נאחז בחלום

"המשוררים הוגים דברים גדולים ונשגבים, שאינם ברורים אף להם עצמם", אמר אפלטון, ויותר משתיאר את נפשו המבוכית, היטיב להביט מן החוץ אל נפשות אחרות: המשורר שתוחב ראשו בין סורגי הכלוב של משורר אחר, ששוחה עימו בים סוער, שחולץ נעליו בביתו, שמישיר מבט אל ניכורו. המבוכה האפלטונית של משורר יכולה להיפתר רק על ידי משורר נוסף הנחלץ לעזרתו.  

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

נתן וסרמן מציץ בספרו החדש "שחור וכוכב" לנפשה המסוכסכת של אלזה לסקר־שילר. מי שזכתה בשנת 1932 בפרס קלייסט היוקרתי ולזמן קצר, עד עליית המפלגה הנאצית לשלטון, היתה לדמות תרבותית מרכזית בגרמניה - הפכה כעבור שבע שנים לרוח רפאים של תהילתה, גלמודה ומעורערת. מוכת שכול מאובדן בנה היחיד, התהלכה המשוררת האקספרסיוניסטית המפוארת בימי זקנותה ברחובות ירושלים המנדטורית. מותה, בהדסה הר הצופים ב־1945, רק לכאורה גאל אותה מייסורי חייה, אלא שגם לאחריו היכה בה הגורל: מצבתה בהר הזיתים חוללה ושוברה על ידי הלגיון הירדני בימי העיר המחולקת.   

זהו ספר המדלג כמעט בנינוחות בין הביוגרפי לבדיון - שכן "בדיה היא חלק הכרחי בכל אמת", כותב וסרמן בפתיחה - כותר ראשון מסידרה מסקרנת בעריכת ליאת קפלן, שתציע פגישה פואטית של משורר עם יצירתו של משורר אחר. שם הסידרה - "טנדו", מילה ארמית מסקרנת בפני עצמה המוזכרת במימרה התלמודית "טָב למֵיתב טַן דוּ מלמיתב אַרמְלוּ" (טוב לשבת בשניים מלשבת כאלמנה). ואכן, וסרמן הוא אורח רצוי בבית אלמנותה של לסקר־שילר. 

אלא שלסקר־שילר היא רק קו הזינוק לריצת המרחקים של וסרמן, משורר ייחודי ופרופסור לאשורולוגיה, שגם שירתו, כפי שהיא ניכרת בארבעת ספרי השירה שלו (ובין היתר ב"סקסוניה, סְפר המדבר" שראה אור לאחרונה בהוצאת מוסד ביאליק), אינה אלא פרוזה בשורות קצרות. "שחור וכוכב" ייחודי בקורפוס הזה - נכון להגדירו כשיטוט ספרותי, הוא בנוי מקטעים יומניים, אך מקריאת התצרף עולה תמונה של רומן לכל דבר ועניין.  

עטיפת הספר "שחור וכוכב"

הנרטיב של וסרמן אינו מתחייב לדבר: מתיאור ימיה האחרונים של לסקר־שילר על פינת קינג ג'ורג' ורחוב המעלות בירושלים, הוא עשוי לדלג לחוויותיו כחייל אפסנאי בחיל המודיעין; מסיפור האנדרטה שהוצבה לזכרה ב"יד קנדי" שבהרי ירושלים ושבהמשך נגנבה על ידי שודדי 

מתכות, הוא נסחף למהותו של הצבע הכחול המשמש לקעקועים, או לארכיטקטורה של בניין רב הקומות הראשון שנבנה בלייפציג. מעט כמו האובססיה של הסופר הגרמני וו.ג. זבאלד להכלה, גם וסרמן נוקט גמישות אינסופית שאינה מציבה גבולות לזיכרון. כמותו אף הוא משבץ תצלומים בין קטעי הפרוזה; לכאורה אלו תצלומים הממחישים את הכתוב, אלא שהחשד כי מדובר במניפולציה - שהתצלום מבוים או אילוסטרטיבי - נוכח אצל הקורא כל העת, ומתריע בפניו שלא להרגיש בנוח מדי. 

הטשטוש המכוון הזה הופך את הקריאה ב"שחור וכוכב" למרובדת, וזהו, כך נראה, תוצר ברור ומכוון של המחקר של וסרמן. הניגוד בין העולם הקדום מהפרת והחידקל שאותו וסרמן חוקר, לבין העולם הנאור מברלין, שאליו הוא נמשך, מייצר טקסט מנוגד אך לא סותר; זוהי כתיבה דו־קוטבית מודעת, ולפיכך מרתקת בכל פעם מחדש.

כמומחה לתרבות שהשתמשה בכתב יתדות, וסרמן, כך נראה, מזהה בשכבה, כל שכבה, אפשרות לסוד, שייחשף רק כשהשכבה תוסר ואחרת תיחשף תחתיה. ובתחתית העפר טמונה שאלה שאין לה פתרון: מדוע דמותה של אלזה לסקר־שילר כה מסקרנת את המספר ברומן, כפי שסיקרנה יוצרים רבים לפניו? וסרמן כותב: "אני מונה ארבע אימהות בשירה העברית: רחל בלובשטיין, לאה גולדברג, יונה וולך ודליה רביקוביץ'. ושתי שפחות: זלדה מישקובסקי ואלזה לסקר־שילר. אך בעצם לא כך: אל"ש הינה הגר, שגורשה מביתה אל המדבר".

המדבר אצל וסרמן הוא ירושלים, "מערבל בטון עקום שאליו נשפכים כתבי קודש וכתבי שטנה, התגלויות נביאים וסקילתם, היעדר האל ודחיסותו". כמו המסתורין שהוא מנסה לפצח סביב המשוררת, כך גם משיכתו־דחייתו כלפי עירו שלו, עיר ש"לעולם לא תיבנה עד תום", היא בגדר תעלומה. הסיפור מבקר במוזמביק ובווינה, בביאליסטוק וברחבי האימפריה העות'מאנית, אבל בסיסו תמיד בספרייה הלאומית בירושלים, מעל כתביה השמורים בארכיון של אלזה לסקר־שילר. הכתבים הללו עבורו הם אפשרות של קיום, ממש כמו קרל מאי, המוזכר ברומן, שמגרמניה של מפנה המאה כתב על הקאובוי והאינדיאני של המערב הפרוע, וברא "מרחב מדומיין שנעים בו רק אופקית. מרחב ללא גיאולוגיה, ללא קוסמולוגיה, ללא תיאולוגיה וללא היסטוריה. מרחב שאין בו עבר ועתיד, רק גיאוגרפיה".

זהו רומן נדיר במחוזותינו וכה חבל שכך. הוא אינו כפוף למסורות ואינו חושש לחרוג אל העיתונות או הלמדנות; הוא רואה בספרות אפשרות הכלה אמיתית, לא אחות חתרנית אלא אם אחראית. עמדת הכתיבה של וסרמן אף היא גמישה; הוא סופר ופסיכולוג, מעלה באוב וסטודנט, הוא מבקר ומסאי ותמיד חוקר סקרן. ובכל זאת הוא מצליח, תחת הפירוק, לשמור על מתח של רומן, ולהיות, כדבעי, מספר כל־יכול.  

סיפור, כותב וסרמן, "הוא בראש ובראשונה פעולה רפלקסיבית". לכן בבואו ליצירתה של אלזה לסקר־שילר עליו לקיים הלכה למעשה את צוואתה השירית; "נשמותינו נאחזו בחלומות הבוקר / כמו דובדבני הלב / כמו דם המחייך על העצים", כתבה בשיר "שלושתנו". גם וסרמן נאחז בקצה של חלומות וזיכרונות. וכמותה, ה"שרועה תמיד מול אוושות לבי", אף הוא אינו מתנגד לקצב הפנימי המוליך אותו בדרכים. 

 

שחור וכוכב / נתן וסרמן

כרמל (סידרת טנדו), 174 עמ'  

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו