גולן, ליאו וניר הם שלושה אזרחים, ולכל אחד מהם שלושה ילדים. גולן הוא מנהל תחום פיתוח בחברת HP, ליאו הוא הידרולוג וניר הוא עורך דין. גולן מתגורר בנס ציונה, ליאו חי בכוכב מיכאל בדרום וניר במצפה הושעיה בצפון. לשלושתם מונחים בבגאז' המכונית תיקי גב עמוסים בציוד לשבועיים. התיקים הללו לא סתם מונחים שם. לא פעם הם קיבלו שיחות טלפון בהולות - ובתוך דקות פשטו את החליפות ואת בגדי העבודה, עלו על מדי ב' וטסו לקצה השני של הגלובוס, או לפחות לצידה השני של המדינה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כי בזמן שהשלושה האלה מתגייסים למילואים, הם חלק מצוות מחלצי המנהרות. הצוות הוקם כחלק מיחידת החילוץ וההצלה הארצית של פיקוד העורף (יחצ"א), ועד לפני כמה חודשים הוא לא ממש עניין איש מחוץ לצה"ל, אבל זה השתנה לחלוטין בעקבות מבצע צוק איתן - שהפך את המילה הזו, "מנהרות", למפחידה ומרתיעה במיוחד עבור כל אוזן ישראלית.
במהלך הלחימה בקיץ האחרון הצטרפו חברי הצוות לכוחות הקרקעיים שפעלו בתוך עזה. הם פעלו בשקט, בלי לעורר מהומות ולגרור כותרות, מתחת לרדאר ומתחת לקרקע, סייעו באיתור פירי מנהרות, והיו שם גם כדי להתמודד עם התרחיש המפחיד מכל: חילוץ חייל שנתקע במנהרה או שנחטף אליה. "אם היה מתפתח מרדף, קריסה של מנהרה על אנשינו, חסימת פתחים - זה הזמן שבו היו מזעיקים אותנו", מסביר גולן. "בעזרת המכשירים שלנו, אנחנו היינו אלה שאמורים לסייע ולחלץ את כוחותינו".
היו מזעיקים? כלומר, בפועל, בשטח, לא הזעיקו?
"הזעיקו, אבל אני לא יכול לפרט", אומר גולן.
"הוקפצנו לחילוץ באירוע שבו נהרגו שלושה לוחמי מגלן בבית ממולכד בחאן יונס (סמ"ר מתן גוטליב ז"ל, סמ"ר עומר חי ז"ל וסמ"ר גיא אלגרנטי ז"ל), אבל שתי דקות לפני שנכנסנו פנימה למנהרה, הכוח שהיה במקום כבר חילץ אותם", מפרט ניר.
צוות מחלצי המנהרות הוקם לפני חמש שנים, אחרי מבצע עופרת יצוקה, מתוך מטרה שיתמקצע בחילוץ כוחות מאזורי לחימה. אם תרצו, 669 של צבא היבשה. הצוות מורכב מכ־30 אנשי מילואים, כולם יוצאי יחידות קרביות, ולרובם הכשרה אקדמאית בהנדסה, בטכנולוגיה או ברפואה. חלקם אף עוסק בתחום החילוץ וההצלה באזרחות.
רס"ן (מיל') גולן לנדסברג, בן 38, הוא מפקד הצוות. עד לפני שבע שנים שירת כקצין בצנחנים, אולם לאחר שחרורו עבר הסבה ומצא את עצמו ביחידת החילוץ וההצלה. סרן (מיל') לאונרדו וולין, ליאו בשבילכם, כבר בן 46. כשאמרו לו שהוא קצת מבוגר מדי בשביל להמשיך להתגייס למילואים בחי"ר, הוא מצא מקום שבו הגיל והניסיון שלו הופכים ליתרון.
רב סרן (מיל') ניר חזות, בן 36, סגן מפקד הצוות, מכיר היטב את הצדדים הטראגיים בלחימה. ב־1999, זמן קצר אחרי שהתחתן, הוא יצא למארב באזור מרג' עיון בלבנון. "חטפתי כדור ברגל, איבדתי הרבה דם, נפצעתי באורח קשה", הוא נזכר.
חזות פונה במסוק, והתעורר רק כעבור שלושה ימים, לאחר שנותח. הוא היה מרותק לכיסא גלגלים במשך כשנה, ושנה נוספת נאלץ להיעזר בקביים. "למדתי ללכת מחדש, מההתחלה".
אז איך מצאת את עצמך שוב בצה"ל, ועוד בלב הלחימה?
"אני לא הייתי תלמיד טוב, ובניתי על קריירה צבאית. השתחררתי מצה"ל עוד כשהעלו אותי על האלונקה, ואחר כך, כשהשתקמתי, התחלתי ללמוד משפטים ולתכנן את הקריירה האזרחית שלי. אבל זה כל הזמן דיגדג לי, הרצון הזה לחזור לצבא. ניהלתי מאבק מאוד ארוך כדי להעלות את הפרופיל שלי ולחזור לשירות. רבתי עם רופאים, הפעלתי פרוטקציות. שיכנעתי אותם שאני נס רפואי. מאז מלחמת לבנון השנייה אני ביחידת החילוץ וההצלה".
בפעם הראשונה שנקלעת לשדה הקרב, היו לך פלאשבקים מדרום לבנון?
"כשנכנסתי לעזה, ושוב יורים עליך, ואתה צריך לתפוס מחסה, יש איזה פחד שמקנן. אבל התחלתי לעבוד על עצמי פסיכולוגית, ולשכנע את עצמי שמבחינה סטטיסטית אני מחוסן, כי מה הסיכוי שיפגעו בי פעמיים? אני כבר חטפתי את שלי. בצוק איתן, מתוקף תפקידי כסגן המפקד, התעסקתי בעיקר בענייני לוגיסטיקה ומינהלה, ניהלתי קשרים מול יחידות אחרות, ופחות הובלתי חיילים בשטח. זה היה מבאס".
יש צדדים פחות נוצצים
בכל רגע נתון נמצאים חיילי הצוות בכוננות של שלוש שעות מקריאה. כלומר, אם הביפר מצפצף או הטלפון מצלצל, הם מחויבים להגיע לזירת האירוע בתוך 180 דקות, עם מדי החאקי, הקסדות הצהובות והציוד. וזה קורה לא מעט, בערך שלוש פעמים בשנה בממוצע, וברוב המקרים מדובר באירועים אזרחיים. השנה הם הוקפצו בעקבות פיצוץ בלון גז בבניין מגורים בירושלים, וחילצו אישה.
מעבר לאירועי החירום, הם מקיימים תרגילים עם צבאות זרים, בעיקר עם ארה"ב, ופעם בשנה מתאמנים באזורים הרריים בארץ, נכנסים למנהרות ופועלים שם.
"זה חלק אינטגרלי מהחיים, ואין יום שבו אני לא עושה משהו שקשור ליחידה", אומר חזות. "השותפים שלי במשרד מבינים ומקבלים את זה, וגם אשתי, למרות שלפעמים זה לא הכי נוח".
"כשהבנות הגדולות שלי, בנות 6 ו־8, שומעות בחדשות על אסון טבע בעולם, אם זה צונאמי או טייפון או רעידת אדמה, הן כבר רצות לבדוק אם אבא במדים", צוחק לנדסברג. "לקטנה שלי חגגנו יום הולדת שנה כשהייתי בעזה". הוא היה כבר בקניה, בפיליפינים, ביוון ובטורקיה, אבל כשזה קורה פה, בבית, זה שונה. "האמוציות אחרות. זה יותר קשה כי כולם מכירים את כולם, זה שלנו".
חזות לא ישכח את החילוץ בהאיטי, אחרי רעידת האדמה שגבתה עשרות אלפי הרוגים. "שם הכרתי את הצד הפחות נוצץ של היחידה", הוא מספר. "אחרי שהייתי שם, אני יכול להגיד בפה מלא שחזרתי מהגיהינום. כמות המוות, האכזבות, הריח... אתה מנסה להגיע לאדם לכוד תחת ההריסות, ובסוף מתברר שהוא לא חי. אתה מרגיש שהכל גדול עליך. הייתי שם עשרה ימים, וכמעט כל מי שהיה שם, חווה משבר כזה או אחר".
במה המשבר הזה בא לידי ביטוי?
"אתה מתחיל לחשוב על משמעות החיים. אני, כאדם מאמין, חשבתי איפה אלוהים בכל הדבר הזה. כשאתה רואה תינוקות בני יומם מעוכים ללא רוח חיים, ואתה רואה איך אדם מרקיב... אחר כך, בלילה, בשק השינה, כל המחשבות עולות. כשחזרתי הביתה, החיים שאבו אותי בחזרה אליהם. כי בערב אתה כבר עושה מקלחות לילדים, ולאט לאט הצלקת מגלידה".
במהלך מבצע צוק איתן הם לא ראו את הבית. ישבו באחד הקיבוצים שעל הגדר, והמתינו לקריאה להיכנס פנימה - לסייע בחשיפת מנהרות או להסתער כדי לסייע בחילוץ כוחות שהסתבכו.
"כשהחברים שלי שומעים שאני מילואימניק של פיקוד העורף, הם צוחקים עלי שאני ג'ובניק, אבל זה לא ממש ככה", מספר לנדסברג. "כבר ביום הראשון או השני למבצע הזעיקו אותנו פנימה, להיכנס עם כוחות צנחנים והנדסה לאחד ממחנות הפליטים בפאתים המזרחיים של הרצועה. בתוך זמן קצר התגלתה מנהרה ונחשף בתוכה מחבל".
חיילי הצוות ידעו מראש שהם עומדים להיות חלק מהלחימה?
"כמו כל מפקד, אתה לא רוצה להתנתק לחודש מהבית, מהמשפחה ומהחיים שלך בשביל לשבת רגל על רגל ולא לעשות כלום. אתה רוצה לחתור למגע, להיות חלק מהפעילות, להביא כמה שיותר תועלת. אנחנו חבר'ה מנוסים, לא רמבואים שמחפשים אקשן, אבל כולם היו כבר בשדה הקרב, כך שזה לא מפחיד אותנו".
רואים ולא נראים
על דבר אחד הם לא מסכימים: היחס הישראלי למורכבות איום המנהרות. לנדסברג גורס כי "התחום התת־קרקעי הוא נושא לא חדש בצבא. לומדים אותו ומתכוננים אליו כבר לא מעט שנים, אבל ברור שעכשיו מדברים עליו יותר. אני מציע לא להפריז באיום הזה. בשיח התקשורתי תמיד לוקחים איום אחד והופכים אותו למרכזי, לזה שכולם חוששים ממנו ומדברים רק עליו. זה טבעי וזה בסדר, אבל הצבא לא צריך לשנות את כל ההסתכלות שלו לפי זה".
חזות: "אני התוודעתי רק במהלך המבצע ליכולת של ישראל לטפל במנהרות, ואני מאמין שהגרוע מכל מאחורינו בעניין הזה. היום אנחנו יודעים להציע פתרונות טובים יותר בתחום, ולמרות שהפלשתינים ימשיכו לחפור ולנסות לנצל את האיום הזה גם בסבב הבא, יש לנו את הכלים להתמודד בצורה טובה".
וולין פחות אופטימי: "בגלל שאיום המנהרות קשור לתחום הלא נודע, התקשורת עושה נכון כשהיא מעלה ומדברת על הנושא הזה. עבור התושבים שמתגוררים ביישובים הסמוכים לגדר יש לזה משמעויות אחרות. כשאתה מגדל משפחה, והילדים הולכים לחוג או לחברים, במקום שרק לפני כמה חודשים גילית שמתחתיו או לידו יש מנהרת טרור, אתה מסתכל על זה אחרת".
וולין יודע על מה הוא מדבר. כוכב מיכאל, היישוב שבו הוא מתגורר, ספג לא מעט שיגורים של רקטות מעזה, והמציאות הביטחונית המורכבת היא חלק מחיי היום־יום שלו. "אני עוסק באיסוף נתונים על מקורות מים, ומסתובב לא מעט ביישובים הסמוכים לגדר, וכן, המחשבה הזאת של 'מה קורה פה מתחת לאדמה שאני דורך עליה' תמיד נמצאת איפשהו בראש. זה לא משפיע על ההתנהגות, ולא משנה את אורח החיים, אבל זה שם".
איך נראית שיגרת החיים שלך, כשאתה יודע אולי טוב מאחרים מה חומרת האיום?
"בשבילנו זאת שיגרה, אבל היא שונה לחלוטין מהשיגרה שמכירים במרכז הארץ. תמיד יש דריכות, וכולם יודעים מה צריך לעשות בכל רגע נתון. אז נכון שבמרכז היו אזעקות וטילים, אבל אי אפשר להשוות את גידול הילדים בשתי הסיטואציות".
והילדים עצמם?
"הילדים חיים בצורה רגילה, משחקים עם חברים ולא חושבים על המורכבות הביטחונית, ועדיין יש לזה השפעות שמתעצמות ככל שאתה מתקרב לגבול עם עזה. לבת הקטנה שלי בנו ממ"ד בגן, והיא הסבירה לי מה זה, ומה צריך לעשות אם יש אזעקה. זה בלתי נתפס. כשהתחיל הבלאגן בקיץ, היתה אזעקה והיינו בחוץ. רצתי להכניס את הבנות הביתה, ופתאום ראיתי את הבת האמצעית, בסך הכל בת 8, שוכבת על הקטנה ומגוננת עליה. זה מרגש וממלא גאווה, וגם צובט בלב".
איפה תהיו בפעם הבאה שהאזור יתחמם?
לנדסברג: "כרגיל, אנחנו נהיה שם, איפה שיצטרכו אותנו, ובלי שתשמעו עלינו".
חזות: "אני מאחל לעצמנו עוד שנים רבות וטובות של נסיעות לחו"ל, אבל רק בשביל אימונים ותרגילים".
צילומים: דובר צה"ל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו