המראות הקשים סביב ערכות המגן: לא שעתנו היפה

התצלומים המביכים והמדכדכים האלה, יהודי מכה יהודי ודוחף אותו ומקלל את בני משפחתו ונאבק בשוטר כאילו ירושלים ותל אביב וחיפה ויישובי השרון הם תעתיק של הגולה; כאילו אין מזון בגולאג ברוסיה הסובייטית או חלילה במחנה תחת השלטון הנאצי.

מה קורה כאן? כל השנים התנהלו בהפקרות ובאדישות, ולא באו לקבל את ערכות המגן בעיתן, ועתה הם מוכי חרדה ובהלה למרות שכל אדם מבין כי איש לא יעז להשתמש בנשק כימי נגד המדינה היחידה במזרח התיכון, אשר יכולה להמיט שואה על אויביה ועל שליטיהם.

מה זה אומר לאויבים על היהודים? וכמה זה מעורר קורת רוח בקרב האנטישמים? ובוז ולעג כלפי העם הזה? שוב היהודים מאופיינים בהיותם אנשים היסטריים, פליטים בנפשם, נמלטים בהתמדה. בלי שורש. בלי להיאחז במולדתם. יורדים לנצח. 

שלשום שמעתי זאטוט שטרם הגיע לגיל מצוות מסביר לחבריו כמה טוב לו ולהוריו ולאחיו המחזיקים בדרכון אמריקני, ואם תפרוץ מלחמה הם בורחים מעבר לאוקיינוס, ולא מבחין כי הוא אומר זאת לחבריו שישאיר כאן מאחוריו. "ישראל ערבים זה לזה"? לא בבית הספר הישראלי, 2013. נתן אלתרמן כתב בזמר הפלוגות כי "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו". עדיין? 

פעם זה לא היה כך. בהמתנה בת שלושת השבועות לפני מלחמת ששת הימים - שלא היתה קשה ממנה מבחינה פסיכולוגית, להבדיל מהקרבות עצמם לאחר מכן - הגיעו ההזמנות מחו"ל. הדודה מניו יורק הציעה כי אם איננו יכולים לצאת, שנשלח, לפחות, את הקטנה בת השלוש. טרקנו את הטלפון. יוסף (טומי) לפיד קיבל הצעה להוציא את משפחתו, אבל אמר לרעייתו הסופרת שולמית כי הוא "גמר להיות פליט בבודפשט, 1944".

יומיים בשבוע עשיתי במלחמת לבנון השנייה ב־2006 בזרעית ובשתולה ובקריית שמונה ובאביבים ובנהריה ובברעם ובהר אדיר, ואין זה אירוע מלבב לצפות בטילים וברקטות מבעירים בית אחר בית, חלקת שדה אחר משניה, ובהנהגה המוניציפלית נמלטת על נפשה ומשאירה מאחור את צאן מרעיתה, ועדיין זה קל יותר מאשר לצפות ביהודים נמלטים בגוף ובנפש מפני המלחמה שממילא לא תתרחש.

בחזרה לאלביון

לא מצאתי את המקור לצירוף המילים "אלביון הבוגדת". בתקופת המנדט נעשה בהן שימוש כדי לגנות את בגידתה של בריטניה בהבטחה הכלולה בהצהרת בלפור מ־1917 להקים בארץ ישראל בית לאומי ליהודים. אחד העורכים בעיתון גילה את אוזני כי מקורו של הביטוי בכינוי גנאי צרפתי לבריטניה, מימי תחילת מלחמת מאה השנים. אלביון היה הכינוי לאיים הבריטיים ביוונית עתיקה.

בעיצומן של ההכנות לתקוף את בשאר אסד, שרצח כ־1,300 מבני עמו בנשק כימי, ובעודו מאשר כי אכן היה טבח כזה - ביקש ראש ממשלת אלביון, דיוויד קמרון, לדחות את הפעולה הצבאית עד לאחר הדיון במועצת הביטחון. מדוע נחוץ לו דיון במוסד שבו שולט הווטו הסיני והרוסי?

זו אינה אנגליה של וינסטון ספנסר צ'רצ'יל ומרגרט תאצ'ר - שניים שקדמו לו בראש מפלגת השמרנים והממשלה בלונדון - וגם לא זו של טוני בלייר מהלייבור. אפשר שקמרון מוג לב, אך אפשר גם שהוא פוליטיקאי מן השורה המונה את מספר האזרחים המוסלמים בספר הבוחרים לפרלמנט הבריטי. אלביון כבר לא מה שהיתה.

שני חברים יצאו לדרך

הם היו חברים בלב ובנפש - הרמטכ"ל גבי אשכנזי ותת־אלוף שמואל צוקר. שניהם יוצאי גולני. צוקר הגיע לפקד על אוגדת עזה. בשנים האחרונות עסק ברכש בעבור משרד הביטחון.

בינואר 2011 החליט המנכ"ל אודי שני למנות את צוקר לעמוד בראש ועדה שתבדוק בעיות הנוגעות ביחסים שבין משרד הביטחון לבין בועז הרפז. ברמה הפומבית התנהל דיון ציבורי כיצד חילקו במשרד הביטחון היתרי כניסה ושוטטות לאזרחים כהרפז, שאסף חומר על לשכת השר. במסגרת זו הועלתה הטענה כי יד קלה ואולי נעלמה מחלקת אישורים כאלה.

כאשר שמע אשכנזי על הקמת ועדת הבדיקה, התפרע בלשונו: "אני אקרע אותך", צעק־איים על האלוף שני.

המנכ"ל נדהם ושיגר ב־2 בינואר לרמטכ"ל אשכנזי את המכתב, שעמודו הראשון מודפס כאן, וזה תוכנו:

"גבי! נאלמתי דום ואני עדיין המום מההתפרצות שלך הבוקר. לצערי - מעולם לא אמר לי קצין בכיר - 'אני אקרע אותך' ובוודאי לא כך צפיתי כמנכ"ל. ואני תמה על שום מה?

1) אני מיניתי בדיקה להתנהלות המשרדית (אין זה עניינו של צה"ל).

2) בועז הרפז מעניין לי את קצה הביצה. מעניין אותי איך התנהל המשרד...

3) אתה היית מנכ"ל לפני כמעט ארבע שנים. מאז ועד 'המכתב' (של הרפז; ד"מ) היה מנכ"ל נוסף (פנחס בוכריס; ד"מ) בדרך וגם אני ישבתי בלשכת המנכ"ל (מזה שנה).

4) מאוד נכון לבחון איך: א) מתקבלים אישורי כניסה מלווים או לא מלווים, הצגת אישור או לא, שימוש באיזו תעודה וכיוצא בזה. ב) איך מנצלים קצינים במילואים את כוחם להשיג אישורים".

ראוי היה כי שני היה מוסיף לאשכנזי את המכתם הרומי - "יופיטר אתה כועס, סימן שאינך צודק". כך נהג אשכנזי, לחץ ואיים, לחץ ואיים. 

ביקשתי את תגובת אשכנזי. הוא לא התייחס ללשון האיומים הבוטה שלו כלפי שני, ל"אני אקרע אותך", אך מסר כי לא יידעו אותו על הכוונה להקים את ועדת צוקר.

הדבר, טען גבי אשכנזי, היה חלק מהתנהגותו הכפייתית של אהוד ברק, שביקש לפגוע בו. נודע לו על כך מהתקשורת, ולכן היו לו טענות קשות. לדברי אשכנזי, לא התנגד לבדיקת נגישותו של הרפז למשרד הביטחון, אך החקירה לא מוצתה ואין להשאירה בידי ועדת בדיקה פנימית.

סוף דבר: צוקר חקר מה שחקר, ועם הממצאים הוא ואשכנזי הפכו צהובים זה לזה. שני לא רצה להגיב. כדבר שבשיגרה הריני מזכיר כי הרפז הגיש תביעה נגד ד"ר רונן ברגמן ונגדי בעקבות הספר "הבור".

גם תוספת: אחד העדים בפרשת אשכנזי טען כי יש לבדוק מי שרף את המחשב של מנהלת לשכת דובר צה"ל בתקופתו של אבי בניהו. בעקבות דבריו נמסר לי כי המחשב קרס בימי יורשתה בתקופת הכהונה של דובר צה"ל הנוכחי יואב (פולי) מרדכי.

דברו עם המומחה

המשא ומתן הישראלי־פלשתיני מתנהל לאיטו אם לא שוקע בבוץ. לא בגלל הבנייה בהתנחלויות אלא מפני שהמגעים (החשאיים, וזה סביר) מלווים בתחושה כי שתי המשלחות רפויות. אבו מאזן הוא החשוד הגדול כמי שאינו מעוניין בהסדר סביר. אין בכוחו להיתפס כחף מפשע גם אם ימשיך לארח את סיורי הראשונטורס, שעורך ח"כ יחיאל (חיליק) בר ממפלגת העבודה לנשואי פנים ישראלים ברמאללה.

אך גם ראש הממשלה בנימין נתניהו חשוד כמי שמדבר ולא מממש. ותיקי המשא ומתן מסבירים כי ניכרת אצלו נכונות לשתי מדינות לשני עמים. הוא עבר משלב ההתנגדות המוחלטת למעמד של מי שאומר כי "הייתי רוצה, אבל".

כדי שהכוונה תהיה ממשית חייבים לעשות אחת מן השתיים: אם חותרים להסכם קבע נחוץ לעבות את צוותי המשא ומתן מפני שחייבים לדון בעשרות נושאים; ואם מבינים כי ייתכן רק הסדר ביניים עם אופק לשלב סיום נוסף, כי אז יש להתרכז בדיונים על ביטחון ועל גבולות. הפלשתינים משתהים, אבל גם ישראל.

לכאורה הכל כבר מוצה, אבל לא בדיוק. השבוע שוחחתי עם האזרח הפרטי ד"ר יוסי ביילין, איש עסקים בן 65, לשעבר יושב ראש מרצ וקודם גם שר המשפטים. ביילין בעל המוח הפורה בשמאל הציוני. אפילו הימין הטוען כי מוחו פורה לרע - מכיר ביכולתו.

היא נודעה לציבור בייזום הסכם אוסלו. שמעון פרס שכתב ספר בנדון, השמיט את חלקו המרכזי של בן טיפוחיו. אך ביילין, אדם תכליתי, הוסיף לקיים את קשריו ההדוקים עם הנשיא כתמול שלשום.

ביילין כפה על פרס ועל יצחק רבין את הסכם אוסלו. ב־1995 הוא הביא לראש הממשלה את מסמך ההבנות עם אבו מאזן, אך הרצח קטע את היוזמה. לי הייתה הזדמנות מיוחדת לעמוד על יכולתו כשליוויתי לא לפרסום את המשא ומתן לחתימת הסכם ז'נבה לפני כעשור. זו היתה מלאכת מחשבת מבחינת היכולת לדלג מעל מהמורות.

עתה המצב שונה. ביילין מדבר עם הצדדים, אבל מה נותר עוד להציע? אחרי 20 שנות מגעים - מי יכול לחדש דבר מה? לחשוב "מחוץ לקופסה"? להתבונן לא רק בעמדות הפוליטיות אלא גם בנפש האישים כדי לגלות את נקודות העיקשות והגמישות והפשרה הנחבאות מאחורי החזות החיצונית?

ביילין עדיין במיטבו. לצערי - כבימי הסכם ז'נבה - דיברנו לא לפרסום. אילו ייצגתי את ממשלת ישראל, הפלשתינים, או המתנחלים, הייתי מבקש לשוחח עימו. אם ייענה להם בגילוי לב, כפי שהוא נוהג במגעיו עם הנוגעים בדבר מכל המחנות, אין מי מהצדדים שלא ייצא נשכר, ואפילו אופטימי.

עניין של גיאוגרפיה

צפיתי שלשום בסרטון חריג ומוזר ונדיר. חיילי גבעתי היו בסיור שגרתי בחברון. מאחד הבתים בקעה מוסיקה. מסיבה או חתונה פרטית. החיילים הגיעו עם כובע פלדה ואפוד ונשק, והתקבלו בסבר פנים יפות. היו שם צעירים פלשתינים, שנראו כעמיתיהם היהודים בתל אביב. שום דבר שעלול למצוא חן בעיני חמאס והאייתוללות והאחים המוסלמים.

החיילים רקדו ונישאו על כפיים והיתה חגיגה עליזה. לאחר מכן הישעה צה"ל את החיילים וקיים עימם בירור נוקב. לא ידוע מה עלה בגורלם.

הצבא נהג כראוי. בפועל הם חיילים שנטשו את משמרתם, הפקירו את נשקם (אם כי לא בפועל) ונקלעו למצב מסוכן שעלול היה לעלות בחייהם או בחטיפתם. אפילו אם החוגגים נהגו כמצוות הכנסת אורחים מהזן החברוני הנודע, עלול היה מי מהשכנים להודיע לאנשי הטרור, והרצון הטוב היה מסתיים באסון.

בכל זאת צפיתי בסרטון, ושבתי וצפיתי בו, וכמו בפייסבוק או בטוויטר רציתי להגיב במילה אשר הפכה לאישור האולטימטיבי בעולם הנאור: Like. מוזר, אבל בדיוק כך.

מנגד מתנחלים ביצהר התפרעו נגד צה"ל, שהעסיק קבלן דרוזי בעבודות ביטחון ביישובם. מסוג כזה של מתנחלים נואשתי. אבל היכן הגינוי לתושבי יצהר, בהתבסס על תורת ישראל ו"הגר הגר בשעריך" מפי זאב אלקין, אופיר אקוניס, אורי אריאל, נפתלי בנט, דני דנון, ציפי חוטובלי, יריב לוין, אורית סטרוק, משה פייגלין, מירי רגב? או שיושרה היא עניין של גיאוגרפיה? Don't like. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו