אביגיל, אחר כך מיכאל. מייד אחריהם גם יצחק ויעל. ההורים רחצו את הילדים, מיכל התחילה לכבס את המצעים והבגדים, אבל הילדים לא הפסיקו להקיא. 

באמצע הלילה הלכו ל"טרם", מרכז לרפואה דחופה. אבא של מיכל הסיע אותם לסניף ברוממה, שם נתנו להם תרופה נגד הקאות, והם חזרו הביתה לישון.

את התמונות של יום רביעי בבוקר לא ישכחו לעולם. הם מצביעים על אחת המרצפות בכניסה למטבח, סמוך לפינת האוכל. כאן הניחו את יעל כשניסו להנשים אותה. "זה היה אחד המראות הכי קשים, כשראיתי את יעל במיטה", שימי כמעט לוחש. "בתשע ורבע בבוקר, כשנכנסתי לבדוק אותה, היא היתה ערה. שכבה במיטה, הסתכלה עלי, אבל היא היתה בשקט, אז אמרתי שאתן לה להמשיך לישון. הרי היינו במרפאה של 'טרם' עד שתיים־שלוש לפנות בוקר, טבעי שהיא תהיה עייפה. אחרי חצי שעה נכנסתי לחדר וראיתי מייד שהמצב קשה והיא ללא דופק ונשימה. זה היה נורא. תמונה שעומדת כל הזמן מול העיניים ולא יוצאת מהראש". 

מיכל מצביעה על הספה בסלון. "מיכאל ישב פה על הספה, יצחק היה בחדר עם אביגיל. אני בכלל הייתי במרפסת הקטנה והתעסקתי עם הכביסות. היו מלא בגדים ומצעים מלוכלכים מההקאות הבלתי פוסקות, כל הזמן הפעלתי מכונה. שימי צעק פתאום, 'מיכל!', הכל נחת לי מהידיים ורצתי לחדר. באתי איתה לסלון, כאן על המרצפת הזו, ועשיתי לה החייאה".

הפינוי מזירת האסון. "צעקתי למיכאל שיחכה למטה לאנשי ההצלה, אבל הוא לא הגיב" // צילום: ליאור מזרחי

שימי ניסה להתקשר ל"איחוד הצלה", אבל שכח את המספר. הוא אף פעם לא הבין איך מישהו שוכח מספר כזה, אבל עכשיו, הוא אומר, הוא מבין. הכל מתבלבל בראש. מיכל התקשרה ל"איחוד הצלה", שהינחו אותם בהחייאה וביקשו שמישהו יירד למטה לחכות להם. 

"צעקתי למיכאל שיחכה למטה לאנשי ההצלה, אבל הוא לא הגיב. היה ברור לי שיעל נפטרה, לקחתי אותו לחדר שלא יראה מה הם עושים לה". 

בתוך רגעים ספורים הגיע אמבולנס, ומייד אחריו נט"ן, וכוננים נוספים של "איחוד הצלה". אביגיל עוד דיברה, ירדה בכוחות עצמה במדרגות מהבית בקומה השנייה עד לאמבולנס. שימי ויעל פונו בנט"ן, מיכל ושלושת הילדים באמבולנס. 

מצבה של אביגיל הידרדר במהלך הנסיעה. כשהגיעו לבית החולים שערי צדק, העלו את מיכאל ויצחק לטיפול נמרץ. אביגיל נשארה בחדר הטראומה, בגלל מצבה הקשה. עברה החייאות, טיפולי חירום. הרופאים נלחמו על חייה. שימי, שחש גם הוא ברע, אושפז למשך הלילה. המדביר הגיע ונתן דוגמה של החומר. 

"שמעתי את הרופאים מדברים בטלפון עם המרכז לחומרים רעילים, והבנו מהר מאוד שאין נוגדן לחומר הזה", אומר שימי. "אין גם הרבה ידע על פוספין, אז לקח הרבה זמן להבין במה זה פוגע. שלושתם הידרדרו מרגע לרגע. הרופאים התחילו להסביר לנו מה עושים למיכאל ויצחק, וכל הזמן שאלנו מה עם אביגיל. עד שמנהלת טיפול נמרץ אמרה לנו שהיא נפטרה".

בעוד מיכל ושימי ממררים בבכי על שתי בנותיהם, מיכאל ויצחק חוברו למכשיר אקמו, המחליף את פעולת הלב והריאות שנפגעו משאיפת הגז. המכשירים הובאו מבית החולים שניידר לרפואת ילדים בפתח תקווה, ושני הבנים הועברו לשניידר באמבולנס, כשהם מחוסרי הכרה.

למחרת, ביום חמישי, נערכה הלווייתן של יעל ואביגיל בירושלים. שימי ומיכל באו מבית החולים להלוויה, ומייד בסיומה חזרו לפתח תקווה, להיות עם הבנים. כך עשו בכל ימי השבעה, שהתקיימה בבית הוריה של מיכל. הבית שלהם נסגר לבדיקה של משרד הבריאות.

"עד שבע היינו עם הבנים, ומשבע עד עשר ישבנו על הבנות", מיכל לוחשת. "הייתי צריכה לעבור גם את האבל. בשבעה הרגשתי קצת מגוחכת שאני צריכה לדבר על ילדה בת שנה ושבעה חודשים, כי מה אני אספר עליה".

אבל יש להם מה לספר עליה, וגם על אחותה. "יעל היתה הכוכב בבית. פיקחית הרבה מעבר לגילה, ראינו את ההבדל מתינוקות אחרים. היא היתה עם המון מרץ, הבינה הכל והיתה ממש אחת מהחבורה. אביגיל היתה אצילית, מיוחדת. שמחה, חיננית. "קופְצִייה", כינתה אותה מיכל.

"זה לא פלא שהן הלכו ביחד", אומר שימי. "לבנים היו יותר חיכוכים עם יעל, אבל אביגיל אף פעם לא רבה איתה. אחרי שהיא נפטרה חשבנו על זה. היא לא הציקה לה אף פעם, מאוד אהבה אותה מאז שהיא נולדה. היתה מאוד חמה אליה, ויעל החזירה לה אהבה גדולה. אז היה בזה משהו מיוחד, בזה ששתיהן עלו יחד השמימה, ואביגיל תשמור עליה".

יעל (משמאל) ואביגיל ז"ל. "יעל היתה הכוכב בבית. אביגיל היתה אצילית, מיוחדת. שמחה, חיננית"

•   •   •

ביום שהסתיימה השבעה, יצחק התעורר מההרדמה. מיכאל התעורר יום אחריו. אחרי כמעט חודש, חזרו הביתה. וההורים, שמחים על הבנים הבריאים וכואבים את מותן של הבנות, נתונים כל הזמן במערבולת רגשות, גם עכשיו, עם התינוק החדש שהגיע הביתה.

הפרקליטות המליצה להעמיד לדין את המדביר. "במקום מסוים, אנחנו קצת מרחמים עליו. הוא קיבל את העונש, הוא יודע ששתי ילדות נפטרו בגלל מה שעשה. זה לא מעלה או מוריד מהאסון אם הוא יישב בכלא. ברור שהיו פה כשלים מהרבה בחינות. אם היו מאבחנים נכון כשפנינו לקבל טיפול רפואי באותו לילה ושולחים אותנו מייד לבית החולים ולא בחזרה הביתה, לא היינו מגיעים למצב הזה. גם מבחינת אישור חומרי ההדברה היה כשל. ומה שהכי משגע אותי זה שעד עכשיו אין לחומר הזה נוגדן. אלו דברים שמישהו יצטרך לתת עליהם את הדין".

החשיפה אינה קלה להם. ההתמודדות עם השכול לצד השמחה הגדולה, הכאב שלא מפסיק לצד האמונה הגדולה והיכולת להמשיך הלאה. מבלי משים, כשהוא מדבר על הבנות, שימי משרבט קווים במחברת הפתוחה שעל השולחן. כשהוא מדבר על הבנים, הוא מניח את העט ופניו מוארות.

"בלילה שבין יום רביעי של הפטירה ליום חמישי של ההלוויה, כשהיינו בשערי צדק ועלו בנו רגשות אשמה, שיחזרנו את הכל שוב וראינו שלכאורה עשינו כל מה שהיה צריך לעשות בדרך הטבע. המדביר היה מוסמך ומוכר, כשהילדים התחילו להקיא בלילה פנינו ל'טרם' לקבל טיפול רפואי, עשינו את כל ההשתדלות.

"החלטנו להשתדל בכל הכוח להמשיך את החיים בצורה הכי טובה והכי שמחה, ולא להפוך את הבית לאתר הנצחה. בהתחלה היתה לנו הרגשה שאולי אנחנו לא בסדר בזה שאנחנו ממשיכים את החיים והולכים למסעדה או לנופש אחרי המקרה. חשבנו איך אנשים מסתכלים עלינו, שאנחנו יוצאים פתאום. אבל אנחנו מאמינים שלא צריך לקדש את האבל. אנחנו זוכרים אותן, הן איתנו כל הזמן, יעל ואביגיל. אנחנו לא יושבים ואומרים שעכשיו נדבר עליהן, זה קורה תמיד. זה לא נושא, הן פה איתנו".

שלושה חודשים אחרי שיעל ואביגיל נפטרו, מיכל נכנסה להריון. "זו היתה שמחה אדירה", שימי מחייך. "זה משהו שמחכים לו מההתחלה, רגש פנימי מאוד חזק של אדם שרוצה להמשיך את החיים".

ההריון עבר בשקט. בין האושר על הנס שקרה לבנים לבין הצער התהומי על הבנות, מיכל נהנתה מגדילת העובר בבטנה. "עוד לפני שידעתי אם זה בו או בת, ידעתי שהקב"ה יעשה מה שהכי מתאים", היא צוחקת. "כשנודע לי שזה בן שמחתי, הרגשתי שהמפגש עם בת בשלב הזה יהיה לי קשה מאוד, פחדתי שזה יציף אותי מדי. אבל הכי חשוב היה לי שיהיה בריא ושלם".

לפני ארבעה חודשים הובהל שימי לשערי צדק בגלל כאבי בטן. "בדרך למיון עברנו ליד חדר הטראומה", מספרת מיכל. "הכל עלה לי, היה לי קשה מאוד. שם חיכינו לבנות, שם הודיעו לי. כל מה שעברנו שם פתאום צף ועלה".

שימי עבר ניתוח חירום להוצאת התוספתן. אחרי אשפוז של כמה ימים, שוחרר הביתה. 

מיכל תיכננה ללדת בבית חולים אחר, לא זה שבו הודיעו לה על הנורא מכל. אבל לפני שלושה חודשים, כשנתקפה צירים ביום ראשון בלילה, היא נסעה שוב למקום הכי קרוב ומוכר. הפעם כבר חלפה על פני חדר הטראומה שלווה יותר. "הפעם באתי בשביל משהו טוב, אז זה עבר יותר קל, למרות שבלידה עצמה הרגשתי מאוד את הבנות יחד איתי, והיו גם הרבה מאוד דמעות על האח הקטן שנולד ולא זכה להכיר אותן".

שימי: "זה היה קשה בהתחלה, כי שואלים אותך איזו לידה זו, ואתה עונה, חמישית. ואז שואלים כמה ילדים יש בבית, ואתה אומר שניים. מיכל התחילה לבכות, ואז הסברתי מייד מה שקרה ומי אנחנו, כדי שלא ישאלו שוב ושוב. האחות התנצלה מייד, ומיכל באמת קיבלה טיפול מיוחד".

באותה קומה שבה נלקחו שתי בנותיהם, הגיח לעולם תינוק חדש. "שם ממש קיבלנו משמעות לכך שהשם נתן, השם לקח, ויהיה שם האל מבורך", שימי מחייך. "ליד אותו חדר שבו קיבלנו את הבשורה לפני שנה על פטירתה של אביגיל, באותו מקום, היתה הבשורה על הלידה. באותו חדר שבו בירכנו 'ברוך דיין האמת', בירכנו 'הטוב והמיטיב'.

"היה מאוד מרגש לפגוש שוב את אנשי הצוות של בית החולים, שבאו עד שניידר כדי לראות מה שלום הבנים כשהם היו מאושפזים. הטיפול שלהם בבנים היה מעל ומעבר. גם של הצוות בשניידר. הפעם נפגשנו בנסיבות משמחות".

הם התלבטו רבות איך לקרוא לתינוק. מיכל: "היו לנו כמה אופציות. שימי הלך לישון בלילה שלפני הברית ואמר לי, 'תודיעי לי בבוקר מה ההחלטה'. כל הלילה לא ישנתי, לא ידעתי איך לקרוא לו. בסוף החלטתי יהונתן, שהמשמעות היא ה' נתן. פתחתי את התנ"ך וקראתי גם על יהונתן, שהיה דמות מאוד חיובית. הוספנו שם נוסף, אליעזר, על שם סבא שלי".

מיכאל מתפרץ לשיחה. "אני אמרתי אליעזר, כי בדיוק למדנו על אליעזר, בנו של משה רבנו, בפרשת השבוע", הוא מחייך חיוך ניצחון.

מיכל אומרת שסבא שלה אליעזר היה איש מיוחד מאוד, ישר דרך ובעל חסד, שגם קיבל תואר יקיר ירושלים. הוא לחם במלחמת השחרור והיה ממשחררי קבר דוד המלך. "סבתא שלי, שתהיה בריאה, מאוד שמחה שהחלטנו לתת לתת לתינוק את השם הזה. רק אחר כך גם ראינו שי' זה יעל וא' זה אביגיל. לא תיכננו מראש". 

הברית של יהונתן התקיימה בדיוק 12 חודשים אחרי שיעל ואביגיל נפטרו. אלמלא היתה השנה שעברה מעוברת, ההורים היו צריכים לערוך באותו יום ברית ואזכרה. בזכות השנה המעוברת, ערכו את יום האזכרה הראשון חודש אחר כך.

"אומרים שכשבן נולד מתרפאת המשפחה, וזה נכון", מיכל מתרגשת. "הקב"ה כיוון את זה שאת כל מה שצריך בשביל האזכרה של הבנות נעשה חודש אחרי הברית, ושנוכל להתרכז בברית עצמה, שיהיה לנו טוב.

"החלטנו לעשות את הברית באותו בית כנסת שבו עשינו עצרת התעוררות ותפילה לשלום הבנים, כשהם היו עדיין מאושפזים, כי כולם היו שותפים באבלות ובאסון, ומאוד רצו להשתתף גם בשמחה. ביום של הברית היה לי קשה. בבוקר הדלקתי נרות נשמה, בכיתי המון. אמרתי שאם הבנות היו פה, הן היו חוגגות איתנו. אחרי שפרקתי את הרגשות הגעתי לברית יותר משוחררת ושמחה".

שימי: "היו מאות אנשים בברית, זה היה מרגש". 

•   •   •

עכשיו הבית מואר. הבנים עברו לישון ביחד, בחדר שפעם ישנו בו גם הבנות. העריסה של יהונתן נמצאת בחדר ההורים. מיכל שופכת בלילה של עוגת שוקולד לתוך צלחות הגשה אישיות, בעוד פחות משעה תגיש אותן לשולחן. על הכיריים מונח סיר עם מים חמים, לקראת ארוחת הצהריים שתכין לילדים שבאים תמיד רעבים אחרי יום לימודים. בין לבין היא רצה להניק, לחתל, להרגיע.

במסגרת הניקיונות לפסח הוציאה את הארגזים בחדר המשחקים הצמוד למרפסת הקטנה. ערימות על ערימות של מכתבים, ציורים, כרטיסי ברכה ומתנות, שאנשים טובים ותלמידי בתי ספר שלחו להם במהלך חודש האשפוז של הבנים. במחסן למטה עדיין מונחים שלל צעצועים שקיבלו באותה תקופה, מחכים להיפתח.

בזה אחר זה מיכל ושימי שולפים כמה מהדפים. ציור מצמרר בעיפרון של שתי ילדות בין העננים בשמיים ואצבע אלוהים מכוונת אליהן. אישה שכתבה מרחשי ליבה, שכשהבנים היו מאושפזים היא היתה בניסיון המי יודע כמה להרות, אבל תפילתה מהאל היתה מכוונת להבראת הבנים יותר מאשר לתפילתה להבאת ילד לעולם. ילדים בכיתה ב' שמאחלים, בשגיאות כתיב תמימות, החלמה מהירה לבנים.

מיכל: "לא יצא לנו לפנות לבתי ספר ואנשים פרטיים, אבל שכל אחד יידע שאנחנו מודים לכולם, זה נתן לנו הרבה כוחות. אין מספיק מילים כדי להודות לכולם. כשאנשים משתפים וכותבים דברים מאוד מעודדים, זה נותן המון". 

שימי: "האחדות של העם היא מאוד חשובה. ראינו את זה בשנה האחרונה כל כך הרבה פעמים, עם החטיפה של שלושת הנערים, המלחמה בקיץ, הפיגוע בהר נוף, הפיגוע בפאריס. בזמנים קשים כאלה רואים את האחדות המיוחדת הזאת והשותפות של העם. אתה רואה שיש משהו פנימי מאחד ומשותף ומעבר לריבים ולתככים. לצערנו, רואים את זה רק בזמנים של כאב".

משפחת גרוס. "בלידה עצמה הרגשתי מאוד את הבנות יחד איתי" // צילום: מאיה באומל בירגר

מיכל, בת 31, נמצאת עכשיו בחופשת לידה מעבודתה במכון מרחבים למחקר והכשרת מורים. היא בעלת תעודת מורה בכירה ותואר ראשון בייעוץ חינוכי. שימי בן גילה. הוא מוסמך לרבנות, לומד לתואר ראשון בחינוך מיוחד ומחשבת ישראל במכללת ירושלים, ונותן הרצאות דרך ארגון "נפש יהודי".

"בשנה האחרונה למדנו שכשהחיים זורמים, אנחנו פחות מעריכים את מה שיש לנו", הוא אומר. "זאת המציאות. החיים זורמים, אתה עסוק, חושב כל הזמן מה נעשה בצהריים, בערב, מחר. אבל כשמשהו קורה, אתה נעצר ומתבונן. אתה פתאום לומד להעריך את מה שהיה.

"אחרי הפטירה אמרנו, איזו מתנה נפלאה היתה לנו, איך היינו צריכים לנצל כל רגע עם הילדים. גם היום זה קשה, אבל משתדלים לעצור לרגע ולהתבונן כמה טוב שיש בריאות, ילדים, פרנסה, וליהנות מזה ולהעריך את כל המתנות הגדולות שיש לנו.

"וצריך רק להודות ולהודות על כל החסדים שהקב"ה עושה איתנו. יש משהו מקל כשאתה יודע שלא הכל תלוי בך, ולא הכל אתה קובע ומתכנן. אנשים כל הזמן מתכננים מה הלאה - ריצות, עבודה, ילדים, לימודים. לפעמים צריך לעצור רגע, לחיות את הרגע. לקבל את הפרופורציות הנכונות על החיים, מתוך מקום של מודעות גדולה, ולהבין שברוך השם, הכל בסדר".

•   •   •

הבנות מונצחות בדרכים שונות. תורם מחו"ל פתח קרן בשניידר, המיועדת לרכישת מכשירים רפואיים שיוקדשו לעילוי נשמתן. קרן רות ויצחק לייב רעננערט תרמה ספרי תורה בשמן. "עוד כשהיינו בשבעה, התקשרו אלינו מהקרן ואמרו שהם תורמים 30 ספרי תורה לנפגעי פעולות איבה ורוצים לתרום ספר תורה לעילוי נשמת הבנות", מספרת מיכל. "זה היה מפתיע, כי האסון שלנו היה פרטי, והם בחרו בנו להיות חלק מהתרומה. אחרי כמה זמן קיבלנו הזמנה לכתיבת אותיות בספר תורה, וזה היה מפגש מאוד מיוחד עם כמה משפחות שקרו להן אסונות גדולים.

"בחשוון עשינו טקס הכנסת ספר תורה לבית הכנסת שאנחנו מתפללים בו בגבעת מרדכי. אומרים שהפה לא יכול לבטא במילים דברים שהגוף מבטא, וככה זה הרגיש. השמחה, הגוף, השירים, באמת הרגישו שם את הנשמות של יעל ואביגיל. זה היה מאוד מיוחד".

ההורים מתכננים גם לבנות בית כנסת לעילוי נשמתן של הילדות, ומשחקייה, שבה אולי ישלבו חלק מהמשחקים שקיבלו במתנה. "קיבלנו המון עזרה ותפילות מכל השכונה, אז יש לנו צורך עז לעשות משהו בחזרה ולאחד שוב את התושבים", אומרת מיכל.

הם לא מרבים להגיע אל קברן של הבנות בהר המנוחות. "אני מרגישה שהקבר הוא מצבה, לא יותר מזה. אני לא צריכה להיות שם כדי להיות איתן. אני מתפללת והן איתי, מבקשת שיהיו שגרירות שלי למעלה, שיעשו לי פרוטקציה. לפעמים אני מרגישה שאני צריכה להתנצל, מקווה שאני לא מטרידה אותן".

שימי: "לפעמים, כשאני מתחיל להתגעגע אליהן, בא לי לנסוע לבית הקברות, אבל אני לא עושה את זה. אין לי מה לעשות שם. בחורף, כשירד שלג, רצינו לנסוע לבדוק שהן לא קפאו או משהו. אני לא חושב שזו בריחה, זה חיובי לגמרי. הקושי הוא מאוד חזק. יש רגעים שזה בא פתאום, בלי הכנה, רגע כזה שנורא בא לך לבכות בו, גם אם אתה לא אמור לבכות בו. אי אפשר להתכונן לזה".

הם זוג אמיץ, מלא כוח. בשבוע שעבר הלכו לנחם את גבריאל ששון, ששבעה מילדיו נהרגו בשריפה שפרצה בביתם בניו יורק. כשהם אומרים שהמקרה שלו נתן להם פרופורציות על החיים, הנשימה נעתקת.

"מפעים לראות את תעצומות הנפש ואת האמונה החזקה שלו", אומר שימי. "מאוד הטריד אותו איך אשתו ובתו שנותרו בחיים יעמדו בזה. הוא איבד שבעה ילדים, אשתו ובתו מאושפזות במצב אנוש בבית החולים, והוא לבד במערכה. אני מדמיין שולחן שבת של שמונה ילדים, זה המון, זה שמח, ואז הוא חוזר הביתה, ואין כלום. מה יהיה לו בפסח, כשאשתו והבת בבית החולים ושאר הילדים לא איתו. 

"כשבאנו לנחם אותו, המילים הראשונות שלו היו 'איך אתם מתמודדים?' וזה משהו שאנחנו מנסים להבין, איך מתמודדים. גם כשאנחנו ישבנו שבעה והגיעו אנשים שחוו דברים דומים, עניין אותנו מאוד איך מתמודדים. וכשהוא שאל את זה, סיפרנו לו מה אנחנו עוברים.

"התשובה הכי אמיתית היא שאין תשובה. אנחנו אנשים מאמינים, ויש דרך לבחור בהתמודדות מתוך אמונה או לא. הקב"ה נותן כוח להתמודד, נותן את המכה ונותן גם את הכוח לעמוד. כל אחד עם הניסיון שלו, עם ההתמודדות שלו. ודאי שאם אדם מקבל ניסיון או התמודדות, הוא מקבל גם את הכוח לעמוד בהם. ההבנה שלנו מוגבלת, אנחנו לא מבינים דרכי שמיים.

"אפשר לשקוע במרה שחורה או בייאוש, או לבחור בצד החיובי. הקו בין השניים הוא מאוד דק, ויש נטייה לרדת, ליפול ולשקוע במחשבות מדכאות. אבל ברור לנו שאין בזה תועלת, זה רק מפיל את האדם, ויחד איתו את הבית כולו. אנחנו בטוחים שטוב להן למעלה, והן רוצות שגם לנו יהיה טוב, שנמשיך את החיים מתוך שמחה".

בני הזוג בפתח ביתם. "אין טעם בייאוש" // צילום: מאיה בירגר באומל 

•   •   •

ברגע אחד קטן, הדאגה האינסופית שלהם פורצת החוצה. זה קורה כשהילדים משתובבים, ואחד מהם מקבל מכה קטנה בגב מהרדיאטור הצמוד לקיר. מיכל קופצת, שואלת אותו שוב ושוב אם הוא בסדר. היא נרגעת רק כשמתברר שכן, הכל בסדר. 

"החרדות קיימות תמיד", אומר שימי. "אתה הולך לבדוק אם הם בסדר כשהם ישנים. בודק גם את התינוק. מרגיש יותר חרדה, מטבע הדברים. אנחנו קצת יותר לחוצים מכל דבר, בודקים שהם לא מכוסים יותר מדי, שלא יחכו לבד למטה, שלא ייפגעו בכביש. אנחנו מבינים שהכל מכוון מלמעלה ולא הכל אנחנו קובעים, ועדיין".

הם מרשים לעצמם להיות עצובים ליד הילדים, אבל כשיש התפרצויות בלתי נשלטות, שבאות ככה סתם, הם מקפידים להיות בחדר סגור. מיכאל ויצחק פיקחים, מאזינים בסתר גם לשיחות של מבוגרים. הם לוקחים אותי לחדר המשחקים ומראים לי עוד ועוד מתנות, שהוריהם עוד לא הספיקו להראות. משחק הרכבה, "סולמות וחבלים", ארגזי לגו. 

בחודשים האחרונים הולכים כולם לטיפול פסיכולוגי פעם בשבוע. "בהתחלה הלכנו רק אנחנו", אומר שימי, "אחר כך באו גם הילדים, כדי שירגישו בנוח וכדי שהפסיכולוג יוכל לבחור את דרך הטיפול. עכשיו כל אחד מהם יושב איתו לבד. הרי לכל אחד מהם יש את הדרך שלו להתמודד, והם גם שונים בגיל.

"הם כותבים איתו ספר, שבו הם מתארים את התחושות. הרי אי אפשר להכריח ילד לדבר על זה. היו פעמים שהם לא רצו בכלל לדבר, וזה בסדר. זה תהליך. באחת הפעמים מיכאל שאל כמה זמן אחרי יעל נפטרה אביגיל. ניסה להבין כמה זמן לקח כל התהליך. כשהסבירו לו שהיה הפרש של שלוש שעות בערך, הוא אמר, 'אה, אז יעל חיכתה לה שלוש שעות למעלה, לבד'.

"שניהם שאלו כל הזמן אם היינו עצובים. כמה בכינו. כמה אנחנו מצטערים. כאילו בוחנים שבאמת היינו אז עצובים. יש תמונות שרואים אותי בוכה, והם שאלו: 'נכון בכית הרבה?'"

מיכל: "לא מזמן, מיכאל אמר לי שהוא מפחד שהוא מתחיל לשכוח את יעל. האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד לו, 'לא, אל תשכח', אבל זה בסדר. הזמן עובר, ויעל היתה מאוד קטנה, ואומרים שזו גזירה על המת שמשתכח מהלב. אולי לילדים זה טוב. גם אני שמתי במחסן את כל הצעצועים שלהן, כי היה לי קשה מדי לראותם אותם. עכשיו, בניקיונות לפסח, מצאתי פתאום שתי גומיות שיער של אביגיל, שהיה קשה לי לראות. העברתי אותן למקום אחר, שלא אראה את זה מול העיניים כל הזמן. זה קשה לי מדי".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו