כמו בעינוי סיני, אנחנו המשפחות השכולות חיות בחשש בין שחרור מחבלים אחד למשנהו. לפעמים זה בא בהפתעה, ולפעמים יש זמן להתרגל, לחשוב, להילחם ולנסות לשנות את רוע הגזירה.
הצעת החוק נדחתה על ידי ועדת השרים לחקיקה
נראה כאילו שום דבר לא עומד בדרכה של הממשלה, שמתעקשת להמשיך להיות היחידה בעולם המשחררת רוצחים מורשעים. קהות החושים וההתעלמות שוברות שיאים, האדישות שלהם הורגת אותנו, ולאף אחד לא אכפת. הפוליטיקאים בענייניהם, בג"ץ מוכן להתערב בכל דבר, פרט לשחרור מחבלים רוצחים, והציבור הרחב אדיש - ולא מבין שזו גם הבעיה שלו. הילדים שלו הם שישלמו את המחיר.
מדינת ישראל, שמשחררת כל כך בקלות מאות ואלפי רוצחים, נתנה לי בסך הכל אפשרות לכתוב מכתב התנגדות לשחרור רוצחי ילדי. סוג של כסת"ח משפטי, הסכם שנרקם בבג"ץ בין שופטי בג"ץ לפרקליטות. כדי לצאת ידי חובה יקבלו בפרקליטות מכתב של המשפחה, שיוכנס לתיק של המחבל.
לאחרונה, אמא שכולה שביקשה להכניס מכתב כזה לתיקו של רוצח בנה, ערבי ישראלי המועמד לשחרור במחווה הקרובה, גילתה כי גם הוא הכניס מכתב לתיקו. במכתב מתברר כי בכלא הוא הקים משפחה והוליד ילדים, ועכשיו הוא מתלונן למה אינו משתחרר.
חמאס דואג למחבליו, הרשות הפלשתינית - למחבליה, ולאותו רוצח ערבי ישראלי - אף אחד לא דואג. לכן הוא דורש לשחררו באחת המחוות הקרובות, שכן הוא מופלה לרעה לעומת חבריו הרוצחים הפלשתינים. המוכשרים שביוצרים לא מסוגלים לייצר תיאטרון אבסורד שכזה. במקרה של האמא, אולי היה עדיף לא לדעת שרוצח בנה מקים משפחה, וכי סיכוייו להשתחרר על ידי הממשלה גדולים למדי. הרי בנה הנרצח לא יחזור עוד לעולם מקברו.
הכותב הוא אביו של אסף צור ז"ל, שנרצח בפיגוע בקו 37 בחיפה בשנת 2003
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו