בכניסה למרכז להצלת צבי ים במבואות ים במכמורת, מקבלים את פניי צורית וחופש - שני צבי ים החגים באיטיות במעגלים בתוך הגיגית שלהם, הממוקמת בחצר המרכז. מסביבם ניצבות עוד גיגיות, כל אחת מהן מכילה צב ים אחד הזקוק לשיקום או לטיפול, רק שבניגוד לשאר הצבים, צורית וחופש לא יחזרו יותר לים: היא נחבטה בראשה מסירה חולפת וספגה מכה שגרמה לה לאבד את מאור עיניה, בעוד הוא הסתבך ברשת דייגים, אשר גרמה לנמק בשני סנפיריו ובשל כך וטרינר המרכז נאלץ לקטוע אותם. ללא ראייה וללא שני סנפירים אין סיכוי שהשניים יוכלו לשרוד את החיים בטבע.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לסיפור של שני הצבים הללו יש סוף מעט עצוב, אבל במרכז להצלת צבי ים יכולים להתגאות בהרבה "הפי־אנד" שהיו מנת חלקם של צבים אחרים שזכו לשיקום שם. המרכז שם לו למטרה לעזור לצבי הים התיכון להשתקם ולחזור לטבע וכן להגדיל את אוכלוסיית הצבים ההולכת ומידלדלת של ארצנו. "בעבר, אי אז בשנות ה־30, היו קיימים עשרות אלפי צבים - גם חומים וגם ירוקים (שני הזנים המאפיינים את הים התיכון) באזורנו", מסביר לי יניב לוי, ממקימי המרכז. "היום, יש כ־3,000 נקבות מטילות בלחץ. בכל הים".
בימים אלה מציינת רשות הטבע והגנים יובל לפעילות של שמירה על ערכי הטבע, הנוף ומורשת ארץ ישראל. מנכ"ל הרשות, שאול גולדשטיין, מציין כי "הרשות תמשיך להוביל בנושא שמירת הטבע מול האיומים המתגברים למען הדורות הבאים". מצבן העגום של חיות ארצנו ביבשה, באוויר או בים ברור יותר לאלה שמתעסקים בכך ביום־יום. פקחי רשות הטבע והגנים, מומחים לבעלי חיים שונים המנהלים את אזורי החי־בר בשמורות ארצנו ואוהבי טבע כמו לוי, מבינים בחדות מבהילה כמה הטבע בישראל הוא עולם הולך ונעלם. כל אחד בפינתו הוא ובשטחו שלו מנסה לעשות כמיטב יכולתו לעזור, להציל, לשמר ולהרבות, תוך תפילה תמידית שעדיין לא מאוחר מדי.
הרקע של לוי כולל שהות של שנתיים על סיפונה של ספינת צלילה יוקרתית ששטה באזורי הצלילה הכי אקסקלוסיביים בעולם, כגון איי סיישל, עבודה צמודה עם שתי חוקרות בעלות שם באחד מהאיים היפים ביותר שם, התמחות בצבי ים והמון אהבה לים.
איך הגעת לעסוק בזה?
"הכל התחיל לפני 17 שנה, כששבתי לארץ מטיול ארוך בדרום ובמרכז אמריקה עם חלום בוער לעבוד על אחת מספינות התענוגות האמריקניות, שלוקחות אנשים עשירים לטיולי צלילה מסביב לעולם. התמזל מזלי וחבר קרוב השיג לעצמו עבודה על אחת כזו שבמקרה חנתה באילת, ו'קימבן' לי עבודה כאיש צוות עליה. הוא הודיע לי שהתקבלתי ובתוך יממה סגרתי את החיים שלי כאן - דירה, עבודה, מכונית - עליתי על הספינה ולא ירדתי ממנה שנתיים, עד שהיא פשטה את הרגל. בשנתיים האלה הסתובבנו באתרי צלילה ייחודיים, איים מדהימים ואתרי תיירות אקזוטיים.
"באחת הפעמים שבה הפלגנו לסיישל היינו צריכים לאסוף שתי ביולוגיות אמריקניות שהגיעו לערוך מחקר על אחד האיים הכי שמורים שם, שמורת טבע מטורפת. יצא שבזמן ההפלגה התחברנו, והן ביקשו את עזרתי הפיזית במחקר, כי לנסות להתמודד למשל עם צבת ים ששוקלת 300 קילו זה קצת קשה. ככה למדתי מהן הרבה על חייהם של צבי הים, הרגלי ההטלה שלהם וכן איך אוספים דגימות דם וקשקשים. כשחזרתי לארץ, בדיוק נפתח הקורס הראשון לביולוגיה ימית בבית ספר מבואות ים במכמורת, וכמובן נרשמתי".
משם הדרך להתמחות בצבי ים היתה קצרה. במהלך הלימודים התנדב לוי בתוכנית מחקר לשימור ולהצלת צבי ים בקפריסין אצל אחד המומחים הגדולים בתחום, והיום פעילות ההצלה והשימור של צבי ישראל מושתתת על המודל הקפריסאי.
"יום אחד, תוך כדי שיעור משעמם בבוטניקה ימית, חבר סיפר לי שמצא צב ים מת על החוף הסמוך", הוא נזכר. "חשבתי שיהיה לי יותר מעניין ללכת למצוא אותו מלהישאר בשיעור. ירדתי לחוף, מצאתי אותו וראיתי שהוא עוד לא מת, רק מאוד גוסס. ישר הבאתי אותו לחצר בית הספר וחיפשתי וטרינר שיוכל לבדוק אותו. מצאתי אחד במושב שבי ציון ונסענו. הווטרינר ראה אותו וישר הרים טלפון ל'סי וורלד' (עולם הים) בקליפורניה והתייעץ שם עם חבר שלו, מומחה לצבי ים. מתברר שזו בכלל צבה, והיא הסתבכה ברשת דייגים. הגפה שלה היתה מלאת נמק וקרס היה נעוץ לה בוושט. כרתנו את הגפה ושיחררנו את הקרס ובמשך חצי שנה היא שהתה בבית הספר, והתפללתי שלא תמות".
המאמצים והתפילות עזרו, הצבה שרדה ואף שוחררה בחזרה לים, אולם היא סימלה את הצורך בהקמת המרכז ואת הגשמת ייעוד חייו של לוי. "שבוע אחרי כן כבר קיבלתי צב נוסף, והקצב רק גבר בחודשים ובשנים שחלפו", הוא נזכר. "היום אנחנו מטפלים ב־80 צבים בשנה".
מה בעצם גורם לקצב ההיכחדות המבהיל שלהם?
"בשנות ה־30 זה היה דיג מטורף. היו צדים אותם בשביל הבשר שלהם ומוכרים אותו לאירופה. היום אלו בעיקר פגיעות דיג, סירות, זיהום, לכלוך וגם ההקמה של תשתיות אנרגיה בים. בקיצור - האדם".
כיום מתחזק המרכז, מעבר לתחנות שיקום והצלה, גם גרעין רבייה מצליח של כ־20 נקבות מטילות אשר מוחזקות למטרות אלה. הן לא יחזרו לים, רק הביצים שהן מטילות מוטמנות בצורה מלאכותית בחול, והצאצאים בוקעים היישר אל תוך הים, בלי לדעת שהוריהם בשבי.
מה אפשר לעשות כדי לעזור?
"להיות מודעים יותר. למשל, לא לאכול דגי ים, כי הרשתות שבהן הם נתפסים גורמות נזק עצום לצבים - יש מספיק דגים שגודלו בבריכות דגים שאותם אפשר לצרוך. לא לזהם את הים ואת החוף ובעיקר לא להפריע לנקבות שעולות להטיל אם נתקלים בהן".
המרכז להצלת צבי ים. בני האדם חייבים להיות יותר ערים לנזקים // צילום: מישל דוט קום
עוף גוזל, חתוך את השמיים
אחד מגרעיני הרבייה ומרכזי השיקום לחיות בר של היפים בחיות ארצנו - העופות הדורסים - ממוקם בחי־בר בכרמל. אל מול נוף של כרמל הולך ומשתקם ויערות שמתחילים לצמוח מחדש, ממוקמים כלובים גדולים המכילים את גרעיני הרבייה של הנשר, העיט, בז הצוקים והרחמים, עופות מרשימים וגדולים שכמעט נעלמו מהשמיים. יגאל מילר, מנהל המרכז ואחד המומחים לעופות דורסים בישראל, מפקח על המקום כבר יותר מ־30 שנה. "זה נראה כאילו אנחנו עושים פה עבודה זוהרת", הוא מספר, "אבל האמת היא שהיום שלי מתחיל באיסוף של נבלות ופגרים מחקלאי האזור". למראה פניי הנגעלות, הוא מיתמם: "ומה חשבת? עופות דורסים הם אוכלי נבלות, הם אוכלים פגרים, וזה תפקידנו לדאוג להם למזון זמין".
העופות הדורסים של ארצנו סובלים מסכנת היכחדות חריפה, הנובעת מגורמים רבים שהמשותף להם הוא האדם. הם מורעלים, ניצודים, אזורי המחיה והקינון שלהם נהרסים וקיניהם נבזזים בשוגג או במכוון על ידי בני אדם. "אחת הבעיות הגדולות עם תמותה של עופות דורסים היא הרעלה", מסביר יגאל. "העופות אוכלים פגרי בהמות משק, שלרוב מכילים תרופות שהאדם הזריק להן כמו אנטיביוטיקה. הדורסים לא יכולים לעכל את התרופות האלה".
חלק מפרויקט השבת העופות הדורסים לטבע והשמירה עליהם הוא תחנות האכלה. בחי־בר ממוקמת תחנת האכלה גדולה, לשם העופות מגיעים לאכילה מסודרת, מפוקחת והכי חשוב - בריאה. הפגרים שיגאל אוסף עבורם בכל בוקר הם פגרים של חיות משק נקיות מרעלנים ומתרופות. הכלוב ממוקם על צלע ההר ובתוכו אוכלים הנשרים ושאר הזנים בבטחה. זו גם הזדמנות פז עבור יגאל וצוות עובדיו לפקח על הבייביז שלהם, לראות שבריאותם טובה ולהתאים להם משדרים או ג'י.פי.אס, העוקבים אחרי מסלול התעופה שלהם ומספקים מידע המשמש למחקר.
שאר הכלובים משמשים מתקני רבייה, ואליהם מוכנסים זכרים ונקבות (העופות הדורסים שומרים על בן או בת זוג קבועים למשך כל ימי חייהם), ובכל כלוב מותקנת מצלמה נסתרת הצופה 24 שעות ביממה על הזוג. ברגע שהנקבה מטילה ביצה, ממהרים עובדי החי־בר לקחת אותה לאינקובטורים. "אנחנו בעצם עובדים על הנקבות", אומר בחיוך יגאל, "כי ברגע שאנחנו לוקחים לה את הביצה הראשונה, ביולוגית היא מעודדת להטיל עוד אחת. ואם לוקחים את השנייה, היא תטיל שלישית. ככה אנחנו מפיקים מזוגות גרעין הרבייה שלנו את מירב הביצים שהם יכולים לספק לנו".
ומי מגדל את הגוזלים?
"אנחנו שומרים על הביצים בחימום בתנאים אופטימליים עד הבקיעה. כשהגוזל בוקע, אנחנו מאכילים אותו בכפפה מיוחדת המדמה את המקור של אמא שלו, כך שהוא לא מודע לאדם או מתרגל אליו. כשהם גדלים ומתחזקים הם משוחררים לכלוב עם בני מינם ואז לטבע. כל העבודה שלנו פועלת על פי השעון הביולוגי של החיות, ובעיקר סביב עונת הרבייה: אם אנחנו לא מתכוננים אליה, אנחנו עוסקים בפעילויות שמגיעות אחריה - שמירה על הגוזלים, מעקב אחריהם ושחרורם. זה פרויקט שמצריך המון סבלנות. לא מדובר פה בארנבות או ביונים שמגיעות לבגרות מינית בתוך שנתיים, דורסים מגיעים לבגרות מינית בתוך חמש או שש שנים, אצל בזי הצוקים זה עשוי לארוך גם עשר שנים. זה מצחיק שפעולת השחרור שלהם בסוף - שזו המטרה שלשמה אנחנו עושים את כל העבודה הזו - אורכת דקות ספורות כשכל התהליך עד לאותו רגע יכול להסתכם בכמה עשורים".
מה קרה פה בזמן אסון הכרמל?
"האש כמעט הגיעה לכלובים של העופות. את היחמורים שיחררנו (החי־בר מטפל גם באוכלוסיית יחמורים ענפה) אבל את הדורסים היינו חייבים להזיז. מזל שהיינו ערוכים לזה ולכל דורס היה מוכן מראש כלוב עבורו. העברנו אותם לרמת הנדיב (בזכרון יעקב) במבצע מאוד מורכב, שבו השתתפו פקחי הרשות מכל הארץ".
בתוך תא האכלה אנחנו פוגשים בנשרים רבים שהתקבצו בו במהלך הימים האחרונים. רצפת הכלוב מרוצפת עצמות של חיות, חלקי פרווה ושאר איברים, שמקשים אפילו על קרניבורית גאה כמוני את המראה. לנשרים כל זה ממש לא משנה, הארוחה היתה להם מאוד טעימה ועתה הם מוכנים להמשיך בדרכם. יגאל וצוותו נכנסים בזה אחר זה, תופסים מדגם מייצג של נשרים בעזרת רשתות ארוכות, מוציאים אותם בזהירות תוך שהם נזהרים לא לחטוף ביס מהמקורים החדים או שריטה מהציפורניים המעוקלות, שוקלים אותם, ממשמשים אותם ואז, הופ! משחררים והנשר ממריא למעלה ברוב הוד והדר.
"כל מי שעובד עם חיות או מטפל בהן יודע שמרבית העבודה איתן מסתכמת בלנקות להם, להאכיל אותם ולבנות להם", אומר יגאל. "הרוב מאוד טכני. השחרור עצמו לוקח כמה דקות. אבל הגמול עצמו מגיע בדמות הידיעה שמשנות ה־50 לא היו נשרים בטבע בארץ, אבל בשנים האחרונות התחלנו להחזיר אותם יחסית בבטחה לטבע". כולנו מביטים למעלה, לשמיים, שבהם דואים עשרה נשרים ענקיים גבוה מעלינו על הרוחות החזקות. "הם אמנם משוחררים והפרויקט מצליח", נאנח יגאל, "אבל יש עוד הרבה עבודה לעשות".
יגאל מילר, במרכז השיקום והרבייה בכרמל // צילום: מישל דוט קום
"אין חיים בלי הטבע"
ראובן הפנר, פקח רשות הטבע והגנים בערבה הדרומית, מסתובב באזור שעליו הוא מפקח כבר 33 שנים. הוא עוד זוכר את הזמנים היפים שבהם הערבה היתה מלאה בחולות, וביניהם הסתובבו שועלי חולות, זאבים, צבועים, קרקלים ומכרסמים שונים. היום, בין בניית שדה התעופה החדש לבניית נמל והתרחבותם של השטחים החקלאיים, לא נותר כמעט דבר משפע החי והצומח של אחד האזורים היפים ביותר של ארצנו.
"כל הפיתוחים האלה הורסים את הטבע ומחריבים אותו עד היסוד", הוא זועם. "היום, האיום הכי גדול שלנו הוא הרכבת החדשה. אבל לא רק: חברת חשמל, מקורות, השטחים החקלאיים של הקיבוצים והמושבים באזור, ואפילו הצבא - כולם מאיימים על ההישרדות של המינים שייחודיים לאזור".
במה זה מתבטא?
"נתחיל מזה שהקרקלים, החיות המפוארות האלה, נכחדו לגמרי. אין למצוא יותר כאלה בכלל. נעלמו עד הפרט האחרון. הבאים בתור הם כנראה שועלי החולות, שכבר עזבו את הסביבה הטבעית שלהם כאן ועלו לשכון באזורי הנחלים הגדולים, שם הם בקושי שורדים כי זו לא סביבת המחיה המתאימה להם".
איך זה משנה בדיוק?
"מדינת ישראל מעלימה את החולות של הערבה. רובם הועברו לירדן ואלה שנשארו מוסבים לשטחים חקלאיים. שועלי החולות ניזונים בעיקר ממכרסמים שגרים בחולות, ואם אין מכרסמים גם לא יהיו שועלי חולות. בעקבות מחקרים שערכנו, התברר לנו שהשועלים היום ניזונים מפרוקי רגליים - נמלים, עקרבים, חיפושיות - לא התזונה המתאימה להם, ועל כן הם נעלמים. בשנת 2000 עקבנו אחר כ־14 פרטים, היום נשארו כנראה רק שלושה.
"מעבר לזה שזה מבהיל, זה בעיקר מכעיס. תראי את מצב האיילים. כיום נותרו 250 איילים בערבה, וכולם בסכנה: מצד אחד מאיימת עליהם בנייתו של שדה התעופה החדש של אילת ומצד שני, התפתחותם של שטחים חקלאיים. כבר עכשיו רוב עצי השיטה שמהם הם ניזונים לא קיימים. זה לא כמוני או כמוך שכשאנחנו רעבים אנחנו הולכים לסופר. להם פשוט לא יישאר מזון והם ימותו. נשארנו רק עם 20 יעלים בטבע, כך שאנחנו מאכילים אותם בצורה יזומה, אבל זה לא פתרון".
גם הצבא, לדבריו, לא חף מאשמה. בזמנו, בסיסי הצבא וכן האימונים היו ממוקמים בסיני, אולם מאז הוחזרה סיני הצבא כולו נמצא באזור הערבה, על בסיסיו, חייליו ואימוני השטח שהוא מקיים, וזה, על פי ראובן, גזר דין מוות לחיות האזור, בעיקר לזאבים. "על פניו הזאבים משגשגים פה", הוא אומר. "וזה בגלל שהם מתקיימים על האשפה שצה"ל משאיר בשטח בסיום אימונים או בבסיסים עצמם - פחי אשפה לא סגורים או מזבלות לא מגודרות. הזאבים אוכלים את הזבל ומתרבים. אם בטבע נקבה ממליטה 5-4 גורים, במצב כזה היא תמליט 8. זה המון. זה יוצר פיצוץ אוכלוסין ואז אנחנו נאלצים לדלל אותם בצורה מלאכותית. זה לא מצב תקין שיש לשאוף אליו".
אז מה הפתרון?
"אנחנו נאבקים פה על כל החלטה שתגרע עוד שטח מחיה או תהרוס עוד חלקה של הערבה הזו, שגם ככה היא צרה וקטנה. יש ועדות ודיונים, אבל נראה ששום דבר לא קורה. תראי את מה שרוצים לעשות בתמנע - הקמה של מלון ענק ומרכז תיירות על אחד מאזורי המדבר הבתוליים האחרונים שנשארו לנו. הצער שלי הוא על המדינה ושלוחותיה שלא מבינים שאין חיים בלי הטבע, לא משנה כמה פיתוחים יקימו פה".
ראובן הפנר, פקח רשות שמורות הטבע בערבה // צילום: יהודה בן יתח
• • •
יובל לרשות הטבע והגנים - הגוף היחיד בעל סמכויות האכיפה
רשות הטבע והגנים מציינת 50 שנים של שמירת טבע, נוף ומורשת ברחבי ישראל. ותיקי הרשות נזכרים בנוסטלגיה בימי הכרזת הגן הלאומי הראשון באשקלון ושמורת הטבע הראשונה בהחולה. זו היתה נקודת זמן היסטורית שעוד תשנה את פני הטבע במדינת ישראל.
כיום, 50 שנה אחרי, יש כ־530 שמורות טבע וגנים לאומיים, שעליהם מופקדים כ־1,500 עובדי הרשות, ובהם פקחים, מדענים, מתכננים, משמרים, עובדי שמורות וגנים, אקולוגים, אנשי חינוך ומדריכים, אנשי מטה ומנהלה. את אנשי הרשות, העובדים 365 יום בשנה, פוגש הציבור, בין השאר, בחופי הים, שם הם נאבקים ברוכבי טרקטורונים וג'יפים, בשטחי הבר, שם הם נלחמים בציידים לא חוקיים, וביערות מול מבעירי אש במקומות לא מורשים. אנשי הרשות עסוקים בהשבת זני צמחים ובעלי חיים לטבע, בבית חולים לחיות בר ועוד
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו