"במקום ברית - הלוויה לשלוש נשמות טהורות"

"12 שנים היינו ביחד, ועכשיו הרגו לי אותך, אורטל. היית הנסיכה שלי, והרגו אותי איתך. היה ברור לי שהתינוקות הקטנים והיפים שלנו נקברים איתך. ביחד. הם הניחו את שני הבנים שלנו עלייך, אורטל היפה שלי, החצי השני שלי. כל אחד מצד אחר. כרכו אתכם יחד. וכך הלכתם לי. שלושתכם ירדתם ביחד אל הקבר". 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מאור הלל, שהיה אמור לחגוג בעוד עשרה ימים יום הולדת 30, יושב מולי בבייבי פייס, כלוא במכנסי ג'ינס וחולצת טריקו שחורה, ציציות מתנופפות בחוץ, כיפה סרוגה גדולה על ראשו. "אם אורטל היתה רואה אותי עכשיו, היא היתה אוהבת. שנינו אנשים מאמינים, והיא תמיד אמרה שאחרי הלידה היא תשים כיסוי ראש. היא שמרה שבת, ובלילה, לפני השינה, היתה אומרת קריאת שמע במיטה. אני השתדלתי לשמור שבת, עד שפעם בכמה שבתות היה בא חבר וגורר אותי למשחק כדורגל".

המבט שלו, כמו לאורך כל הראיון הכואב, מושפל אל הטלפון הסלולרי של אשתו אורטל ז"ל (27). בשבוע ה־25 להריונה, יומיים לפני שנכנסה לחודש השביעי, הובהלה אורטל לבית החולים אסף הרופא בצריפין, בשל דימום חמור. הבדיקות גילו שמדובר בקרע בטחול, והוחלט ליילד אותה בדחיפות. בחדר הלידה הוצאו מרחמה שני בנים ללא רוח חיים.

אורטל עצמה עברה החייאה, עד שמצבה התייצב והיא הועברה לחדר הניתוח. שם, במשך 15 שעות, נאבקו הרופאים על חייה. היא קיבלה כ־60 מנות דם, אבל נותרה מורדמת ומונשמת. אחרי שבועיים בטיפול נמרץ, כשמאור ובני המשפחות יושבים לצידה ומתפללים לנס, נפטרה.

"בית החולים פשוט ניצח אותי", הוא אומר שוב ושוב. "תראי מה עשו לה. עולם שלם היה לנו - ופתאום, בבת אחת, כלום. במקום ברית עשינו הלוויה לשלוש נשמות טהורות".

עם אורטל. "היא תמיד חלמה שאנחנו יוצאים מבית החולים חבוקים, כשכל אחד מאיתנו מחזיק סלקל"

"חלמה להיות אמא"

הם הכירו בשנת 2002 בתוכנת הצ'אטים ICQ. היא היתה בת 16, הוא בן 19.

"שלחתי לה הודעה, אבל היא לא הגיבה. פתאום, אחרי כמה שבועות, פתאום שלחה לי סימן שאלה. התחלנו לדבר. מהרגע הראשון, ידעתי שהיא תהיה אשתי. אמרתי לה את זה והיא צחקה, כי היינו בסך הכל ילדים. אבל שנינו ידענו שזו הולכת להיות חברות לנצח.

"אהבתי בה את הכל. את היופי, את החיוך הכובש, את הלב הענק. ולא רק אני. אי אפשר היה שלא להתאהב בה. בכל מקום שהיא היתה, כולם אהבו אותה".

אחרי כשנתיים של זוגיות, בגיל 18, עברה אורטל להתגורר עם מאור בבית הוריו ברחובות. בדצמבר 2012, כשמלאו עשר שנים לחברות שלהם, החליטו להתחתן. חברים שהגיעו השבוע לאוהל המנחמים בבית הוריה של אורטל באשדוד מספרים שהחתונה היתה מפוארת. 700 מוזמנים, "ואורטל זהרה מאושר".

את ירח הדבש עשו בתאילנד. "זו היתה חוויה להיות איתה שם, היינו מאושרים עד הגג", נזכר מאור בקול רועד. "הרבה אנשים לא נוסעים עם האישה לתאילנד, אבל אני הכי נהניתי איתה. היא היתה החבר הכי טוב שלי, יחד הרגשנו שכל העולם שלנו, ושום דבר לא יעצור אותנו".

כחצי שנה אחרי החתונה נכנסה אורטל להריון. "היא אהבה ילדים, עבדה בצהרון. תמיד חלמה להיות אמא. תמיד ראו אותה עם ילדים על הברכיים, מוקפת בשאר ילדי הגן, וכולם סביבה צוחקים. היא היתה ילדה בעצמה".

אולם העובר התפתח מחוץ לרחם, וכעבור כשבועיים נאלצו הרופאים ב"אסף הרופא" להזריק לרחמה חומר ממיס עוברים. היא החלה לעבור טיפולי פוריות אצל רופא שעובד בבית החולים, וכעבור שלושה חודשים התבשרה שהיא שוב בהריון.

"הכל הלך חלק, בלי שום בעיות. אורטל ישבה בבית והיתה מצלמת סלפי, עומדת מול המראה ונהנית לראות את הבטן שלה גדֵלה. היא חלמה איך היא נותנת לי כמתנה ליום ההולדת את המתנה הכי יפה שאפשר - ילדים. מגשימה לי את החלום להיות אבא, ועוד לשני בנים. זה היה אמור להיות היום הכי מאושר בחיי".

הוא עוצר ומוחה את הדמעות.

"את יודעת, העוברים לא היו באותו השק. כל אחד התפתח בשק שלו. אבל כשהראו לנו אותם, הם היו זהים לחלוטין. שניהם היו דומים לאורטל. האף שלהם נראה כמו האף שלה, אף כפתור. שמחתי כל כך. תמיד רציתי שיהיו דומים לה, שיהיו יפים כמוה. אמא שלי צחקה בפעם הראשונה שראתה אותם ואמרה, 'אני בשוק איך הם נראים גבוהים'.

"בערבים, אחרי שהייתי חוזר מהעבודה שלי כנציג שירות ב'אוויס', היינו מלטפים את הבטן יחד. היא היתה מספרת לי שכשהיא אוכלת משהו מתוק, הם זזים מהר יותר, בועטים. אמרה לי לשים את האוזן על הבטן שלה ולהקשיב. ככה כל ערב. כבר היו לנו השמות שרצינו בשבילם. אני לעולם לא אגלה את השמות, זה היה הסוד שלנו, שהלך איתם לקבר.

"היו לנו הרבה חלומות על בית ומשפחה וילדים. החלום שלה היה להשוויץ ולהגיד לכולם, 'הנה, אני אמא!' דמיינה איך הם יתרוצצו איתנו בחוף הים, ישחקו בפארקים וישתוללו איתנו. היינו יושבים ומתכננים את זה לפרטי פרטים. היא היתה כל כך מאושרת".

הוא סורק שוב ושוב את התמונות בסלולרי. הנה צילומי עגלות שהיתה שולחת אליו בכל יום בווטסאפ. הנה צילומים שלה מול המראה הגדולה בחדר השינה שבביתם ברחובות. הוא פורץ שוב בבכי. 

אנחנו יוצאים מאוהל האבלים הגדול שבחצר ועולים לקומה השמינית, אל בית הוריה של אורטל. מתיישבים ליד חדר הילדוּת של אורטל, שבו תמיד ישנו בני הזוג כשהתארחו כאן. "זאת הפעם הראשונה שאני נמצא כאן בלעדיה", אומר מאור, "וזה מוזר לי".

בשבוע הבא היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה־30. אורטל תיכננה לו הפתעה. ביום ההולדת הקודם הכינה לו לוח ועליו צילומים משותפים שלהם. בהקדשה כתבה:

"לימדו אותי שבשבוע יש שבעה ימים,

לימדו אותי שביום יש 24 שעות,

לימדו אותי שבשעה יש 60 דקות,

אך לא לימדו אותי

ששנייה בלעדיך זה נצח".

הוא מראה לי את ההקדשה, ואחר כך את ההודעות האוהבות ששלחו זה לזו בטלפון. "עכשיו זה נראה לי כאילו שהיא הכינה את עצמה שיקרה רגע כזה. שהיא צריכה להשאיר לי זיכרון ממנה.

"שבת ראשונה בלעדיה, ומייד אחר כך, החג הראשון בלעדיה. וזאת רק ההתחלה של כל החיים בלעדיה. אני משתדל לא לחשוב על זה, וגם לא על עצמי. על זה שאני לבד ומתחיל מחדש את החיים. על עצמי אני לא מרחם. מי שבאמת מסכן זו היא, שהתנתקה מהעולם. שסבלה קודם בטיפול נמרץ, גוססת, עם כבד לא מתפקד, וכל ההצגה של הרופאים מסביבה. היא זאת שלא יהיו לה עוד ימים טובים, חגים ושבתות. היא זאת שקבורה מתחת לאדמה, ואנחנו פה מדברים. אנחנו לא מסכנים, אנחנו נחזור לשיגרה, עם כל הכאב. היא כל כך חיכתה לחג הפסח הזה, ולחגים שאחר כך, כדי להתגאות בילדים שלה, להלביש אותם בחגיגיות. היא המסכנה.

"המוות שלה ריסק את כולם. אבל לכולם יש אחד את השני, כל אחד עם המשפחה שלו, ואני נשארתי לבד. עכשיו כולם נמצאים פה ביחד, אני מוקף באנשים שמנסים לנחם, אבל אני יודע שבסוף אני אחזור לבית שלנו, והוא יהיה ריק. אורטל כבר לא תחכה לי. הכל נשאר אותו הדבר - ארון הנעליים שלה, צילומי החתונה שעל הקיר, ארון הבגדים שלה, הריח שלה. הפחד מהרגע הזה משתק אותי. הפחד מהרִיק, מהלבד, מהגעגוע. 

"ואז אני אחזור לשיגרה של העבודה, כאילו אותו דבר, אבל בלי הטלפונים שהייתי מקבל ממנה. בלי השאלות הרגילות שלה, 'איפה אתה, מאמי?', 'אתה בדרך? תביא לי משהו טעים לאכול', בלי הסמסים ומיליוני הדברים הקטנים שרק היא היתה חושבת עליהם. ואני אמות מרוב געגועים". 

אני אומרת לו שמתחילת השיחה הוא לא הרים את ראשו מהסלולרי אפילו לרגע. הוא לוקח הפסקה נדירה, האצבעות שלו סוף סוף נחות.

"אני מגלגל שוב ושוב בהודעות ששלחה לי עם הצילומים. מדהים איך הנסיכה הקטנה שלי כל כך נהנתה להיות אמא, הרבה לפני שנהפכה לכזו. אני שומע את ההודעות הקוליות שלה, איך שהיא קוראת לי 'מאמי'. אני פשוט לא יודע איך ממשיכים מפה, איך בכלל אפשר להמשיך כשהיא לא לידי". 

בהכרה לסירוגין

ביום שלישי בעשר בערב, אורטל התקשרה למאור. ביקשה שבדרך הביתה יביא לה משהו טעים.

"באתי עם סופלה שוקולד שהיא אוהבת, ועוד כמה דברים מתוקים. היא בקושי נגעה בזה. והיא כל כך אוהבת מתוקים. אבל לא חשדתי בכלום. היא צפתה עם אמא שלי בהקלטה של 'מאסטר שף'. היתה שרופה על התוכנית הזאת, הקליטה אותה בכל פעם שלא הספיקה לראות.

"באותו לילה היא לא הצליחה להירדם. בחצות וחצי הרגשתי, מתוך שינה, שהיא נכנסת למיטה. הסתובבתי אליה, ראיתי אותה מחזיקה את הבטן עם שתי הידיים, והיא חייכה ואמרה: 'קשה לי לנשום, הם הורגים אותי'. אמרתי לה שתחפש תנוחה טובה כדי שתוכל לישון.

"היא קמה, פתחה את החלון בחדר, הוציאה את הראש החוצה לנשום אוויר, ואחר כך הלכה לשירותים. שמעתי רעש כזה, כאילו נתקעה בשידה, בכיור, אולי בארון. קמתי אליה וראיתי אותה חצי נשענת על הקיר, לבנה, חיוורת. היא אמרה לי, 'אני נחנקת, אני הולכת למות. אין לי אוויר'.

"פתחתי את החלון הקטן. ניסיתי להרגיע אותה, למרות שאני לא הייתי רגוע בכלל. אמרתי לה, 'בואי ניסע לבית החולים'. אבל היא סירבה.

"כמה דקות אחר כך היא הרגישה טוב יותר, רק החזיקה את הבטן בצד שמאל, ואמרה 'מציק לי'. אז אמרתי - זהו, נוסעים לבית חולים. אני רציתי לנסוע לקפלן, היא התעקשה על אסף הרופא, כי שם עובד הרופא שלה. לא התווכחתי איתה, היה חשוב לי רק להגיע לשם כמה שיותר מהר. נסענו עם אמא שלי לאסף הרופא".

דינה, אמא של מאור, סחוטה, מחבקת את בנה ובוכה על כתפו. "היא היתה כמו בת בשבילי. גרה אצלי מאז שהם היו חברים. אני סבתא לשלושה נכדים, ולנכדים האלה ציפינו יום־יום. את המילים של אורטל בלילה ההוא, 'כואב לי הצד, אין לי אוויר, אין לי אוויר', אני לא יכולה לשכוח".

היא עוצרת, ושוב בוכה. "בהתחלה היא חשבה שזאת רק התכווצות, אבל אחרי שהכאבים התגברו לקחנו אותה לבית החולים. קיבלו אותנו יפה שתי אחיות, התחילו לטפל בה. עשו לה את כל הבדיקות הרגילות - מוניטור, אולטרסאונד - ראו שיש דופק לעוברים והכל בסדר. הן לא ידעו מאיפה הכאבים".

מאור: "בזמן הזה שבודקים אותה, היא מזיעה מאוד, והיא קרה, והצבע שלה צהוב. במקום להבחין במה שעובר עליה, הם מתעסקים רק בעוברים, אם יש צירים או אין צירים. נכנס רופא, שאל אותה 'מה קרה'. היא לא הצליחה לענות לו. הוא לחץ לה על הבטן, אמר לאחת האחיות שלידו 'הבטן רכה, אני מייד חוזר', והלך.

"היא התנפחה והיתה צהובה כמו השמש, הזיעה מאוד, הנשימה שלה היתה איטית והיא בקושי תיקשרה. החליפה צבעים מצהוב ללבן. המילים האחרונות שלה היו, 'מאמי, אני מפחדת. אני לא מרגישה טוב'. ואז הפסיקה לדבר.

"האנשים בצוות דיברו אליה באדישות, לקחו דברים באיזי. אחות שמה לה שקית בפה. שאלתי למה, אבל היא לא ענתה ויצאה. ראיתי איך אורטל מנסה להעיף את זה בלי כוח, מזיזה בקושי את היד.

"האחות חזרה לחדר ואמרה לה, 'אני מזריקה לך זריקה להפשרת הריאות של העוברים, אם נחליט ליילד אותך'. אורטל כבר היתה מעורפלת מאוד. אחר כך באה אחת האחיות ונתנה לי נר, אמרה לי לשים לה. אמרתי לה שאני לא יודע מה עושים עם זה. 

"ברגעים האלה היא עדיין היתה בהכרה לסירוגין, איתנו ולא איתנו. זו הפעם הראשונה שהסתכלתי מהצד והבנתי שזהו זה, זה אירוע שאנחנו לא יוצאים ממנו בטוב. עד שהרגשתי שהיא מתה לי בידיים. אמא ואני החזקנו אותה, והיא הלכה לשנינו בידיים.

"החזקתי אותה בידיים שלי, והרגשתי שהיא הולכת ומידרדרת. עד אז שמרנו על קור רוח. חששנו שאם נשתולל ונעיף דברים באוויר לא יטפלו בה טוב, או ירחיקו אותנו ממנה".

דינה: "התחלתי להשתולל בחדר כמו מטורפת. לקחו אותה לטיפול נמרץ, עשו לה החייאה, ומאז כבר לא ראיתי אותה".

הרופאים החליטו ליילד את אורטל בדחיפות, אולם שני העוברים הוצאו מרחמה מתים.

מאור: "יצא המנתח ואמר, 'אין לנו מה לעשות, רק תתפללו'.

"אחר כך עברו עלינו שבועיים איומים בהמתנה במחלקת טיפול נמרץ. לא ידענו מה בדיוק קורה. הרופאים לא נתנו לנו שום הסברים, רק נכנסו ויצאו, נכנסו ויצאו. אמרו לנו שהם בחיים לא נתקלו בדבר כזה. רק אחרי שאמרנו להם שאחד הרבנים אמר שאולי זה הטחול שגרם לדימום, הם הסכימו לטפל בזה. אמרו לנו, 'הוצאנו טחול', 'הורדנו רחם'.

"אחר כך, המצב שלה כאילו התייצב. היא שכבה יותר משבועיים עם חצי בטן פתוחה, כשרק רשת מכסה אותה. היתה מחוברת למכונת דיאליזה שהיתה בה תקלה וציפצפה בלי סוף. כל כמה זמן אחד מאנשי הצוות נאלץ לבוא ולנתק את המכונה כדי לאפס אותה. זה שיגע אותי. אמרתי להם 'תביאו מכונה חדשה', אבל הם אמרו שהכל תפוס.

"ישבתי לידה שבועיים, ביום ובלילה. לא זזתי ממנה, ולא הפסקתי לדבר איתה. שרתי לה שירים שהיא אוהבת. לא נחתי. והמכונה ברקע, מצפצפת בלי סוף. היא אהבה כל כך את משה פרץ, בבית לא הפסיקה לשמוע אותו. השמעתי לה אותו בלי סוף. וגם את שלומי שבת.

"ראיתי שיש לה דמעות בעיניים. שהיא מתרגשת. היא בטוח שמעה אותי. דיברתי אליה והרגשתי שמולי עומדת נשמה חיה, שהיא מתחננת שנציל אותה. דיברתי איתה על התוכניות שלנו, על הפנטזיות שהיו לנו על הילדים. היא תמיד חלמה שאנחנו יוצאים מבית החולים חבוקים, מחויכים, כשכל אחד מאיתנו מחזיק סלקל".

האמונה מחזקת במצבים האלה?

"כאדם דתי, התפללתי שאולי אם הרופא לא יצליח, יקרה נס משמיים. הלוואי שהייתי בסיטואציה אחרת והיינו מודים לאלוהים שהיא ניצלה. אבל גם אחר כך, כשראיתי שזה לא קרה, לא האשמתי את אלוהים. אני לא אדם שמאשים. אני מאשים רופאים, לא את אלוהים. אלוהים בודק אותנו. את כולנו. למרות שאני מרגיש הכי קרוב לגיהינום עכשיו".

בית החולים אסף הרופא. "מדובר באירוע נדיר ביותר"

"התחננתי שיעשו משהו"

"הימים האחרונים רק מחזקים את הטענות שלנו שאורטל לא היתה צריכה למות. גם אם היתה לה מפרצת בעורק הראשי, זה לא היה אמור להסתיים כך. התקשרו אלי נשים שאני לא מכיר בכלל ופתחו בפניי את הסיפור שלהן, שהתחיל כמו אצל אורטל והסתיים אחרת. אחת מהן אושפזה באותו מצב בבית החולים הדסה בירושלים, וטיפלו בה במהירות והצילו את החיים שלה ושל התינוקת.

"אבל לאורטל לא היה סיכוי. בית החולים לקח לי את החצי השני שלי, את הנשמה שלי. הדבר הראשון שעלה לי בראש זה, 'חיים שלי, הרגו לי אותך - והרגו אותי איתך'".

היה רגע שבית החולים הזעיק את המשטרה והגיש נגדך תלונה על תקיפת רופא. נחקרת במשטרה.

"זה היה בבוקר שהיא מתה. אני זוכר קודם את התחושה הנוראית, שהם פשוט ניצחו אותי ואותה, ואני יצאתי פה המפסיד הגדול. אישה כזאת בחיים לא תהיה לי. כשהיתה לי ההבנה הזו, פשוט התפרקתי. הייתי חסר אונים שכולם אדישים מסביב ולא עושים כלום. שאלנו את מנהל מחלקת טיפול נמרץ מה קורה, והוא אמר 'אין שינוי'.

"ואז אני נזכר שוב במראות מהיום שהגענו, ומשתגע. מתרסק. עוברות לי תמונות מטורפות בראש, ואני לא מבין למה הם לא עושים משהו. למה כולם אדישים.

"מנהל מחלקת טיפול נמרץ אמר לי לקרוא לכולם, כי כבר אין מה לעשות. הוא אמר, 'יש לכם שלוש דקות עד שהיא מפסיקה לנשום'.

"רצתי אליה מהר. טסתי. הצינור שלה היה מלא דם. היא עדיין נשמה. הרופא אמר שזאת המכונה, אבל אני ראיתי את העין שלה זזה. צרחתי שיעשו משהו, התחננתי. שאלתי למה אף אחד לא עוזר לה. צילמתי הכל בטלפון, אמא שלי אמרה לי לתעד הכל. ידעתי שאם יקרה לאורטל משהו, אנחנו נילחם בבית החולים עד הסוף. עד שהאשמים ישלמו את מלוא המחיר.

"ישבתי לידה, על המיטה, תשע דקות ישבתי לידה, והן נראו לי נצח. ניסיתי לדבר אל הלב שלה. בכיתי ישר אל האוזניים שלה, היה ברור לי שהיא מבינה ושומעת הכל, כי בצילום סי.טי ראש הכל היה תקין. אמרתי לה שהילדים שלנו ניצלו, זו הפעם הראשונה ששיקרתי לה. קיוויתי שזה יחדור אליה ושהיא תאזור כוחות להילחם על החיים. למענם. אמרתי לה, 'אורטל, יפה שלי, הילדים זקוקים לאמא שלהם. אני זקוק לך. תילחמי! יש לך על מה להילחם!'

"אבל הלבן בעיניים שלה שינה צבע, ראיתי שהיא הולכת ונגמרת לי. ואז היא הפסיקה לנשום.

"באותו רגע הבנתי שהיא פשוט ויתרה. בחרה לא להילחם. העדיפה להיות עם הילדים שלנו בשמיים, כי אחרת היא היתה מתה פה בכל יום מחדש. גם אם הייתי עושה למענה הכל, היא היתה מתה בלי הילדים. היא בחרה להיות אמא, גם אם זה למעלה בשמיים.

"אמא שלי צעקה: 'זה הלב, זה הלב!' האחות קפצה עליה ודחפה אותה מאורטל. זה הרגע היחיד שהתפרצתי. הגיעו מאבטחים, וכבר היה ברור לי שמפה הכל הולך ומידרדר.

"בחלום הכי רע שלי לא דמיינתי שזה יקרה. תמיד חששתי שאם יקרה משהו לאחר מאיתנו, זה לי, כי עברתי דברים לא קלים רפואית. אני זה שהיה בסיכון רפואי מבין שנינו, וכשעברתי ניתוח קשה, היא זו ישבה לצידי וטיפלה בי במסירות. היא פשוט לא זזה ממני. ובסוף, היא זו שמתה לי בידיים?

הוא קורא שוב את ההודעות בטלפון הסלולרי של אורטל. "זו הודעה חדשה מהרופאה שלה בקופת חולים, שמלווה הריון בסיכון. מודיעה שאורטל נמצאת עכשיו בשבוע ה־28 להריון. את העדכונים האלה היא היתה שומרת. מה אני אמור לעשות עם זה עכשיו?

"אומרים שהחיים חזקים מאיתנו, ושהחיים ממשיכים. אז אומרים. אבל אני כל הזמן חושב על החיים שהיו יכולים להיות לנו ונלקחו מאיתנו ברשלנות אכזרית. היא הגיעה בריאה ושלמה, הדימום קרה בבית החולים. משהו בטיפול שלהם גרם לטחול שלה להתפוצץ.

"אנחנו נלך עם זה עד הסוף, כדי שזה לא יקרה לאישה אחרת. לא מגיע לאף אחד לעבור את זה. ובשביל זה חייבים שהרופאים שהתרשלו יהיו מחוץ למערכת. שלא יעבדו במקום הזה יותר. עד אז אני לא אירגע, וגם אורטל לא. אני חייב את זה לה ואני חייב את זה לתינוקות שלנו שלא נולדו, שנמנעה מהם ומאמא שלהם הזכות לחיות".

ניסים פדידה, אביה של אורטל, מקשיב לחתנו, ונדמה שהוא מתקשה לנשום. "הם עוד ישלמו את מחיר החיים של הבת שלי ושל הנכדים שלי", הוא אומר בזעם. "היא נכנסה לחדר המיון על שתי הרגליים, לא מדממת, אישה שהיתה בריאה, והוצאתי אותה עם סדין בתוך ארון, בדיוק כמו את שני העוברים שלנו", מוסיף מאור. "אין לנו ספק שהיה ניתן למנוע את הטרגדיה הזאת". 

מאור מתבונן בתמונות שלו עם אורטל. "כל כך נהנתה להיות אמא, הרבה לפני שנהפכה לכזו"

בחרה בילדים

שחקני קבוצת הכדורגל הפועל מרמורק באים לבקר. אחיה של אורטל, חנן פדידה, הוא חלוץ הקבוצה. לפני שבועיים, כשהם שיחקו על המגרש, חנן שהה ליד מיטת אחותו בבית החולים. לאות הזדהות, הם תלו במגרש שלט ענק שמאחל לה בריאות.

"כלום לא עניין אותי, רק שאורטל תתאושש ותחזור כבר הביתה. אני מודה לכולם על החברות והעזרה והתפילות שריגשו פה את כולנו. הרבה אנשים טובים התפללו למענה".  

החברים הולכים. חנן לא מצליח להירגע. "הרופאים בבית החולים הרגו את אחותי. היא הגיעה עם כאבים אדירים מתחת לחזה, וכל מה שעניין אותם זה לעשות בדיקות שגרתיות. הם איבדו אותה כשנתנו לה להמתין עם הכאבים האלה במשך שלוש שעות. במקום רופאים מוסמכים השאירו אותה עם אחות שדחפה לה צינורית לפה כדי שתוכל לנשום. שעות היא דיממה במקום שינתחו אותה מייד. לא ארפה עד שהאשמים ישלמו את מחיר הרשלנות".

מאור משחזר את רגעי האימה שבהם התבשר על מות שני בניו. "הראו לי אותם, כשהם חסרי חיים, הם נראו כאילו נולדו בחודש התשיעי. זה היה מדהים.

"אחר כך שאלו אותי מה ארצה לעשות איתם. ביקשתי שיחכו עד שנצא מבית החולים, כי אני שקוע בתוך הקרב על החיים של אורטל. אחרי שהיא נפטרה, פנו אלי שוב ושאלו. ביקשתי שהם ייקברו שלושתם ביחד".

וכך היה. הם נטמנו יחד, בקבר אחד, בבית העלמין באשדוד, העיר שבה נולדה אורטל ובה חיה מרבית חייה.

אתה חושב שלפני מותה היא ידעה שאיבדה את התאומים?

"אני לא יודע. המילים האחרונות שהיא שמעה ממנהל המחלקה היו 'הולכים לנתח אותך', ובבדיקת סי.טי ראש הכל היה תקין. כשדיברתי איתה באחד הימים, כשכבר לא ממש היתה איתנו, הרגשתי שהיא מרימה את הידיים במין תנועה מעגלית לכיוון הבטן. זו היתה תנועה קטנה, תנועה טבעית של אמא שמנסה להחזיק או להרים את התאומים שלה. זה הרג אותי. יצר האימהוּת שלה היה חזק מכל דבר אחר בעולם".

במבט לאחור, יש משהו שהיית עושה אחרת?

"הייתי בודק טוב־טוב את רמת הסיכון בטיפולי הפריה. כי גם בטיפולים הללו היתה כנראה קצת רשלנות. הם בכלל רצו שלושה עוברים. אבל אם היו מסבירים לנו מה הסיכון בהחזקת שני עוברים ולא אחד, לא הייתי לוקח את הסיכון.

"באיזשהו שלב היתה לנו תקווה, אחד הרופאים אמר לנו שהמצב שלה התייצב. ובכל זאת, היא החליטה ללכת. הלב כבר לא דימם, הכבד התחדש ולא דימם, הטחול כבר הוסר. לא היתה לה סיבה ללכת. חלק בתוכי מאמין שבשלב מסוים, כשניסיתי לעורר בה את הרצון לחיים בחדר טיפול נמרץ, יכול להיות שהיא נשאלה מלמעלה 'את רוצה להישאר עם בעלך או ללכת עם הילדים?' והיא בחרה בילדים.

"אני לא מסוגל לראות תמונה שאורטל חוזרת הביתה, יושבת מולי, בלי רחם ובלי סיכוי ללדת שוב, וחיה עם צלקת שממנה היא תמיד פחדה - צלקת של סכין שחתכה לה את הבטן מלמעלה עד למטה. היא היתה מתה שוב ושוב ושוב בעודה בחיים. אני הייתי מחזק אותה במצב הזה. הייתי מוכן לכל דבר, לכל הקרבה, העיקר שתישאר איתי. גם אם היתה נשארת נכה. אבל אני יודע שהיא כבר לא היתה אותה אורטל". 

*   *   *

תגובת בית החולים אסף הרופא

"מיטב המומחים נלחמו להצלת חייה"

"אורטל הלל התקבלה שבועיים לפני מותה לחדר המיון בעקבות תלונות של כאב בבטן השמאלית וקושי בנשימה. ההערכה הראשונית, שכללה בדיקה גופנית ובדיקות מעבדה מקיפות, היתה תקינה. עם זאת, מחשש ללידה מוקדמת, היא הוכנסה להשגחה ולטיפול בחדר לידה. תוך כדי השגחה, חלה הידרדרות במצבה עד כדי צורך בפעולות החייאה, שבמהלכן היא הובהלה בדחיפות לניתוח קיסרי על מנת להציל את חייה.

"במהלך הניתוח נמצאה כמות רבה של דם בחלל הבטן, אשר אובחן כדימום שאינו ממקור מיילדותי, ונגרם ממצב רפואי נדיר של קרע עצמוני בעורק הטחול. מצב רפואי זה הוביל לכשל רב־מערכתי.

"מדובר באירוע נדיר ביותר. בספרות הרפואית תוארו רק 15 מקרים דומים בכל העולם, שרובם המכריע הסתיים במות היולדת ומות העובר. גם במקרה זה, הן בעת קבלת היולדת והן בעת המעקב בחדר הלידה, הממצאים היו תקינים ולא החשידו לאבחנה מסוג זה.

"לאחר 12 שעות שבהן נאבק הצוות הבכיר ביותר של בית החולים על חייה והצליח להשתלט על הדימום, ניתן היה להעבירה למחלקה לטיפול נמרץ, שם נמשך המאבק על חייה. לצערנו המאמצים לא צלחו.

"אנו מבינים את כאבה של המשפחה, מביעים צער רב על מותה של אורטל ומוסרים את תנחומינו".

nitzi@israelhayom.co.il

 צילומים: יוסי זליגר

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו